אפטר שייב

היום זרקתי את בקבוקון

האפטר שייב שקנית לי,

תשע עשרה שנה היה

בארונית שלי

משתמש מידי פעם

בטיפה פה טיפה שם

נוהג בחסכנות בזכרון.

אז היום הלך הוא אחרי

החולצה שהתבלתה

והתמונה שדהתה

והזכרון שמתערפל

אל מול ים המצבות הלבן הקשה

ורק הכאב עדיין טרי

כי לכאב אין תאריך תפוגה.

המנון לאחת/כיפור 2023.

כל יום אנו מתים מעט

כל יום אנו זוכרים מעט

כל יום אנו שוכחים מעט

כל יום נצמדים לזכרונות

פעם כדי לזכור לבשתי את חולצתך השחורה

ושדהתה מת עוד זכרון

גם אנחנו דוהים ובקרוב תעלמי איתי

ורק הכפית בצנצנת הסוכר עוד מזכירה אותך.

כל יום אנו מתפקדים פחות

כל יום אנחנו רוצים פחות

כל יום אנחנו מכינים את המציאות

ליום שבו שוב לא נחזור

שעזבתם לבשתי באנחה את השלשלאות האוריריות

אחריות הינו משא כבד מנשוא

שחורצת בנו בכל שנה

האוויר שוב מקסים בפרפריו החדשים חסרי הדאגות.

כל יום נולד משורר חדש

כל יום נולד רופא נוסף

כל יום נולד מורה

אך אף אחד לא מלמד איך לחיות

שאחיך הלך בכיתי בכי מר עם האיש אותו בחרת

אך משא הצער לא הוקל עם השנים

וכך למדתי לחסוך בכאב

לפרוק אותו לאט עם השנים לחיות לצידו

כל יום מוליד יום נוסף

כל יום חולף

יום

חולף.

דלהי – אזור המיין באזר ושער הודו.

זמן כוכבי: עשרים ותשעה והשלושים באוקטובר 2019.

יומיים לפני החזרה לארץ החלטנו להסתובב ללא תכנון בשכונות שליד המיין באזר ולראות אולי נמצא שווקים מענינים לקניות של מתנות ואני חייב לציין שמעבר למבטי התדהמה שקיבלנו בחלק מהמקומות, היו אפילו מבטי עוינות שכנראה נבעו מהתרסה על החוצפה שאנחנו כלבנים פריוילגים ירדנו למקומות קשים כאלה כתיירים. מיותר לציין שלא העזתי להוציא מצלמה כדי לא להגביר את העוינות או לתת מוטיווציה לחובבי עשיית כסף קל. כמובן שהתברברנו בתוך שכונות אילו וגם כאן כמו באמריצר או ואראנסי התגלה ה GPS שבטלפון כמכשיר לא יעיל. מהליכה זו יש לי ארבע תמונות בלבד שצולמו מהטלפון וממחישות את העוני הצבעוני של הודו:

גם בשחור לבן ניתן לחוש את הציבעוניות המדהימה של המדינה המענינת הזאת:

שער הודו:

שער הודו כאמור מרוחק מהמיין באזר רק כ 20 דקות נסיעה באוטובוס מקומי ואף הוא משתרע על שטח ענק שכולל את אתר ההנצחה לחיילים והשער עצמו שבנוי בסגנון דומה לשער בפאריס. אפשר להעביר שם כמה שעות למי שחובב היסטוריה צבאית כפי שהיא מוצגת בעינים הודיות.

האתר הוא מקום עליה לרגל לתלמידי בתי ספר שהיו שם בהמוניהם וכן יצא לנו לשוחח עם קצין צעיר שהתלהב מהעובדה שאנחנו מתענינים באתר. בכללית הם רואים בישראל ידידה של הודו מול העולם המוסלמי.

אגב, למי שחושב שעיבדתי את התמונות באיזו טכניקה רומנטית – פסטורלית טעות בידו, כי בכל 5 הימים ששהינו בדלהי היה אחד מזיהומי האוויר החריפים ביותר שהיו בעיר והיגיע לרמה שהסתובבתי שם עם צריבה בילתי פוסקת בגרון.

ככה היו היומיים האחרונים, קניות ושער הודו, מחר אנחנו חוצים את תחנת הרכבת העמוסה למדי לצד השני עם התרמילים ובדיקות הבטחון וזה יקח לנו כמעט שעה, עולים על הרכבת עד לשדה התעופה נסיעה של עוד 45 דקות. אני באופן אישי שמח לעזוב, השילוב של העוני , הצפיפות והערפיח בגוון חולי מדכא לא גרמו לי לחבב את דלהי. האם אחזור להודו ביום מן הימים, קשה לומר, יש בה משהו מושך למרות כל התלאות שעברתי שם, אבל אילו החוויות האישיות שלי כי רעייתי אמרה שבהחלט תהיה מוכנה לחזור ככה שלפחות אחת מאיתנו רשמה חוויה טובה.

כפי שאתם רואים עמוסה במתנות לילדים וחיוך רחב היא מוכנה ליציאה לשדה.

מכיוון שאנחנו עוזבים בסוף חג הדיוואלי אסיים בברכה הודית טיפוסית לעם הנחמד הזה

נמסטה.

הרוטינות של חיינו.

