החיים הם עליות וירידות וכל עליה עבורנו יכולה להיות ירידה למישהו אחר ולהיפך, ומכיוון שהגוף שלנו מורכב מקרוב ל 70% מים גם אנחנו כמותם שואפים לרדת למקום הכי נמוך שאפשר, רק כדי לעלות בבוא העת לשמים ושוב להתגשם. אולי בגלל זה ההודים כל כך סוגדים למים. התכנית של היום הייתה בגדול קניות והתארגנות לנסיעה מחר לטאג' מאהל וכבר עשיתי בירורים מראש לגבי מקום התאכסנות באגרה ומה שנשאר זה לברר לגבי רכבת או אוטובוס לשם. אבל בהודו כרגיל מי שלא עירני ועושה שיעורי בית חוטף את התוכניות שלו בחזרה בפנים ועוד ארחיב על זה.
אז כפי שציינתי בפרק הקודם היום הוא יום סידורים וקניות, בלי ספונג'ה. אולם כדי להבין לאן פנינו מועדות יש לחזור יומיים אחורה עת יצאנו ממוזיאון האסטרונומיה גנטר מנטר וחיפשנו את הכניסה למגדל תצפית על העיר שנקרא איסרלט סרגסולי, אבל משום מה התקשנו קצת אז פניתי להודי ברחוב שנראה קצת משכיל ובטח דובר אנגלית (להפתעתי היו לא מעט מיקרים של הודים שלא דיברו אנגלית – אהה איך חולפת תהילת עולם) ושאלנו אותו, הוא נתן בנו מבט אומד מהסוג של מענין כמה אלה שווים לי ואמר בנחמדות רבה, בשביל מה לכם לעלות במגדל הזה כל כך הרבה מדרגות שגם אינם במצב כל כך טוב, הנה בבנין הזה ישנה החנות שלי בקומה השישית, אתם יכולים לראות את הנוף בחינם ואחר כך אשמח להראות לכם במחיר ממש טוב פריטים בחנות התכשיטים שלי.
נדמה לי שהעיסקה ברורה, 5 דקות תצפית תמורת רבע שעה בילבולי מוח ומכיוון שממילא תיכננו קניות לעוד יומיים לא יזיק לבדוק מחירים. בסיכומו של דבר, התצפית לא הייתה משהו מדהים וגם המחירים שלו. מה שיצא מזה שכאשר שאלנו אותו היכן הוא ממליץ לקנות בגדים הוא ממש התלהב וסיפר לנו סיפור נוגע ללב על קורפרטיב שמעסיק נשים שקשה להן למכור בעצמן ונותן להן תשלום הוגן תמורת מה שהן מייצרות, המחירים אולי לא הכי זולים אבל זה עוזר להן להתפרנס. אז סיכמנו שעוד יומיים נפגש והוא יעלה אותנו על ריקשה וינחה את הנהג לאן לקחת אותנו, והנה הוא קיים ואנחנו בדרך לשם ,כאשר מכיוון הנסיעה, אנחנו רואים שזה לא רחוק כל כך מהמלון שלנו (די קרוב לאגם). המקום התברר כבית דפוס לבדים, והם הראו לנו את שיטות ההדפסה שלהם, משהו פרימיטיבי מעט ואחר כך לקחו אותנו לחנות והראו לנו שלל בדים, שמיכות וצעיפים חלקם עם עבודת רקמה די יפה ומחירים של 10000 רופי וצפונה.
פריטים יפים מאוד אך לא היה לנו ספק שאין לנו צורך בהם ולכן לאות סולידריות קנינו מהם צעיף במחיר מופקע של 1200 רופי ויצאנו לשוטט בסביבה. החנות הבאה היתה חנות תכשיטים די נחמדה.
פריטים נחמדים, לטענתם מכסף… לא טרחתי לבדוק מחוסר ענין.
המקום השלישי פשוט זיעזע אותי והוציא מימני את החשק להמשיך לקנות, איזה בחור שעמד בחוץ הזמין אותי לראות את הסחורה בחנות שלו "מחירים טובים" ואיך שאנחנו נכנסים לחנות הוא מדליק את האורות והמזגן בחנות די גדולה יחסית ואז, מאחורי הדלפקים אנחנו רואים דמויות שעולות מהרצפה עליה ישבו וניצבות כל אחת ליד הדלפק שלה, כאילו עם הדלקת החשמל הוא היפעיל איזו מערכת מכנית אוטומטית שבני אדם הם חלק מימנה. לא אהבתי אבל השתהנו בחנות כמה שיותר שהמוכרים ה"אוטומטים" יוכלו להנות קצת מהאור והמזגן.
עברנו בעוד בית דפוס שהיה בדרך:
והצילום הזה עלה לנו בתרומה של 100 רופי לחייכן שהסביר לג'וס איך לארוג בנול, לא שאיי פעם יצא לי בגד מזה. מה שלא יהיה כבר הבנו שאת הקניות אנחנו דוחים לדלהי כי המחירים כאן אולי היו טובים לפני 7 שנים שזה היה התאריך על הרשומה בלמטייל שהימליצה על קניות בג'יפור. את הדרך חזרה לכיוון המלון עשינו רגלית שאנחנו נהנים מהצבעוניות של הרחוב ההודי.
שהיגענו לאזור המלון נכנסנו לחנות סוכן הנסיעות שראינו ליד המלון, והסברנו לו שאנחנו מעונינים בכרטיסים לרכבת למחר לאגרה, הבחור לא טרח אפילו לטלפן למישהו או לבדוק על המחשב, הוא ניפנף בידו משל היינו זבובים טורדניים ואמר, No Train ועוד לפני שהספקתי להסביר לו שאני יודע שצריך לנסוע באוטובוס לעיר השכנה לרכבת, הימשיך ואמר "דיוואלי" No train tickets. אני עכשיו נזכר שאתמול בערב היו המקומיים בהיסטריה של קניית כלי בישול נוצצים וששאלתי מישהו ענה לי שזה לכבוד הדיוואלי שזה כידוע לכל הודי שזה עתה נולד, חג האור ההודי שבו ניצח ראמה את מלך השדים לאחר שהאחרון חטף את סיטה אשתו. מה עם כרטיס אוטובוס אני שואל והוא עונה לי, סע ל Bus stand ותשאל שם אולי תמצא משהו. אז הנה אנחנו על הריקשה מגיעים להמולה של תחנת האוטובוס של ג'יפור מוצאים שאין מקום לאגרה באוטובוס ממוזג, הולכים לראות אולי יתמזל מזלנו ב Local bus אבל גם שם יש מלא הודים ואפס כרטיסים למכירה. מה עושים, שואלת השותפה ואני מהרהר מעט ועונה, ניסע לדלהי, אולי משם יתמזל מזלנו. חוזרים לאוטובוסים לתיירים וקונים זוג כרטיסים למחר בבוקר לדלהי. שאר הערב פשוט שוטטנו ונהננו מאורות החג והמולת הרחוב האופינית להודים.
החנות הכי עסוקה בדיוואלי, כלי מתכת מבריקים וכל המבריק יותר, הרי זה משובח.
הנסיעה למחרת היום לדלהי שהייתה אמורה לקחת 6 -7 שעות לקחה יותר מ 9 שעות וחלקן בעיר עצמה שמתפרסת על שטח לא קטן, וחסרת אירועים מענינים, אז עד שנפגש שם, Happy Divaliy ונמסטה.
Rolybr's Blog - Travel & Street Photography 