רישיקש, העיר של המהרישי.

זמן כוכבי:חמש עשרה באוקטובר 2019.
שמונה וחצי בבוקר, אני יורד מפוהק מהאוטובוס ליד Natraj Chowk, Dehradun Rd, Rishikesh, Uttarakhand ומוצא את עצמי מוקף בבליל של נוסעים ונהגי ריקשה שמתדיינים בינהם. מאחר ולא דאגנו למלון ניסיתי לראות אם אנחנו יכולים להתארגן עם עוד ישראלים לנסיעה משותפת ומלון זהה, אבל לא הייתה יותר מידי סולידריות לזה ולכן שלפנו את הסמארטפון כדי לחפש מלון, עד שהצלחנו להחליט על מלון שנראה סביר לפי הגוגל נשארנו עם נהג ריקשה חסר סבלנות שהיו לו שתי נוסעות והימתין לנו שנקבל החלטה, אז החלטנו על מלון שהיה ליד גשר לקסמן (Laxman Jhula) והעמסנו את המוצילות על הריקשה. נסענו תחילה לאשרם שבו שתי הישראליות התכוונו להתאפסן, כאשר אני , עקב חוסר מקום יושב על מעין מושב ליד הנהג, שרגל אחת שלי מתנפנפת מחוץ לריקשה. שהנשים ירדו עברתי לשבת ליד רעייתי והוא לקח אותנו עד איזו נקודה ואז עצר ואמר שזהו, הוא לא יכול להמשיך הלאה, הפעם הייתי למוד נסיון ואמרתי לו שאני לא ראיתי שעברנו על הגשר ולכן אין לי כוונה לרדת עד שנגיע למלון, אבל האנגלית שלו שהייתה דלה ביותר לא הייתה ערוכה לדו שיח כזה מתוחכם ולכן אחרי שראיתי שהוא חוזר על אותה המנטרה ושאין מצב שהוא יבין אותי ירדנו ואמרתי לו שאם הוא לא מביא אותי למלון אני משלם רק חצי מחיר ונתתי לו חצי מהסכום, מה שהוליד כצפוי בליל של שטף הודי שלא היה מאושר מידי. הויכוח ביננו עורר תשומת לב של מישהו שהיה שם והוא ניגש לדבר איתנו ואחרי שהקשיב לנהג פנה אלי ואמר לי שהוא באמת לא יכול להמשיך מפה הלאה עד למלון, אבל אני לא ממש התכוונתי לוותר ושאלתי מדוע והוא הבין שאין מצב שאני מוותר בקלות ואמר לי, בוא איתי, אז הלכנו עד לקצה הרחוב והוא מראה לי שכדי להגיע לגשר צריך לרדת בכ 20 מדרגות תלולות והגשר עצמו הוא צר ומיועד למעבר הולכי רגל כך שאין מצב שהריקשה עוברת לצד השני. מה אגיד, שתים אפס לנהגי הריקשות ההודים, שונא אותם, אבל שהם צודקים אז אין מה לעשות, חזרנו לריקשה ושילמתי לבחור את שאר הכסף, העמסנו את המוצילות והלכנו לכיוון הגשר.
שהיגענו לצידו השני של הגשר, היפעלנו גוגל כדי לנווט למלון, אחרי כמאה מטרים הוא מציין שהיגענו ואני מביט סביבי ולא רואה שום דבר שמזכיר מלון, אלא רק חנות שהיא מעין סופרפארם אבל בלי הסופר, כלומר קטנה. את רואה משהו , אני מפטיר בעצבנות לזוגתי, עדיין טעון באנרגיות שליליות מהויכוח, והיא למודת נסיון שותקת ונותנת לי לשחרר קיטור, אז אחרי כמה הליכות הלוך ושוב סביב הנקודה הזאת היא אומרת, הנה, זה פה. מה פה אני עוקב אחרי ידה ומוצא את עצמי מביא במעבר בין בינינים, ברוחב של אולי מטר אם להיות נדיבים, שחצי מימנו מכוסה בתוצרי ארוחת הבוקר של פרה, איפה את רואה פה מלון אני שואל והיא מצביעה לתוך הסימטה, אני עוקב אחר אצבעה וכפתור ופרח, בגובה של כשלושה מטרים בתוך הסימטה, על הקיר שלט אדום קטן עם שם המלון המבוקש. אנחנו עוקפים את צואת הפרה ונדחקים לתוך הסימטה ואכן אחרי כמה מטרים, במעלה גרם מדרגות ניצב המלון המבוקש ואז באפלולית הסימטה אנחנו מבחינים שיש מולו עוד מלון ומעט אחריו מלון שלישי. אחרי שיחה קצרה עם הבחורה שבדלפק, אנחנו מבינים שהדירוג הטוב שלו בגוגל הביא לנו שתי תוצאות בילתי צפויות, קודם כל המחיר הוא גבוהה יותר ממה שנכתב בגוגל ושנית נשארו רק חדרים בסטנדרט גבוהה יותר ובמחירים יותר יקרים, אז בלי למצמץ עשינו אחורה פנה ואיך שאנחנו יוצאים אני שם לב שהמלון שמולו, לא ממש מוצא חן בעיני אבל זה שאחריו נראה די חדש ומבריק יחסית לסביבה, אז נכנסו פנימה והאיש שבדלפק שכבר חשב לנמנם קם בנמרצות מסויימת ואמר, קאם אין, קאם אין, ניו פרופרטי, ניו פרופרטי, (אצלו הכל הולך בצימדי מילים) שזה בערך, תכנסו, זהו מלון חדש ואכן אנחנו רואים שהכל מבריק וחדש מסביב, אז אחרי שיחה קצרה מסתבר שיש חדר בקומה שלישית (בלי מעלית) אבל במחיר סביר לחלוטין ואחרי שג'וס בודקת אותו ובעיקר את השרותים היא מעניקה לו תו כשרות של הרבנות הרפורמית בהודו שכעת היא הנציגה הבלעדית שלה.

