ואראנסי -גירסתי בתקציר כולל טקס הפוג'ה.

זמן כוכבי: עשרים באוקטובר 2019.

לא, תודה, אני בלי מטוגן.

שיעור ציור, הן בעצמן דוגמניות ציור, או במקרה הזה צילום, עם רקע אקזוטי.

שצריך להכניס לתפריט פרחים, מכניסים, אבל אל דאגה הן עובדות לפי העקרונות ריפוי של שיטת בך.

ניסיתי להבין למה הסלים שעל המוטות, הניחוש שלי ששם ארוחת הצהרים של הדייגים, הרחק מהפרות והקופים, מה הניחוש שלכם?

ממש מספר דקות לפני שעשיתי את המפגש עם המדמנה של הגנגס, הבטתי בהם, שהם הלכו שם וזה היה נראה די בטוח ללכת שם.

הגרסה הצבעונית של הגנגס, נראה כמעט כמו הכנרת.

האם ציינתי שהגנגס הוא גם מדיח הכלים שלהם? אני לא רוצה אפילו לחשוב אם יש דגים שם בפנים.

מסתבר שחלק מהפרות עובדות בעיריה בפינוי אשפה. אחרי שהן מתות מהרעלת קיבה או סתימה, פשוט זורקים אותן לגנגס, חסכון ענק בארנונה.

המפקחת האזורית.

זה סוג של הנדי מן כזה, אחד שמתקן מה שצריך לאנשים בסביבה.

את שאריות הארוחה משליכים לתעלה בצד הבית, וכן גם היא הולכת לגנגס, חסכון גדול בארנונה אמרתי?, חשבתי לעצמי שבטח כאשר בנו את התעלה זה היה שיא החידוש לפינוי אשפה.

מגרש הקריקט המקומי, בקצה היו קבוצה של מעיפי עפיפונים שזה ספורט גם בהודו ולא רק באפגניסטן.

יש גהאטות בגדלים שונים, זאת למעלה היא מיני גהאט.

ולסיום כמובן טקס הפוג'ה שהיה הרבה פחות מרשים מהקודמים.

מחר עוד יום שיטוט בסימטאות ובמזחים של ואראנסי והפעם נגיע עד למזח של שרפת הגופות, אני חייב לציין שאפילו ביחס לעליבות הכללית שבהודו כאן זה נראה כאילו אמרו לנו שאפילו לעלוב יש עלוב יותר.
אז עד מחר, נמסטה.

הרידוואר – טקס הפוג'ה.

צילום: ג'וסלין בראון.

זמן כוכבי :שבע עשרה באוקטובר 2019.

אחרי שכתבתי כל כך הרבה בחלק הראשון של הרשומה, אתרכז כאן בעיקר בתמונות. היו לנו כמה שעות להמתין לטקס והלכנו לאיטנו על הרציפים, עוקבים בסקרנות אחרי מעשי האנשים. כמובן שזה היה הדדי והם הביטו בנו בסקרנות לא פחותה, מעין מסחר במבטים.

זאת עבודה די שכיחה בקרב אנשים מבוגרים להכין את הצלחות עבור הטקס, הם חיים שם בצימצום רב, חלקם ללא בית, ממתינים למותם מתוך אמונה שלמות במקום קדוש ישלים להם את מחזור גילגולי החיים.

לאט לאט הרחבה שמול הטקס מתמלאת באנשים שמגיעים עם אוטובוסים מאורגנים, הכל נעשה בעצלתיים. אנחנו עומדים שם ומביטים ולפתע ניגש אלינו אדם שלבוש בסוג בגדים רשמיים ובידו פנקס ועט ואומר משהו שאנחנו לא מבינים, רעייתי אומרת שאולי זה איזה שוטר מקומי, אבל לא נראה לי הגיוני ואני מתחיל לתחקר אותו עד שאני מבין שהוא שייך לצוות שמארגן את הטקס ואחראי לשמור על הסדר וכן על איסוף תרומות ואנחנו כמובן ניראים לו נדבנים גדולים.

יש אנשים שעבורם זה יום עבודה רגיל ויש שבאו לטקס היטהרות, הכל אחד ליד השני עם הליכלוך והבלאגן שמסביב.

