ג'יפור – מבצר אמבר.

זמן כוכבי: עשרים וארבעה באוקטובר 2019.
כדי להגיע אל המבצר מהמלון בו התאכסנו כל שהצתרכנו הוא לצאת לכביש הראשי שחלף בקרבת המלון ולאחר כמה עשרות מטרים הגענו אל תחנת אוטובוס מקומית. האוטובוס שהיגיע , אפילו בסטנדרטים ההודים שאינם מרקיעי שחקים היה מעין רכב עם מעט ספסלים ורחבת עמידה בקצהו משהו בין דולומוש למיניבוס. ההודים שעלו עליו כמובן לא שילמו דבר, אך שראה אותנו הכרטיסן אורו עיניו והוא ביקש מאיתנו דמי נסיעה של כ 70 רופי (3.5 שח) לשנינו ושהעברתי אליו שטר של 100 רופי שהיה המטבע הכי קטן שהיה ברשותי , פישפש ארוכות בכיסיו אחר עודף ומשלא מצא נתן לנו שתי שקיות מלאות בזרעים כעודף כדי שנוכל להנות מהחוויה של האכלת היונים שמסתבר היו שם בשפע וכך קרה שביום אחד תרמנו למשרד התעבורה המקומי והאגודה לשימור היונים. לאחר נסיעה של כ 25 דקות ירדנו לתחתית של גבעה שבראשה התנוסס מבנה שעם מאמץ קל ניתן לזהוי כצבע האמבר בהחלט יכול להיות מזוהה כמבצר.

ברחבת הכניסה היו כבר עשרות יונים שהבשורה על הגעתם של שתי תיירים עפה לאוזניהן או מה שלא יהיה האיבר איתו הן שומעות, וכמובן מיהרנו לתרום את שתי השקיות שקיבלנו מהכרטיסן למקורם ובתמורה סיפקו לנו מעוף חינני מעל האגם..

לאחר שרווינו מהיונים היביעה רעייתי את רצונה לחפש פיל שיהיה חביב דיו כדי לשאת אותה אל מרומי המבצר ומאחר ונקודת ריכוז הפילים הייתה בשליש התחתון של הגבעה, שילחתי אותה לדרכה עם ברכתי והבטחה להפגש למעלה אם וכאשר נגיע אל המלוכה.

כמו שרואים, הרבה פילים רצו לשאת את המלכה אל הארמון, אבל רק אחד נבחר.

העליה לארמון ברגל סיפקה לי מספר הזדמנויות לתמונות.

ותבוא בשערי העיר והעיר צהלה ושמחה.

מבט רם ונישא.

הפיל, כמו כל פיל הודי טוב, בודק אם יש איזה משהו עבורו בשקית (אתה רוצה משהו מהשקית או שאתה סתם מחבב אותי?).

קצת מספרים: הכניסה למתחם הארמון עלתה כ 800 רופי (40 שח) לאדם. וסיור עצמאי בתוכו לוקח כ שלוש שעות. אגב העליה עם הפיל כ 1600 רופי לזוג או לבודד. אחרי הירידה מהפיל בא אלינו צלם שצילם אותה לאורך המסלול עם אלבום תמונות וביקש גם כמה אלפי רופי, הוא רדף אחרינו בנחישות עד שעלינו לאוטובוס העירה שכל פעם הוא יורד במחיר. השארתי אותו בהודו עם האלבום למזכרת.

המעלית המלכותית או מה שנקרא שרות חדרים.

כמו שניתן להתרשם מהתמונות שלמעלה היו שם משחקי אור וצל עם שילוב צבעים מרהיב עין וגם בשחור לבן זה עובד מצויין.

הוד מעלתה מקבלת קהל מעריצים.

מחווה הודית לישראל.

מישהו צילצל בדלת?

לסיכום יום טיול חביב עם אלמנט אדריכלי בעיקרו, צבעים משגעים כדרכה של הודו והרבה הודים שרצו סלפי עם זוג הלבקנים. מחר זה יום קניות שקיבלנו המלצה על שוק חברתי שאמור להיות צודק יותר עבור היצרנים… נראה. נמסטה.