20/11/22

רוב החיים שלנו מתנהלים באוטומט. בצעירותינו אנחנו חווים תקופה אינטנסיבית של למידה ומאחר שחיינו שלווים ושקטים באופן יחסי, דהיינו רובנו בעולם המערבי המתורבת לא נאלצים להאבק על הארוחה הבאה, אזי רוב הפעילויות שלנו נכנסות למעין רוטינה, ואנחנו חיים בשגרת יומנו מבלי שיהיה לנו צורך בפעילות חשיבה יוצאת מהכלל. זה מתאים לרוב העשייה היומית של רובנו ככה שביכולתנו לתפקד ביעילות מבלי לבזבז אנרגיה מיותרת, כי ידוע שהמוח הוא צרכן האנרגיה המשמעותי בגופנו.

העיסוק החביב עלי הוא צילום, וצילום רחוב במיוחד, ולכן אני צופה די הרבה ביו טיוב בשלל הצלמים שניתן למצוא סרטים איתם ועליהם ובמיוחד בצלם הרחוב הניו יורקי Joel Meyerowitz (ג'ואל מיירוביץ). לפני כחודש צפיתי בסרט שלו מצלם ברחוב, ופתאום ראיתי תמונה שלו מצלם והיא הקפיצה למוחי שאלה שעד היום לא רק שלא שאלתי את עצמי, אלא גם לא הייתי מודע לעובדה שהשאלה קיימת.

עכשיו, שיהיה ברור ,אני צופה בהרבה סרטים של צלמים וכולם בשלב זה או אחר של הסרטון מרימים את המצלמה ומצלמים, אבל עד היום השאלה פשוט לא עלתה במוחי והייתי צריך כנראה צלם יהודי כדי לשאול את עצמי את השאלה, ומיירוביץ הוא ללא ספק יהודי ואפילו עם אף גדול.

אז כמו שרואים, ג’ואל מצלם שהאף שלו בולט מהצד של המצלמה ונראה לי שבשלב זה כל אחד היה מתחיל לחשוב שכנראה איבדתי איזה בורג אחד או יותר מראשי, אבל אני מביט על הסרטון שבינתיים התקדם הלאה, מתעלם לחלוטין מכל מה שקורה בסרט והמחשבה היחידה שמנקרת בראשי היא זאת, איך זה שהוא מצלם והאף שלו לא מתנגש בגב המצלמה? הרי שאני מצלם זה קורה כל פעם וכן כן גם אני יהודי עם אף לא קטן. אני מדמיין לעצמי את ידי מתרוממת עם מצלמה ביד לראשי אבל אצלי משום מה כל פעם האף מתנגש בגב המצלמה ואצלו, מעשה שטן, זה לא קורה. זה בדיוק השלב שבו אני מתחיל להבין אחרי 52 שנות צילום שאצלי זה שונה כי אני מביט בעינית המצלמה עם עין שמאל ולא כמו ג’ואל עם עין ימין.

עכשיו, יש כאן משהו שהכנסתי לשגרה שלי ואני מתחיל לחשוב עליו בפעם הראשונה בחיי. לפני יותר מ40 שנים שהתגייסתי לצבא והיגעתי למטווח הראשון בחיי אני נשכב על האדמה , מביא את הרובה לכתפי מביט בכוונות הרובה למטרה ויורה ואז חוטף את תרמילי הרובה הנפלטים בראשי, שואל אותי המפקד, אתה שמאלי, אני חושב קצרות ועונה, לא אני כותב בימין, אז למה אתה מחזיק את הרובה הפוך מכולם , שואל אותי ואני מביט בחיילים אחרים ורואה שהוא צודק, לא יודע אני ממלמל, זה פשוט נוח לי ככה, ולקח לי שנים לחבר את האירוע הזה לסיפור שסיפרו לי איך אבי הפך אותי מילד שכותב ביד שמאל לימין וכל זאת מכיוון שהיה בחרדה איך אסתדר בעולם של ימנים. מאז בגרתי ומכיוון שיש לי בת דוד שמאלית אני יודע שיש פתרונות לזה אבל אני אף פעם לא מצליח להחליט מה נוח לי יותר, ההתנייה או מה שבא לי טיבעי. המצלמה לעומת זאת בנויה חד משמעית ליד ימין כי שם המחשף (אותו לחצן שבעזרתו מצלמים), אבל את העינית אני מושיט לעין שמאל ולא לימין ועכשיו אני שואל את עצמי מדוע זה?

יש כאן באופן בסיסי לפחות שתי שאלות:

האם מי שנולד שמאלי מושיט את המצלמה באופן טיבעי לעין שמאל? אם היתה לי מצלמה עם לחצן שמאלי כך שהייתי מצלם ביד שמאל, האם הייתי משתמש בעין שמאל?

השאלה השניה יותר מורכבת (זה קצת מבלבל אז צריך להתרכז). העין השמאלית נשלטת על ידי ההמיספרה הימנית של המוח ולמרות שיש את כפיס המוח שדואג שתהיה תקשורת בין שתי צידי המוח, יש איזו אוטונומיה לכל אחד מהצדדים. אם כך, כאשר ג’ואל מצלם בימין, המידע שהוא קולט עם עין ימין במצלמה זורם לצד שמאל ואצלי בדיוק הפוך המידע מהמצלמה זורם לצד הימני של המוח. במבחן קצר שעשיתי התברר לי שצד שמאל של המוח הוא הדומיננטי אצלי (הוא קיבל החלטה ב 6 מתוך 9 שאלות).