התרגשות גדולה, הטקס עומד להתחיל, היציעו לנו מקום טוב לשבת בקידמת הגהאט, אך אחרי כמה דקות ויתרתי, הרבה תפילות שאני כמובן לא מבין מילה, אחרי כשעה וחצי של שיעמומון מבחינתי החלטתי לטייל קצת לאורך הגהאט והיה הרבה יותר מענין.

כאן פחות או יותר הרגשנו שדי מיצינו את הטקס ומכיוון שהתחיל להיות מאוחר ולא רצינו להתקע כאן, החלטנו לפסוע בנחת לכיוון תחנת האוטובוס המרכזית של הארידוואר, משהו כמו 25-30 דקות הליכה שלווה שנקטעה על ידי קבצן עם נכות די קשה שהחליט לא להרפות מרעייתי עד שיקבל משהו ולא עזרו כל הסימנים וההתחמקויות הרגילות, הוא פשוט רדף אחרנו לאורך של כמאה מטרים ונראה לי שאם היה משקיע את חייו באופן כזה החלטי במשהו יותר טוב מזה היה יכול לשפר את חייו הרבה יותר.
שהיגענו לתחנה, קיבלה את פנינו המולה חשוכה של הרבה אוטובוסים ואנשים שרצים בינהם, וכמובן שהצטרפנו אליהם במסעות הבירורים עד שאחרי כעשר דקות מצאנו את האוטובוס לרישיקש. לא ממש הצטערנו לעזוב את העיר המדכאת הזאת, שלום הארידוואר ולא להתראות, נמסטה.

הרידוואר – תיאורית הקדושה.

זמן כוכבי :שבע עשרה באוקטובר 2019.
הרידוואר נחשבת לאחת מארבע ערים קדושות שאחת לשנים עשר שנים נחגגת בה הקומבה מלה שזאת אחת מההתכנסויות הדתיות הגדולות ביותר בעולם. את ההמלצה לצפות בטקס הפוג'ה בהרידוואר קיבלתי באתר למטייל כמשהו שלא כדאי לפספס, אז הנה הבוקר שלה היגיע ומאחר שמדובר בכשעה נסיעה החלטנו על אוטובוס מקומי, מיד אחרי ארוחת הבוקר אותה סעדנו ב OM Freedom Cafe לשביעות רצוננו וביטננו המלאה.

צילומים מבית הקפה: ג'וסלין בראון.

היה קצת חבל להרוס את הציורים בקפה, אבל זה הסתדר לנו טוב עם העוגה והגרנולה.

משם הלכנו לראם ג'ולה שם התווכחנו עם איש הטוק טוק שרצה מאיתנו 150 רופי לתחנת האוטובוס הראשית ב Ganga Vatika ושהצבעתי לו על השלט שכתוב 50 רופי לאדם, ענה שזה המחיר אם נמתין לעוד לפחות שני נוסעים לכיוון הזה, אז אחרי כעשרים דקות היגיעו עוד שלושה הודים ששילמו 100 רופי לשלושתם (וכן כן אם תאמרו שמאה לחלק לשלוש זה פחות מחמישים אני אסכים איתכם) ויצאנו לדרך.
שהגענו לתחנת האוטובוסים עמד ביציאה שלו אוטובוס עם כרטיסנית שטענה בתוקף שעוד היום, מקסימום חמש דקות יצא האוטובוס הזה ממש להרידוואר ואכן היא צדקה כי אחרי כחצי שעה הוא באמת יצא, אני מתחיל לדאוג כי אם ההודים ימשיכו עם הדייקנות היקית הזאת הם בדרך להיות מעצמת הייטק. הנסיעה עצמה לא הייתה ארוכה מידי ואחרי כ 40 דקות, בצהרי היום, זרקה אותנו הכרטיסנית מהאוטובוס בצומת דרכים שעל אם הדרך בפאתי הארידוואר שאנחנו מנסים להבין איפה נמצא צאנדי גהאט שבו אמור להתקיים הטקס בערב. אז אחרי התייעצות קלה עם גוגל מאפ ואלוהי ה GPS נשלחה אלינו בקרן מיוחדת מהשמיים היישר לשח-רחוק שלנו המסלול שעלינו ללכת בו, תוך חציית נהר הגנגס רחב הידיים:

מה אומר ומה אגיד, לא נורא בכלל בינתיים, אנחנו עולים על הגשר, ומצלמים כמה תמונות ועוד כמה תוך כדי תנועה, הכל נחמד וציורי עד שלפתע עוצר באמצע הגשר רכב שמתעלם כליל מהעובדה שהוא מפריע לתנועה ושני בחורים צעירים יוצאים מימנו ושועטים לעברנו ומשהיגיעו אלינו הכניסו ידם לכיסם ושלפו כל אחד סמארטפון ופנו לרעייתי ובחיוך אמרו: סלפי? והתנועה, כאילו כיבדה את המעמד המקודש והימתינה בסבלנות עד שאלו באו על סיפוקם ופרשו חזרה לריכבם, איך אמרתי, בכלל לא נורא בינתיים.

חמש דקות, אולי עשר עם כל הצילומים בצד השני של הגשר, מבהיק בנקיונו ניצב לו צאנדי גהאט ולליבי התגנב לו חשש קל שמשהו ממש לא בסדר כאן, הכל טוב מידי, ונקי מידי ובטוח עוד מעט יבוא מישהו לבקש מאיתנו דמי כניסה לגן העדן…, אבל לא. משהו כאן לא מסתדר לי.

איך הגשש אומר, זה נראה יותר כמו קאנטרי-גהאט, שיהיה, אנחנו יושבים לנו על ספסל בינתיים ומכרסמים אגוזים ופירות יבשים, ומצחיק איך שזה זורם לי טיבעי ככה שבאמת האמנתם לי שאנחנו יושבים על ספסל, הלוו, זה הודו פה, אולי זה קאנטרי גהאט אבל לא צריך להגזים, ספסלים אין פה ככה שתחליפו את התמונה שלנו שבראש כיושבים על שפת המדרכה שליד העץ ומתבוננים בזוג המבוגר הזה ששוכב בסטייל מתחת לסוכת בטון, כאילו הם ממתינים לשאר החמולה שיביאו את המנגל והבשרים כדי שיוכלו להתחיל לחגוג, אבל בינתיים זה קורה רק בראש שלי, עד שניגש אלינו בחור צעיר, בסביבות השלושים שלו עם רעיתו ומתחיל לתרגל עלינו את האנגלית שלו. אז מימנו אנחנו מבינים שהיום זה בעצם הפוך ואף אחד לא יגיע עם מנגל ובשרים כי זה יום של צום עבור הנשים, משהו כמו צום גדליה שלנו אבל להודיות ובעלה שם נמצא איתה מתוך הזדהות בקטע של, אם את לא אוכלת אז סבבה ובמקום שאקפוץ לאיזו מסעדה אני מקריב למענך ומתענה איתך, הודים, לך תבין אותם. אני בינתיים מנצל את ההזדמנות ושואל אותו על טקס הפוג'ה שעתיד לקרות בערב והוא נראה מבולבל משהו ואומר, פה, פה אין טקס פוג'ה, זה בהר קי פאורי גהאט. אהה (אני עושה יותר מידי אהה) אני מביט בו כאילו שאני מבולבל ולא מבין שאני בהודו והוא מצביע לכיוון צפון מערב (כאילו שאני יודע איפה זה בהודו צפון מערב) ואומר לי, זה שם, בעיר, זה אחרי צאנדי מנדיר ואחרי שהוא רואה שאני מביט בו עם סימני השאלה בעיניים, אלה מהסרטים המצויירים, הוא אומר, זה קרוב, רק ארבע קילומטר, תיקח טוק טוק ואתה שם בעשר דקות (ועוד ישארו לי חמש שעות לשרוף עד הערב). למי שאיבד את הצפון כמוני יש מפה ששמתי למעלה, אנחנו בחץ האדום והיעד הוא הנעץ האדום שכתוב לידו Poja.
אנחנו פוסעים חזרה לכיוון המקום של הפוג'ה ואיך שאנחנו חוצים את הגשר ועוברים את הכביש, נראה שהנוף מתחיל להשתנות, סטייל התחנה המרכזית של איזו עיירת פיתוח משנות השישים בדרום הארץ, רק יותר ירוק, חזירי בר ופרות משוטטות וכל מיני אנשים שגרים שם בסבבה שלהם כאילו זאת מחאת האוהלים שנתקעה שם במשך תשע שנים.