עמק סולנג.

זמן כוכבי:שלוש עשרה באוקטובר 2019
השכמנו לעוד בוקר שימשי בהימליה ולאחר התארגנות קלה שכללה רכישה של פיצוחים, קרקרים ובקבוקי מים לדרך, בדקנו שוב את הכספומט שליד המלון והבנו שנכון לעכשיו הוא לא יותר מקישוט ואת הכסף נוציא ממרכז העיר, ליד התחנה המרכזית של מנאלי.

תחנה מרכזית של מנאלי היא יחסית מקום מסודר לעומת זאת של קוללו, אבל אל תתנו לשקט היחסי להטעות אתכם, הבלגן ההודי חוגג גם כאן.

במודיעין של התחנה הבנו שיש אוטובוס לסולאנג כל כשעה וחצי ועוד מעט יצא אוטובוס לשם ונתנו לנו את מספר האוטובוס, אז לאחר שבדקנו את האוטובוסים שליד הרציף המיועד ולא ראינו את המספר המבוקש, הימתנו בסבלנות לכרטיסן שיכריז על האוטובוס. אחרי כ 15 דקות אני רואה איזה אוטובוס יוצא מהמגרש ומתעורר בי חשד שאולי זה היה האוטובוס המיועד, אז אני חוזר למודיעין, שם מתברר לי שצדקתי ופיספסנו את האוטובוס שלנו. בירור לחוץ משהו והתברר לי שלמזלי אנחנו לא צריכים להמתין שעה וחצי לאוטובוס נוסף, כי במקרה יוצא עוד חצי שעה עוד אוטובוס לשם והפעם איתרנו אותו ומיהרנו לתפוס עליו מקום.

ככה זה אני כאשר מתברר לי שהפעם הבלגן ההודי דווקא יצא לטובתנו.

כפי שאתם רואים, הפיספוס יצא לטובה כי קיבלנו אוטובוס באיכות משודרגת, יחסית למה שמקובל באזור הזה. הנסיעה לעמק סולאנג אמורה לקחת כחצי שעה, בתנאי כמובן שלא ניתקעים מאחורי שיירת משאיות של הצבא ההודי או בעדר של פרות שהחליטו שהגשר עליו אנחנו אמורים לנסוע הוא בדיוק המקום החביב עליהן לצורך התגרדות או מה שלא יהיה.

צילום: בראון ג'וסלין.

נהג האוטובוס כמובן צפר במרץ רב, אבל לא נראה היה שהפרות מתרגשות יותר מידי, או שפשוט כבר היגיעו לדרגת חרשות כזאת שמנעה מהן להבין שאנחנו רוצים לעבור, אז אחרי שפנו לדרך צדדית ופינו לנו את הגשר המשכנו בדרכנו.

למרות שהגענו יחסית מאוחר, קצת אחרי תשע בבוקר המקום היה נראה די מנומנם ולקח לג'וס קצת זמן עד שמצאה מישהו שאמר לה שיוציא רכיבת סוסים של בערך שעה לאיזה מקדש בודהיסטי. אצלי רכיבה על חיות או ביקור במקדש שבו צריך ללכת יחף לא בדיוק אטרקציה, הבטתי בנוף וראיתי את זה:

הבתים הקטנים עם הגגות הירוקים על ההר, היו ניראים לי כמו מקום שכייף להגיע אליו, אז סיכמנו שניפגש בכפר עוד שעתיים שלוש. אני פונה לי לכיוון הנהר והתמונה הראשונה שלי היא גבר מבוגר נלחם בגיזעי עצים שכנראה מיועדים להסקה עבור החורף המתקרב.

לתמונה הזאת יהיה המשך עוד כשלוש שעות שאחזור לסולאנג, בינתיים אני מנסה להגיע לנהר הביאס דרך קמפינג של אוהלים ואשר שם בעצלתיים מתבצעות הכנות לכל מיני פעילויות שג'וסלין כנראה תיקח חלק בהם. אני עובר דרך אחו שנמצא בחורשה ורואה שם את הסוסים שמתבטלים להם והכל כאן עושה תחושה של סוף עונת התיירות.