ניתן לראות את התפקודים שעליהם אחראי כל צד ברם חשוב להדגיש שאין פה בילעדיות לכל צד אלא רק דומיננטיות תפקודית. מכאן אני תוהה מדוע אני מעביר את המידע הצילומי לעיבוד ראשוני דווקא על ידי צד ימין של המוח בעוד שצד שמאל יותר דומיננטי אצלי?, התהיה השניה היא לאור תפקודי כל צד כפי שמוצג באיור, מדוע רוב הצלמים כמו ג’ואל מעבירים את המידע דווקא לצד שמאל בעוד שיותר הגיוני להעביר אותו לצד ימין של המוח?. כל זה נשאל מפרספקטיבה כללית אבל שאני חושב רק על המקרה שלי אני תוהה האם אני מצלם בעין שמאל מכיוון שכך נקבע על ידי הדנא (DNA) שלי ופשוט נולדתי שמאלי או שמא הצד הדומיננטי שלי (שמאל) עוקב בדרך זאת אחרי הברדקיסט שנמצא בצד ימין? אין לי תשובות וכל מה שאני יכול לומר הוא שהתער של אוקהם מצדד תמיד בהסבר הפשוט יותר מבין השנים, זה גם עובד טוב ברוב החקירות.

אנחנו צריכים את צד ימין כדי לקחת את העולם אבל ללא צד שמאל לא נצליח לנווט לשם וזה בערך מה שיש לי לומר.

2022.09.03 13:44.

(שם אלטרנטיבי: רגע של צלילות)

מכירים את הרגעים החמקמקים האלה, מחשבה שעוברת במוח, אני בונה איתה מחשבה יותר מורכבת ומעצב לה מילים ואז חושב לעצמי, טוב קיבעתי את זה בראש, וכמה שעות/ימים אחר כך אני לא מצליח לשחזר לא רק את זה, אלא גם סביב איזה נושא היתה המחשבה, ממש כמו עכשיו, רגע כזה שאורך הזמן שלו פחות מאורך חיים של חלקיק אנטי חומר, נלכד ברשת התודעה ואני מנסה לעבות אותו, לעצב אותו שלא יחמוק לי שוב מהרשת, מהמטריקס, אבל הוא משיר חלקיקי תודעה במהירות מעצמו, נלחם על חייו בני האל מוות, יש בטח אנשים שהם דייגים טובים ומנוסים מימני ומצליחים טוב יותר במשימה. לכן המצאנו את הציור והכתב ושאר האומנויות, כדי לדוג רגעי מחשבה ואני מאמין שסופרים כנראה הם הטובים שבדייגי המחשבות.
אני מצלם וכותב, זוהי דרכי לנסות. לעיתים יושב אני מול תמונה, שבדרך כלל צילמתי לפני מספר חודשים, תוהה לעצמי, האמנם הייתי כל כך שיכור שצילמתי את התמונה התפלה הזאת? מביט בה והופך במחשבתי. יצור מוזר ומופלא הוא המוח, קולט מחלל האין סוף רגעים חמקמקים, שטף אדיר של מידע שמסתער עליו והוא במיומנות של אומן מחלץ מהתבן והמוץ האין סופיים את הבר, בוחן אותו בכלום של הרגע ומחליט, לשמור או לאבד. אני ממשיך לעבור על התמונות ואז כמו מעשה קסמים נתקעת לי אחת התמונות על מצב של זכוכית מגדלת (עיין ערך בלייטרום) ואני רואה קטע זעיר מאחת התמונות התפלות האילו והוא מענין, "אלוהי" האקראיות שם את הקטע הזעיר מהתמונה אפילו בקומפוזיציה מושלמת…, אני חושב שכוחות ניסתרים רומזים לי משהוווו, טוב לא באמת, אבל אין ספק שאם המקריות הזאת חוזרת על עצמה יותר מידי פעמים יש כאן משהו שראוי לרדת לפשרו. אני החלטתי לכנות את התופעה "גזירים" ולחפש אותה בתמונות הלא מוצלחות שלי והנה דוגמה ראשונה:

Moment of Clarity

ועכשיו קצת מספרים: מספר התמונה הוא 1959 שזהו שנת הולדתי והיא צולמה בחודש מאי, חודש לידתי, והכי מדהים היום הוא ה-13 ואין צורך להרחיב בדבר משמעות המספר…, מישהו מהצד השני מנסה לתקשר איתי ועכשיו נשארה רק שאלה אחת, לענות? או לשים בספאם?, רמז, את הטלפון של בן גביר שמתי בספאם.

דלהי – קבר הומיין .

זמן כוכבי: עשרים ושמונה באוקטובר 2019.