צילום: ג'וסלין בראון. (את השירותים היא גם צילמה להראות לי אבל אחסוך זאת מימכם)
שירדנו חזרה לקבלה ערוכים ליציאה לטיול קצר פגשנו כמה מהחברה הישראלים הצעירים שהתעלמו מאיתנו בהתארגנות של הירידה מהאוטובוס, בשיחה איתם הסתבר שהם עברו כבר כמה מלונות שהיו תת רמה, אז הרגעתי אותם ואמרתי להם, ניו פרופרטי, גוד הוטל, מה שישר הקנה לי נקודות זכות אצל פקיד הקבלה וגם הצעירים שמחו לסיים את ההסתובבות עם המוצילות ברחבי האזור, למרות שקיבלו חדר בקומה רביעית.

שיצאנו לרחוב, הצטידנו בזוג בקבוקי מים קרים מחנות סמוכה שגם סיפקה שרותי כביסה וקצת פיצוחים לדרך והחלטנו ללכת למפל פטנה (PATNA) שהופיע לנו במפה בכיוון מזרח ליד גשר נילקנט (Neelkanth Bridge), שזה היה נראה כמו שעה הליכה שלווה לאורך דרך גשר לקסמן.
ליד גשר לקסמן היו מספר דוכנים של הודים שנראו לנו מענינים אז עצרנו קצת לצלם:

האיש בדוכן מכין כוסות שתייה של מיץ קנה סוכר בעזרת מכשיר המעיכה הזה.

זה היזכיר לי איך פעם היינו קונים גרעינים בארץ, בשנות השישים. יש לו שם גביעים מגולגלים מניר עיתון אותו הוא ממלא בגרגירים או ירקות לפי בחירתכם. את האיש בצהוב שעומד שם בצד עוד תפגשו בהמשך.