צילום:ג'וסלין בראון.

צילום: ג'וסלין בראון.

ברור שמיד איך שהופיעו בשכונה שני כספומטים מהלכים, כלומר שני תיירים עם מראה מערבי מודגש, באופן מידי נהפכנו עבור ילדי השכונה מקור לעלייה לרגל שהושיטו לנו את כף ידם שהיא פונה כלפי מעלה ואנחנו אישרו לכולם שהידיים שלהם נקיות והם רשאים לאכול ארוחת צהריים במידה ויש להם אחת כזאת, אבל אני חושש שלא היינו כנים איתם לגמרי בנושא הזה. בשלב הזה החלטנו לוותר על ההליכה הלא ממש מענגת שבין העצים ועברנו ללכת על המדרחוב שמחבר את כל הגהאטות שלאורך תעלת הגנגס, אבל שם המצב לא ממש השתפר.

בהתחלה כפי שנראה בתמונות היו שם קבוצה של כמה נשים וילדים בתעלה ואני חשבתי לתומי שזאת איזו יוזמה של העיריה לנקיון כך שתהיה להם איזו פרנסה, אבל ככל שהתקדמנו זה נראה פחות ופחות סביר ובתמונה הזאת זה אפילו נראה כמו הבהלה לזהב שהייתה בארה"ב לפני כמאה ושבעים שנה רק בלי הזהב.

הקטע הזה מיועד למטיבי צלילה.

וזה כמובן מבחינתם היעד הסופי, את מעט המטבעות , פריטי המתכת, הצמידים ושאר המציאות הם מביאים לבחור הזה שישקול וישלם להם. עכשיו פה אני רוצה לעשות איזו עצירה מנטאלית ואת המשך היום שלנו אביא ברשומה הבאה כי יש לי הירהורים שרצים איתי כבר שנים רבות.
לפני יותר מעשור היגעתי לירושלים כאדם בוגר במטרה לחקור דרך המצלמה את החיים בעיר. אחד מהדברים שדי נדהמתי מהם היא כמות העוני וקבצנים בעיר ובנוסף מכמות הליכלוך אפילו ביחס לתל אביב שגם בה יש עוני וקבצנים ואפילו אוכלוסיתה גדולה יותר משל ירושלים. יש כמובן קשר די ברור בין עוני לבין ליכלוך, שכן היכולת של העיריה לגבות מהתושבים כסף כדי לשמור על הנקיון הוא די מוגבל, אבל התהיה שהיציקה לי יותר האם יש קשר בין קדושת המקום לבין ריבוי האוכלוסיה העניה? האם יש מתאם בין האמונה של האנשים לבין מצבם הכלכלי? ברומא למשל למרות שהעיר נחשבת קדושה לנוצרים המצב שונה והעיר עצמה נקיה ומטופחת באופן סביר, אולם מצד שני נראה לי שרוב האוכלוסיה הנוצרית בעיר ואני מתכוון לאוכלוסית הקבע, כנראה אינה מאוד אדוקה באמונתה. אני גם תוהה, האם הבעיה היא באמונה עצמה כגורם לעוני או בשימוש שנעשה בה כמכשיר פוליטי שמאפשר שליטה באוכלוסיות בעלות מבנה הומוגני בקלות יחסית? אין לי כמובן מסקנות מכלילות וכמובן אני יכול גם לראות את היתרונות באמונה שמאפשרת למאמין חסינות נפשית כאשר הוא נתקל בפני קשיים ושאלות שגדולים מיכולתו או מבינתו ויש לו תמיד את אותו כוח עליון שרצונו ויכולותיו גדולים מימנו בבחינת השם נתן השם לקח. התחושה האישית שלי שעדיף להיות תקוע עם השאלות, מאשר עם התשובות.
נתראה בהמשך הערב, נמסטה.