כדי להגיע לקבר החלטנו לקחת תחבורה ציבורית שזמינה ממש ברחוב שמאחורי הרחוב הראשי של המיין באזר, שהגענו לרחוב שוטטנו הלוך ושוב לאורכו מנסים לאתר תחנת אוטובוס ולפי המיקום שהיה בגוגל מאפ זה היה צריך להיות ליד העמוד השלישי של מסילת המטרו, אבל לא מצאנו שום שלט עם מספר האוטובוס המבוקש וגם שני הודים נחמדים שניסו לעזור לנו כשלו במשימה. בסוף הם אמרו לנו לעמוד ליד שלט עם מספרים של אוטובוסים אחרים ושנראה את שלנו פשוט ננופף לו שיעצר, ממש כמו בארץ, אבל במקרה זה הוא אכן עצר. איך שעלינו לאוטובוס בן 50 המושבים, נניעצו בנו מבטים של 200 עיניים הודים ואני אשאיר לכם את המתמטיקה של חישוב כמות ההודים שהיו באוטובוס בניכוי של עיוורים ונשים (נשים בהודו לא נועצות עיניים) כ-20%. הנוסעים שלידנו ישר עידכנו אותי שנשים לא משלמות באוטובוס מה ששידרג את זוגתי ישר למעמד של נוסעת חינם, ברם הכרטיסן היה תקוע ממילא מאחורי ערמת צפיפות אנשים בצד השני של האוטובוס כך שממילא לא הוטרדנו מיד בנושא הזה. לאחר 10 דקות שבהם התפתל והשתחל לו הכרטיסן, היגיע לבסוף אלינו והודיע לי חגיגית שעלי לרכוש לי ולאישה שאיתי כרטיס ומששאלתי אותו האם נשים לא נוסעות בחינם ענה לי שאכן כך הוא ברם עלי לבקש את הכרטיס בעבורה שכן אין הוא מורשה לפנות אליה וכך מצאתי את עצמי במעמד מתווך שבסופו הועבר לרעייתי בטקס חגיגי ורב רושם כרטיס ירוק בעוד אני קיבלתי כרטיס לבן עלוב וזאת בסכום של 45 רופי (2שח בערך). הנסיעה, שאורכה היה כ 7.5 ק"מ הייתה בקו כמעט ישר דרומה מהמיין באזר ולקחה בדיוק 28 דקות סטנדרטיות תוך שהיא חוצה את הכיכר של שער הודו המרשים שאותו תכננו לבקר ביום הבא. שהגענו לכניסה של הקבר שנקרא גם, Isa Khan's Tomb הבנו כמה דברים, קודם כל לפננו קומפלקס די גדול של מספר קברים, כאשר כל אחד מהם הוא בערך בגודל של מסגד אל אקצא, שנית יש קופה עם תוך ארוך מאוד של הודים, זוכרים , אנחנו בדיוואלי. שלישית, אין צורך שנעמוד בתור הזה כי יש באפשרותנו לבחור באחת משני אופציות, אנחנו יכולים לעמוד בתור של תיירים שהוא קצר עד כדי גיחוך או לסרוק בר-קוד ולשלם על הכניסה דרך האינטרנט כאשר החסרון בשתי שיטות אילו הוא תעריף תיירים שגדול פי 10 יותר מהחעריף ההודי (50 רופי מול 500 רופי לאדם).

נדמה לי שההנחה בזכות השימוש בבר קוד היתה כ 10% וכך תוך חמש דקות היינו בפנים.
גם כאן, לפני שאתן להתרשם מהתמונות אומר זאת: בעקרון זה פארק ענק, עם עצים ודשאים מוקף חומה שבמרווח די נאה יש מבני קבר די גדולים. בכניסה יש מצגת די מפורטת ומענינת לחובבי הידע שביננו שם מסבירים על עבודות החשיפה של הקומפלקס ומי הם הדיירים של המבנים השונים. למרות הדימיון שלו לטאג' מאהל, הטאג' לעניות דעתי, לפחות מהתמונות נראה יותר יפה. שוטטנו שם מ11 בבוקר ועד 5 בערב, כחמש שעות ויצאנו די עיפים.

התאורה בפנים היתה מענינת ושיחקתי עם המצלמה בכל מיני חשיפות, בעיקר ליד החלונות:

בתור התחלה לקחתי קודם כל את דוגמנית הבית.

בערב, חזרנו לבית חב"ד לארוחת ערב בסגנון ישראלי, כדי להתחיל להתרגל לחזרה לארץ בעוד יומיים וצילמנו את אורות החג במיין באזר:

אז עד מחר, נמסטה.

2022.04.22 11:10.