היא הלכה על התירס והלימון מוסיף המון, גם בהודו.
ליד הגשר יש גם תחנת מוניות וכזכור לכם נהגי המוניות זה העם הכי נודניק בהודו שעוקפים אותם במעט רק נהגי הטוק טוק, אז אחרי שדחינו לא מעט הצעות להמיר את שעת ההליכה ב 200 רופי יצאנו לדרכנו עם מלווה בצורת כלב רחוב שגם הם כמו הכלבים במנאלי, למדו לזהות הזדמנות תיירותית. היתרון בכלב כמלווה היה שהקופים החצופים שמרו מאיתנו מרחק בטחון וכמובן משיניו של הכלב שלא אוהב תחרות על אותו מקור מזון פוטנציאלי. ההליכה הייתה קלה אם כי מעט מאובקת, לאורך נהר הגנגס שבו התבצעה פעילות של קבוצות חובבי שיוט למינהם. שהיגענו למקדש לא הצלחנו למצוא את המפל ואפילו שוטרת שהייתה ליד הגשר לא ידעה על כך הדבר, אז אחרי שהסתובבנו במעגלים היגיע עוד זוג של ישראלים צעירים שחיפשו את המפל וביחד הצלחנו להבין שאין שום סימון או שביל ופשוט צריך ללכת ביער שאחרי המקדש.

צילום: ג'וסלין בראון.
ההליכה הייתה ממש קלילה והמפל היה יותר מפלוני מים קטנים. גם הזוג הזה היה מאוד נחמד ותקשורתי ומעט אחרי זה פגשנו הודי מבומבי שגם טייל שם ונשארנו ביחד גם לדרך חזרה לעיר ולארוחת הצהריים.

צילום: ג'וסלין בראון.
שהיינו ביער ג'וסלין סיפרה להם על הצריבה שקיבלה ביד מצמח לא מזוהה ליד דרמקוט, שכנראה הוא ממשפחת הסרפדים ואז הבחור אמר שיש דרך פשוטה לגלות זאת והראה לנו את גוגל לנס (Google Lens) שמרגע זה מאוד הקל לנו על זיהוי של כל מיני דברים במהלך הטיול.

קצת צילומי דוכנים ואנשים מהדרך.

אין ספק שהססגוניות של הרחוב ההודי מטריפה את החושים.

הרכב מיני משפחתי, החיוך הוא אקסטרא.

צילומים: ג'וסלין בראון.

החלטנו לסיים את הטיול המשותף במסעדה הזאת, היה כייף להכיר אנשים חדשים ולטייל איתם. בערב יש ליד גשר ראם (Ram Jhula) טקס של פוג'ה או כמו שחלק מההודים קוראים לו ארטי שזה טקס הינדו דתי שמתקיים כל ערב סמוך לשקיעה ליד נהר או מקור מים (pooja or aarti). אז החלטנו ללכת למלון לנוח קצת לפני הטקס, נפגש בטקס, נמסטה.

ושישט – מפלי ג'וגיני (חלק ראשון).

זמן כוכבי:שנים עשרה באוקטובר 2019

ושישט נמצאת ממש ממול מנאלי מהצד השני של נהר הביאס, כן אותו אחד שעברנו מעליו כדי להכנס לקוללו. ערב קודם שישבנו בקפה רוקי צפינו אל הכפר והוא נראה די יפה וצבעוני ובהחלט במרחק הליכה לשני קשישים שכמונו, משהו כמו שני קילומטרים שעשינו אותם בהליכה עד לעליה לושישט. מכיוון שאזור הנהר היה בפיתוח ובנו שם גשר חדש, חצינו את הגשר הקיים והמאובק שהמכוניות והאוטובוסים חולפים לידנו על גבי פלטות המתכת המקרקשות, ממלאים אותנו באבק מעורבב עם עשן. את העליה התחלנו לעשות מהמוסך של וישאל ואם אתם מדמיינים מוסך ישראלי תיקני אז הנה תמונה לשם המחשה:

מכאן הכל בעצם היה קשה באופן יחסי, הגיל והגובה עשו את שלהם ועצרנו למנוחות תכופות, אבל לא חשבנו לשניה לוותר, המטרה היתה לחצות את הכפר ולהגיע עד למפל הכי גבוהה ואני חייב לציין שזה היה עבורנו ברמת קושי זהה לטריונד.