מילים, הנושא החביב עלי, אני חושב על הכלה, נרטיב, מגוון אנושי, אני לא יודע איך אצליח לפרק הכל, כל מה שעובר לי בראש בזמן האחרון לכדי משפטים קוהרנטים, הכל רץ שם במוח באופן אינטואיטיבי וצריך לצוד את המחשבות שמורכבות ממילים ולכפות עליהם את הדו מימדיות של דף הניר הדיגיטלי, משימה לא פשוטה כלל ועיקר כי המילים כולן קופצות ונאבקות לצאת אבל הפתח קטן וצר והן יוצאות להן בעירבוביה עליזה ולבסוף לא בטוח שלזה בדיוק התכוונתי.
ישו, אריסטו, מילים שהם אמרו לפני יותר מאלפיים שנים צלחו את דרכן על פני הזמן, הדורות, נחתו והשפיעו עלינו הרבה יותר ממה שאנחנו משערים, כלכלית, מדינית, מה יכול לעשות איש כמו פוטין עם אלפי הטילים שלו מלבד להשמיד אלפי אנשים ואז להפך לאבק בין דפי ההיסטוריה כמו רוצחים אחרים שקדמו לו, אבל הרעיונות של אפלטון וגנדי יחצו ימים וגבולות, וינחתו במוחות של אנשים שעבורם הם לא יותר משם בדפי ההיסטוריה וישפיעו על הדרך בה האנשות צועדת.
נרטיב, כל עם והסיפור המכונן שלו, כל איש והנרטיב שירש מהוריו, ככה אנחנו צולחים את הדורות, מורישים לילדינו אוסף של סיפורים ורעיונות שמוליכים אותם ושאולי בבוא היום יעבירו לילדיהם שלהם, זה יכול להיות סיפור אישי או אירוע משפחתי, או נרטיב של עם שלם והרי על מה אנחנו עומדים מול הפלסטינים כבר עשרות רבות של שנים אם לא הנרטיב הפלסטיני מול הנרטיב הציוני. לאמת אין פה בהכרח תפקיד וגם לעובדות לא בהכרח יש משמעות. הפלסטיני מול המפתח של הבית שהיה להוריו בפלסטין, זה שתלוי 70 שנה על הקיר בבית במקום כל שהוא בעולם, מול הישראלי שבא לתבוע את זכותו על האדמה הזאת שניתנה לו בידי אלוהיו לפני אלפי שנים, נושא עימו את הדוקומנט של ההבטחה כקושאן ניצחי, כן שוב מילים שמרכיבות נרטיב.
הנרטיב של משפחתי היתה השכלה. אולי זה אפילו היה נרטיב של עם שלם, עם שהסתמך על מילים והידע שאצור בהם, ידע שלקח אותו אלפי שנים לשוטט בעולם רק כדי לחזור אחרי אלפים למקום בו היתחיל ולחיות בין עמי האזור בהצלחה לא מבוטלת. הורי תמיד אמרו שנקבל כל מה שנצתרך כדי ללמוד ולהשכיל וגם אם לא תמיד יכלו לגבות זאת במעשים האמירה, הנרטיב היה שם כמשהו בעל מוצקות וללא פשרות, לך תלמד, תשכיל, הכסף לא חשוב, הכסף היתה תמיד בעיה שרחפה בחלל הבית ודנו עליו בשפה שלא הבנתי מילולית אבל עובדתית הבעיה היתה תמיד נוכחת, בצלחת האוכל, בבגדים, ברהיטים המועטים שהיו, אבל הנרטיב ניצח כי איך יכול אדם להיות עני אם את כל עולמו הוא אוצר במילים בראשו, מילים שנשאבו מהספרים ששטפו את חיינו והשאירו עקבות במוחינו מפרפרים כדגים ברשת.
הרבה פעמים אני תוהה מה הנרטיב שאני מעביר לילדי, שכן להורי הדבר היה ברור ומוחלט ולי פחות. הם חיו בעולם שהושפע מהדוקטורינות של דקארט, קאנט, גלילאו, ניוטון, דת המדע קראו לזה, המדע יודע הכל וגם אם נשארו דברים לא סגורים זה הכל רק ענין של זמן, אבל אז בא אינשטיין ושינה את מה שאנחנו יודעים על זמן ובאו אחרים כמו קפקא, ניטשה, וויטגנשטיין (ועוד רבים אחרים) ששינו את ההבנה של הדרך בה אנחנו מבינים את העולם ופתאום ההשכלה היתה במקום השני. ציטוט אהוב עלי של אינשטיין הוא: "דמיון חשוב יותר מידע; כי הידע מוגבל אך הדמיון חובק עולם." "הדבר הכי חשוב, הוא לעולם לא להפסיק לשאול שאלות." וזה לדעתי הנרטיב שלפיו גידלנו את ילדינו, דמיון ושאילת שאלות, כי ברגע שאתה שואל שאלות אתה מטיל ספק וברגע שאתה מטיל ספק המוח שלך פתוח לקבל תשובות חדשות, תשובות שרק הדמיון מסוגל להמציא.
אבל למרות זאת ואולי בעיקר בגלל זה אני מוטרד. אני מוטרד כי למרות שאנחנו נמצאים בעולם שבו המושג להכיל את את השונה נמצא בדו שיח החברתי הרי שהמציאות היא הדרת השונה, התעלמות מהשונה, אלא אם אנחנו זקוקים ליכולותיו, יכולות שרובנו איבדו עקב הרצון הבילתי נתפס להיות כמו כולם, בהתאם לאיזה "סרגל" סטנדרטי שכל מי שחורג מימנו זוכה אם לא ללגלוג כבעבר אז להתעלמות.
נכון, כבר לא מעלים על המוקד את השונה בטענת כישוף, אבל אש השבט ומעגל השבט הלך לכיוון שונה במאה שמונים מעלות והותיר אותם מחוץ לחוג השבט, רחוק מהאש השורפת והמחממת. אין טעם לשוחח איתם כי הם כעת צופים במאסטר שף, הישרדות, האח הגדול ושהשבט אומר את דברו אתה מסולק, לפחות מהפרק הנוכחי. היפים והנכונים נלחמים ואתה מתבקש לבחור צד או להשאר בחוץ.
אז בלא להיות מודע לכך בחרתי צד, מחוץ למעגל, רחוק מהאש המחממת, ליד אנשי הצללים שהיו ניראים מענינים הרבה יותר, ונכון, היה קר שם, רחוק מהמדורה אבל המוח התמלא במילים חדשות, מילים של הנער השרירן שהתאמן בשיטות לחימה כי חשב שככה ינצח את השיטה וזה שצייר מפלצות בטרוף על דפי המחברות, עד שלילה אחד התאבד על מגדל שמירה בצבא, וההוא ששכל את הוריו מסרטן ונותר עם רעיונותיו וציוריו וחלום אחד רחוק על ליאונרדו דה וינצי. זאת לא היתה בחירה בין נכון ושגוי או צודק וטועה אלא בחירה במנעד רחב יותר של הבנה, מה שמאפשר לי להביט על העולם דרך מצלמה ולראות את הדברים מפרספקטיבה אחרת, כזאת שהניואנסים שבה כל כך מרובים, ככה שגם מסע חיים שלם לא יספיק לי להבין את כולה או אפילו את מקצתה ואני דייני בזאת.
אני בנקודה של שבר, נקודה שבה לא ממש ברור לי אם הצלחתי להעביר את השקפת חיי לילדי, האם הם הבינו, האם הם לקחו מעט מזה כצידה לדרך, פער הדורות, אני עושה מה שעבד לי כל חיי, ממתין בסבלנות וכותב, כותב מילים, כותב תמונות, קצת זוכר והרבה שוכח, אז הנה המילים של אמיר דדון, משהו שמאוד התחברתי אליו בזמן האחרון, הם יכלו להיות מילים שלי אבל הוא הקדים אותי וטוב שכך:

מילים ולחן: אמיר דדון
"עכשיו הזמן לראות ביחד ת'אמת
להסתכל על החיים בלי לפחד
את יודעת, אני אף פעם לא זוכר
אני רק מרגיש ואת זה אני כותב.. כי לא סתם

לא סתם הכול פה מסתובב
לא סתם
לא סתם תראי אני אוהב
לא סתם… לא סתם"

דלהי – המבצר האדום.

זמן כוכבי: עשרים ושיבעה באוקטובר 2019.
הרבה שירי הלל שמעתי על המיין באזאר בדלהי בעיקר מצעירים שביקרו שם אחרי צבא ולקח לי הזמן להגיע לשם ולהיוכח במו עיני שכמו צעירים רבים בעולמנו אין להם מושג ירוק על מה הם מדברים, פשוט חוסר בנסיון חיים. עכשיו טוב, זה לא שאני לא מבין אותם או חלילה מקל בכושר השיפוט שלהם אחרי הכל גם אני כמותם בשרותי הצבאי סיירתי בקסבות של שכם ג'נין וטול כרם שזאת פחות או יותר המקבילה למיין באזר, רק שבקסבות או בכל עיר ערבית שנכנסנו, זרקו עלינו מכל הבא ליד, בלוקים, בז"נטים, מכונות כביסה (כן כן לא טעיתם בקריאה), מכל טוב המקום שניתרו להם ברעש אימים על גגות פיברגלס של רכבי הסיור שלנו והנה הם מגיעים למקום שמזכיר להם את הטראומה אבל להפתעתם חוויה מתקנת, כי ההודים לא רק שלא זורקים עלינו דבר אלא אפילו מחייכים בידידותיות רבה שאפילו גודלת במידה וקונים מהם.
את הבוקר פתחנו במסעדה הקטנה שליד הכניסה לבית חב"ד ולא הופתענו כלל שהיינו שבעי רצון מאיכות האוכל והטעם, הנסיון לימד אותנו שמקומות אילו הכי ידידותיים לקיבה שלנו. מבדיקת האפשרויות שהכנסתי לגוגל מאפ שלנו לפני הנסיעה ראיתי שניתן יהיה לטייל היום במבצר האדום ובמסגד ג'מה שלידו והחלטנו שבערב נבדוק את אפשרות ההגעה לטאג' מאהל אותה נאלצנו לדחות עקב בעית התחבורה לאגרה.

ההגעה למבצר האדום מאוד נוחה מכיוון שליד בית חב"ד יש תחנת מטרו שלקחה אותנו לשם והחזירה במהירות ויעילות אם כי בעלות יותר גבוהה משל התחבורה הציבורית באוטובוסים, אבל עבורנו התוספת של 60 הרופי (3שח) הייתה שווה את הנוחות.
המבצר האדום עצמו הוא שטח אדמה די גדול עם דשאים, גנים, ארמונות ובתי תפילה שבקלות ניתן לטייל שם חצי יום לפחות ודמי הכניסה דומני היו נכון ל 2019 כ 500 רופי לאיש ואישה כל אחד בנפרד. אין לי הרבה מה לומר על המקום ולכן אתן לתמונות לומר זאת:

אושיית סלפי

בזמן שרעייתי נכנסה לאחד המוזיאונים שבאתר המתנתי לה בחוץ והיא כהרגלה אספה עוד מעריצה לאוסף הסלפי שלה, ונראה לי שבזמן הקצר שאנחנו בהודו היא הפכה לאושיית סלפי רצינית לפי כמות ההודים שהצתלמו איתה.

לאחר מכן יצאנו למסגד ג'מה שנמצא ממש קרוב למבצר, משהו כמו 10-15 דקות הליכה ברגל. המקום היה מלא במאמינים שגדשו את העליה למסגד ככה שלא הרגשנו בנוח להכנס והחלטנו לטייל בשוק שמתחתיו שהיה בסגנון שוק קרקעי עם מחצלות שפרוסות על הקרקע עם הפריטים שנמכרים, מזכיר במשהו את השווקים של באר שבע ורמלה לפני שנים. עוד אנחנו מסתובבים בשוק ההומה אני מרגיש שמישהו נצמד אלי מעבר לרגיל וישר הסנסורים שלי נדלקים ואני מסתובב אליו במטרה להתנפל עליו והבחור הצעיר קולט ישר ממראה העניים שלי מה עומד לקרות לו ומקפץ על המשטחים של הסוחרים שפרוסים ונמלט לפני שאני מצליח להניח עליו את ידי ומזלו שכך כי גם הסוחרים שם לא אוהבים גנבים ואם הייתי תופס אותו היו חובטים בו כהוגן לפני שהיו מוסרים אותו לשוטרים. הסתובבנו בשוק עוד כרבע שעה אבל הוא התאדה כליל משם.