אישתי זכתה בתמונה הראשונה שנכנסנו לכפר בזכות המשל הנחמד הזה שהיה כתוב על חנות למימכר אופנועים, תהיה מים ידידי…

הילד הזה ישב על גג המחסן של משפחתו וסידר חתיכות תפוחים ליבוש, רחוק מהפרות הזללניות, אבל בטווח תעופת הציפורים, כנראה שהשני עדיף כי הציפורים לפחות משאירות להם משהו.

טורניר כדור כביסה בשלב מותח של המשחקון.

מכונת כביסה ציבורית, אני לא סגור באיזה שלב הם שמים את המרכך.

מכונת כביסה פרטית, אבל ללא המייבש.

היתה לי תחוה קלה של דהז'וו בתמונה הזאת, יש מצב שכבר צילמתי אישה מבוגרת מאכילה פרה… הסיבה שלא רואים הפעם לפרה את הראש כי היא קיבלה הנחיה לסיים את כל האוכל בצלחת, אחרת יבוא שוטר ולהודים יש הרבה רספקט לשוטרים.

אמצע הדרך למפל העליון, ממול רואים על הגבעה מצד שמאל את מנאלי שמימנה היגענו, השבילים נהיים צרים ותלולים יותר, מידי פעם עוקפת אותנו בסערה איזו זקנה שעמוסה בתפוחים ומזכרות למכירה וגורמת לי להבין את מצבי הגופני.

סוף סוף הצבים הזקנים היגיעו למעלה, הנוף בהחלט שווה את העליה, אבל הרבה אוויר לא נשאר לי, אז שכבתי על איזה סלע ובהיתי בנוף כעשר דקות לפני שהתאוששתי והתחלתי לצלם.

המפל העליון, היתה לי התלבטות מה עדיף, צבע או שחור לבן, החלטתי על שחור לבן כי אפשר לחוש את עוצמת המפל טוב יותר ככה בלי שהצבע יפריע. מי שזקוק לקנה מידה, יש שם דמות עם חולצה בהירה.

קצת יותר מקרוב, לא רציתי להתקרב יותר כי רסיסי המים היגיעו אלינו אפילו ממרחק הזה ולא רציתי לקחת את הסיכון שהמצלמה היחידה שלי תרטב. אז כרגע אנחנו מרוחים באפיסת כוחות על איזה סלע מכרסמים את הצידה לדרך שג'וס הביאה איתה, אחרי הכל לא רק הצבא צועד על קיבתו ואם אנחנו רוצים להגיע למטה אנחנו חייבים מעט אנרגיה. נפגש למטה, נמסטה.

בהגסו נאג-העירה והמפל.(5)

זמן כוכבי: 3 באוקטובר 2019.

בהגסו נאג, או בפי הישראלים בגסו שזה יותר מזכיר שם של חרק, היא בעצם סוג של קופי פייסט של דהרמקוט כלומר מישהו קם בבוקר אחד בבגסו וראה שהולך להם די טוב שם בדהרמקוט עם עסקי התיירות , אז הוא עשה העתק הדבק אליהם, הבעיה רק הייתה שהרחוב הראשי של בגסו הוא סוג של מתלול די רציני, שמחייב שרירי רגליים די טובות יחסית לרחוב הראשי של דהרמקוט ולכן זה יצא די עקום.