שחזרנו למיין באזר הלכנו למלון עמן קונטיננטל שם ראינו סוכן נסיעות שמארגן סיורים לטאג' מאהל באגרה אבל גם הוא אמר לנו שעקב החג האפשרות היחידה היא רכב פרטי שיביא אותנו לשם ויאסוף אותנו בערב יעלה לנו כ 5000 רופי לאדם וזה ללא הכניסה לאתר שעולה כ1500 רופי לאדם. שהבענו פליאה על מחיר הכניסה ענה לנו שהוא הוכפל לפני כחודשיים לתיירים. אמרנו לו שאין סיכוי שנשלם את המחירים האלה ואז הוא היציע לנו את קבר הומיין שלטענתו די דומה לטאג' מאהל אבל נמצא בדלהי ככה שהמחירים הרבה יותר סבירים. אמרנו לו שנחשוב על זה ויצאנו ל Appetite German Bakery לארוחת ערב סבירה בהחלט אם כי ברמה פחות טובה מאחרים שאכלנו בהם בדרמקוט ומאנלי. לאחר מכן הסתובבנו במיין באזר ונהננו מאוירת החג

זה אחד המנהגים שהיו ניראים לי מוזרים, הם מניחים אוכל עם נרות באמצע הסמטאות הצרות כך שהרכבים צריכים לתמרן כדי לא לדרוס את זה ואחרי שהנרות כבים רק הכלבים יכולים לאכול את זה.

במהלך ההליכה הגענו למסקנה שלא בא לנו לשלם 650 שח ליום נסיעה רק כדי לראות את הטאג' מאהל ומכיוון שקבר הומיין נמצא בטווח סביר מאיתנו וניתן להגיע אליו באוטובוס ציבורי החלטנו ללכת על האפשרות הזאת.
אז עד מחר נפרד בגלויה של הטאג', נמסטה.

2022.03.17 23:21.

Hallelujah
written by Leonard Cohen

I did my best, it wasn't much
I couldn't feel, so I tried to touch
I've told the truth, I didn't come to fool you
And even though
It all went wrong
I'll stand before the Lord of Song
With nothing on my tongue but Hallelujah

האיש עם שעון הזהב,

עמדתי בשוק באמצע זרם של אנשים
ששטף דרכי, מביט ומחפש
תמונה.
לפתע לקראתי פסע, איש אפור למראה
פניו חרושות ושערו אפור בהיר
בידו האחת מטלטל, ומגיש לאוזנו
שעון זהב.
לידי עצר מתעסק במחוגי השעון ואז
שאל, מה השעה
ואני שלא בא לי להוציא את הסמאטפון
עניתי, חצי אמת, כי אין לי שעון
הביט בי והושיט את ידו ושלף מסלו
את הסמארט שלו וחזר לעסוק בשעונו.
בתמהון, שאלתיו מה לך שעון וענה
מעט בבישנות, כמי שנתפס בקלקלתו
אני חייב שעון
ואפילו כזה שלא עובד לענוד על ידי
כן, אך מדוע, שאלתיו,
בביתי, הסביר יש לי יותר משלושת אלפי שעונים
מהראשון שקיבלתי ועד היום
ובכל אחד מהם הקפאתי חלק אחר מחיי
למשמרת.
אמר והמשיך לזרום, עד שנמוג.
מוזר, כי עכשיו שנעלם, אני לא בטוח
שאמר זאת.

ג'יפור – דלהי.

זמן כוכבי: עשרים ושישה באוקטובר 2019.
בוקר קריר ב Sindhi Camp bus stand בג'יפור, לשם היגענו לאחר ויכוח עם שני נהגי ריקשה על המחיר שזאת התנהלות רגילה בכל נסיעה בהודו, ברגע שהם רואים תייר המחיר אוטומטית משלש את עצמו. אנחנו ממתינים לנהג הולוו הממוזג שיגיע, כנראה באיחור הודי רגיל. הנה אנחנו חמישה ימים לסיום הטיול בהודו ולפני הנסיעה למיין באזר המפורסם של דלהי ואני נזכר בכל הבלוגים והעצות שקראתי בדפי הפייסבוק השונים וברור לי לחלוטין שההחלטה להשאיר את דלהי לסוף הטיול הייתה במקומה. לכתחילה חשבנו לטייל בה מיד עם הנחיתה בהודו, ברם לאחר שהבנתי שיש נחיתה רכה ויש קשה וללא ספק התחלת הטיול שם מוגדרת כנחיתה קשה וכי עדיפה התחלה קלה יותר בדארמסאלה, ניסיתי לתכנן כך שנתחיל שם, והמעבר דרך אמריצר נולד רק מכיוון שנכון ל 2019 לא היו טיסות במחיר שפוי מדלהי לדארמאסלה.

הנהג היגיע בינתיים ועלינו לאוטובוס שהיה במצב טוב יחסית לקודמים שנסענו בהם, שש שעות נסיעה ממתינות לנו ועוד שעה ורבע בדלהי רבתי עד שנגיע ל Ajmeri Gate שליד תחנת הרכבת של דלהי וכ 25 דקות נוספות יקחו לנו פשוט לחצות אותה לצד של המיין באזאר, לא רק כי המקום היה מפוצץ באנשים שממתינים לרכבת, אלא גם מכיוון שיש שם ממש כמו בארץ נקודות ביקורת בטחון שמהוות פקק טיבעי.

ימי הנסיעות לרוב נותנות לי לצד תחושת הלחץ הקלה גם הרגשה של ביזבוז זמן. הלחץ נוצר מהעובדה שלאחר שמתארגנים במלון ויוצרים מעין שיגרה ומתחילים להכיר את המקום והאנשים, איפה כדאי לאכול והיכן לכבס, המקום של הכספומט (חשוב בהודו כי התשלום שם במזומן בלבד), אחרי כל זה צריך להתנתק, ושוב להתחיל במסע, לעיתים ארוך ולעיתים עם אירועים שלא נעימים בהכרח, עד למקום הבא. תחושת ביזבוז הזמן כמובן במקום ענק כמו הודו שבה כל נסיעה זה שעות רבות של רביצה חסרת מעש בכסא, יהיה נוח ככל שיהיה, ואם הכביש גם משובש, שזה התקן ההודי הרגיל, אז החוויה מתעצמת.

כפי שרואים מהמפות שצרפתי בחרנו די בקלות את הגולדן ווינגס שהיה במחיר סביר וליד תחנת הרכבת וברור היה לנו שעוד חמישה ימים יהיה עלינו לחצותה בכיוון ההפוך כדי לקחת את המטרו לנמל התעופה. החסרון היחיד שמצאנו במלון היא הסימטה הצרה והמעופשת שהובילה אליו, אבל בהתחשב בכל מה שעברנו בהודו זה היה חסרון מינורי (בתמונה למטה הרחוב שמוביל מהרכבת למיין באזאר ברגע שקט במיוחד).

לאחר שהתמקמנו בחדר יצאנו לשוטט מעט באזור המיין באזאר בתקווה לארוחה סבירה והמקום הראשון שניסינו היה מקדונלד שהיה מאכזב, חבל שהם לא נתנו עם המנות זכוכית מגדלת או שאולי בנו על זה שמימלא יהיה לנו קילקול קיבה ולא נהיה רעבים, על הטעם אני לא יכול לדבר, כי אין על מה. לא חזרנו לשם יותר. לאחר מכן מכיוון שנשארנו רעבים ניסינו את סאבווי שגם היא למרבה הפליאה עשתה הגירה להודו וגם שם יצאנו די מאוכזבים אחרי שאפילו לראות את האוכל לא הצלחנו עקב החשמל שנפל במסעדה, מה שנקרא בסלנג ישראלי "מסעדה חושך", שראוי היה שתרד למחתרת, עכשיו אני מבין מדוע אנשי דלהי החליטו לקרוא לרכבת העירונית שלהם מטרו. יצאנו עם החלטה לסגור בזאת את נסיונות האכילה במסעדות שיש לנו איתן נסיון מהצד המערבי של העולם, יען כי ההודים לא הבינו את הקונספט של מנה גדולה במחיר סביר.

לסיום הערב החלטתנו פשוט לטייל ברחוב ההודי שהיה מואר בשלל אורות לכבוד הדיוואלי.

אחרי שני הנסיונות הכושלים החלטנו לסגור את נסיונות האכילה לאותו ערב ולא לנסות את הדוכן שהיה נראה מפתה, חמש ימים לסיום לא בא לנו לסיים עם קילקול קיבה. אני חייב לציין בקשר לאכילה בהודו שדי הרבה התלבטתי בקשר לזה, שוחחתי עם אנשים שאכלו הכל ללא שום היסוס ויצאו מהחוויה של אוכל רחוב הודי עם רצון לעוד, שוחחתי גם עם כאלה שדי בתחילת הטיול אכלו ברחוב ואחר כך התפתלו מכאבים במלון מספר ימים, אנחנו לא בנויים בדיוק אותו הדבר וככלל אצבע כל מי שמנסיון חייו רגיש כדאי שיהיה זהיר. את מספר הפעמים הקטן שאכלנו ברחוב או בדאבה סיימנו בצורה טובה, אבל במרבית המקרים היינו זהירים והשתדלנו לאכול במסעדות תיירים או ממוצרים שקנינו בחנות באריזה סגורה. שתיה בדרך כלל היתה בבקבוקי מים מינרלים או צ'אי מאסלה הודי ממים שהורתחו. לטעם שלו אני חייב לציין שאני עדיין מתגעגע.
לסיכום היום אוכל לומר שהודו היא חגיגה, של צבע, של טעמים, של אנשים, אבל בעיקר חגיגה רועשת במיוחד ואפשר להבין זאת, כי עם יותר ממיליארד אנשים שחלק לא מבוטל מהם גרים ברחוב תרתי משמע וחיות שפשוט נעות ממקום למקום כרצונן מי שלא רועש, פשוט מת.

מחר בתוכנית נסיעה למבצר האדום, עד אז נמסטה.