את הבוקר פתחנו במקלחת ממש ממש טובה בזכות המערכת הסולרית של המלון שניפקה לנו מים חמים בכמות נדיבה ותנצרו את הרגע הזה כמונו, כי הוא לא חזר בחלק די גדול מהמלונות ובתי הארחה בהם ישנו, זה היה עד כדי כך בלתי סביר שבאילו שמצאתי איך "לתקן" את מצב התרמוסטט שיפרתי את טמפרטורת המים חמים לטובת כל האורחים שיתאכסנו בחדר לדורותיו. אם אנחנו בקטע של שיחה אינטימית על חדרי אמבטיה ושירותים אני רוצה לנצל את המצב ולומר כמה מילים על חדר האמבטיה ההודי. ההודים, איך לומר זאת, לא מאמינים בוילונות אמבטיה מצד אחד ומהצד השני, גם לא כל כך במגבים לניגוב הרצפה משאריות המים, בכלל אם אני בודק את מערכת האמונות שלהם, מסתבר שגם בניר טואלט הם לא ממש מאמינים,אלא יותר בבידה שזה שטיפת המקומות האינטימיים בעזרת זרם מים קר ולא תמיד ממוקד למטרה,  כך שאם הגעתם מארץ שמערכת האמונות שלה הפוכה ולא דאגתם להביא ניר טואלט אתכם, תסיימו עם חדר אמבטיה רטוב מאוד בכל הגזרות. אני פיתחתי תאוריה גם בנושא הזה, ההודים, כך נראה לי מאמינים במפלצת המים הטובה ובמפלצת הלכלוך הרעה והבית צריך להישאר נקי מהמפלצת הרעה שמקומה בחוץ, ברחוב, והמקום בו קורה המאבק בין הרע לטוב הוא חדר האמבטיה וכמו כל מקום שיש בו מלחמה, גם כאן החדר מלא בכל אותם מים שהוקרבו במטרה לגרש את מפלצת הלכלוך לרחוב בו היא גרה. בהחלט יתכן שאני טועה ואילו לא מפלצות, אלה אלים, יש להם כל כך הרבה כאלו, שיווה, ברהמה, לקסמי, אז בטח יש גם אל הלכלוך ואל המים הטהורים.

הטיול למפל, כמו טיולים רבים שלנו, התחיל בהתחלה, שזאת פרקטיקה שמצאנו אותה די שימושית, קמים בהתחלה, מתקלחים בהתחלה ואולי אפילו אוכלים שם ארוחת בוקר ואז אנחנו יכולים להרגיש שמישים ומוכנים לטיול. מכיוון שהתחלה הייתה בדהרמקוט, התחלנו שם את הטיול בזה שהלכנו לכיוון השביל שמחבר אותה עם בגסו, שבדרך אנחנו נהנים מהאווירה הכפרית של העיירה ומקפידים לתעד את החוויות שלנו על גבי החיישן.

באחת החצרות הופתעתי לראות, אישה מטפלת בפרה קשורה עם עגלה, זאת מכיוון שכל הפרות שראיתי עד אז בהודו היו פרות חופש, כמובן שיותר מאוחר ככל שטיילתי ראיתי מגוון של יחסי פרה–אדם ולא ממש הצלחתי לפענח את הסיבות לכל אחד מסוגי היחסים.

בית לבנים אדום אבל לא בית חב"ד, היו שם עוד בניינים שיכולתי לומר בודאות שאינם בית חב"ד, במיוחד מכיוון שלא היו אדומים, בכלל נראה לי שיש תמ"מ שזה תקן מחייב מינימלי מתי מותר לכנות בית בשם זה.

רועת צאן משקיפה על בגסו, בירידה שבין דהרמקוט לבגסו. הבתים שבתמונה שייכים לבגסו עילית. הדרך משם למפל היא משהו כמו שעה הליכה נינוחה בגנון הטיולים בגליל, אבל לדעתי מי שלא רגיל להליכה בגבהים כאלה שיקח לעצמו יותר זמן.

שחזרנו לדהרמקוט שוב עברנו בנקודת רעיית הצאן בין הכפרים אבל הפעם היה שם רועה צאן עם גדי תינוק, שאלתי אותו אם הוא קנה אותו בתרי זוזי, אבל הוא רק חייך, בטוח היה מחייך יותר אם הייתי מחליף את הזוזים ברופיות.

את היום קינחנו במסעדה שנקראת שמים וממוקמת ממש ממול למלון שלנו דהרמקוט אין בתחילת הרחוב הראשי. לבעלים של מסעדה זאת יש עוד מסעדה בשם שמים קטנים, אשר ממוקמת קרוב לסוכנות הנסיעות של שמש, אבל לא על הרחוב הראשי, אלא מעט פנימה. הנוף שם יותר יפה והגודל הקטן שלה עושה אותה למקום אינטימי ונעים, האוכל כמובן טעים.