אני חייב להודות שזאת פעם ראשונה שלי בחיים לראות סוס שממש יושן בכייף שלו בדשא. לדעתי בא אליהם מדריך הרכיבה ואמר להם שיש פה איזו גברת שרוצה טיול למקדש, אז הם עשו הגרלה מי יהיה ביש המזל שיצטרך לוותר על השנ"צ שלו לטובת העבודה. אני ממשיך לרדת לכיוון הנהר היכן שנדמה היה לי שיש איזה גשרון מעל הנהר ומגלה את הדבר הזה:

עכשיו אני לא ממש יודע איך אתם מגדירים את זה, אבל לא ממש נראה לי כמו גשר אלא יותר כמו בול עץ שמישהו שכח פה וכנראה יעלם בשטפון הבא שיבוא עליהם לטובה, אבל אחרי שאני רואה כמה קשישים חוצים על הדבר הזה לצד השני, אני מברך את ברכת "אל תטבילנו" להגנה על המצלמה שלי , עולה על בול העץ שעומד במשימה ביציבות יחסית טובה ומגיע יבש לצידו השני. אני מניח שאם הייתי אומר את התפילה הזאת בואראנאסי הייתי חוסך לעצמי חוויה שעוד תסופר בזמן ובמקום המתאים.
העליה לכפר הייתה בתקן הימלאי רגיל, כלומר תלולה וקשה עבורי אבל לא משהו בילתי נסבל. שהיגעתי למעלה ציפה לי שם כפר די קטן יחסית ובאופן די מפתיע עשה רושם שרוב הבניה בו, הייתה די חדשה כלומר בתים עם בטון ולבנים ומיעוט הבתים היו בסגנון הודי ישן מעץ. שוטטתי בו מעט וצילמתי, אבל בעיקרון היה די דומה למנאלי.

הנוף מעל לבתי הכפר היה מושלג חלקית בפסגות ההרים שמעליו.

הנוף לצד השני לעומת זאת, לכיוון סולאנג והנהר היה הרבה יותר פסטורלי.

כל האזור הזה הוא בעצם אזור חקלאי שבו מגדלים כל מיני סוגים של עצי פרי אך בעיקר תפוחים. שחזרתי למטה לנהר מצאתי קצת יותר למעלה במעלה הנהר גשרון הרבה יותר נורמלי שהיה בנוי מכמה בולי עץ שחוברו יחדיו, מה שחסך לי ברכה נוספת של "שהכל יבש בדברו". את ג'וס פגשתי באחו הסוסים הבטלנים שם היא שיתפה אותי בחוויותיה מהרכיבה והמפגש שהיה לה ליד המקדש עם כמה נשים מקומיות.

אתם יכולים להבין שלפי הדרך בה היא אוחזת את ג'וסלין יש בהחלט מצב שהייתה מאמצת אותה לצמיתות.

אני חייב לומר משהו על התמונה הזאת שהיא רק מבוא לעוד הרבה תמונות ושאני אומר הרבה אני מתכוון להרבה מאוד, שיגיעו בהמשך בכל פעם שהיגענו לאתרי תירות, אבל לא רק, זה קרה גם לפעמים ששוטטנו סתם ברחוב. ג'וס הייתה פשוט להיט בתחום הסלפי וכל ההודיות היפיפיות האלה רצו להצטלם בעיקר איתה, ואם הייתי במקרה לידה הם היסכימו שגם אני אהיה בתמונה. עכשיו, זה לא חלילה שאני מקנא או משהו כזה, בכלל לא, אבל הייתי בארץ היוזמה המסחרית שבה כל שניה מישהו מנסה למכור לך משהו ובכלל לא חשבתי על זה ואסביר למה אני מתכוון. היו שם נשים מבוגרות שהיו לבושות בבגדים מסורתיים והסתובבו עם ארנבי אנגורה לבנים וגדולים, ומי שחפץ היה בתמונה איתן או עם הארנב, היה צריך לתת משהו לקופת הצדקה של הארנב. אני לעומת זאת לא יזמתי דבר והרי יכולתי לאור הביקוש שהיה לג'וסלין לגבות משהו כדי לממן חלק מהטיול שלנו.
ההחלטה הבאה שג'וסלין היתה צריכה לקבל היא מה יהיה האתגר הבא והיא בחרה באומגה שנמתחה על כבל פלדה ארוך שירד מהכפר עד לנהר, אז התמקמתי עם המצלמה בתקווה לצלם אותה, אבל הסתבר שהדבר הזה היה הרבה יותר מהיר ממה שהערכתי וזה מה שיצא מהתמונה:

הדבר הבא שבחנו, לאחר שחזרה מהנהר היה הכדור הזה:

לתוך הכדור מכניסים עד שני אנשים, רתומים כמובן עם ציוד בטיחות ושאותם מקיף בתוך הכדור תווך של רצועות גומי שמקבעות את החלל שלהם באמצע. הדבר הזה אמור להתגלגל בשביל לכיוון הנהר שמשני צידיו שני אנשים שמנווטים אותו עד לאזור שבו הוא נבלם, ממש לפני שהוא חוצה את הגדר ועף לכיוון הנהר. טוב למזלנו התיאוריה לא כל כך עבדה כאן והכדור ירד מהשביל, קיפץ על הסלעים לכיוון מחנה האוהלים ונבלם תוך כדי שמוטט מבנה שכנראה היה השרותים של המחנה שזה אגב הרע במיעוטו, כי האופציה הפחות טובה היתה קריעת הגדר ונפילה לכיוון הנהר.

ברור שאחרי הדגמת היכולת הזאת, אפילו ג'וסלין החליטה שזה קצת יותר מידי אקסטרימי עבורה, כי ברור שבסופו של דבר חשבנו להגיע לרישיקש, אבל העדפנו שימוש באוטובוס ולא בכדור-נהר. בשלב זה ולאור העובדה שאלו פחות או יותר היו כל האפשרויות במקום הסתובבנו מעט בכפר הקטן שצמוד לאתר, בתקווה למצוא מקום סביר ובסטנדרט אירופאי לארוחת צהרים.

זאת דוגמה די מייצגת למראה הכפר.

הזוג מהצילום של הבוקר הביא בינתיים מישהו לסיוע שחתך להם בולי עץ עם משור בנזין.

ואת מה שנשאר לקצץ המשיכו היא ובעלה באופן ידני, תוך כדי שיחה נינוחה עם שכנה.

בתחום המסעדות הייתה לנו פחות הצלחה, כפי שרואים בתמונה.

ואפילו התרנגולת שבחנה את התפריט החליטה לוותר…
מחר נוסעים לרישיקש אז יש לנו סידורי כביסה, מציאת מקום סביר לאכול והזמנת מקום באוטובוס לילה. התחנה של Private And HPTC Volvo Bus Stand, Manali נמצאת כ 2.5 ק"מ מהמלון, ליד הנהר מה שאומר שניקח טוקטוק כדי לא להסחב עם התרמילים עד לשם, עלות הכרטיס הייתה כ 2000 רופי שזה בערך 100שח לבן אדם, מחיר שבמונחים ישראלים לא יקר עבור נסיעה של 14 שעות באוטובוס ממוזג ונוח, כמובן במידה והיה מדובר באוטוסטרדה מהירה, שזה ממש לא המציאות ההודית. היתרון היחידי שאני מוצא כאן היא נסיעת הלילה שתחסוך לי את הצורך לחטוף אולקוס כל פעם שהנהג ההודי יוצא לעקיפה, שזה פחות או יותר רוב הזמן. אז עד מחר, נמסטה.

דארמאסלה.(4)

זמן כוכבי: שני באוקטובר 2019.

מאחר שלפי דברי גוגל יש לנו כחמש עד שש שעות נסיעה, יש לי זמן להסביר את מה שאדע בעתיד על תחבורה ציבורית בהודו ככלל ובפרט על מה שנקרא בסלנג של תיירים לוקאל באס. הודו כידוע מקום גדול ומרובה באנשים ולכן גם באמצעי תעבורה, בתחתית שרשרת המזון נמצאים אותם אוטובוסים עלובי מראה כמו זה שאני נוסע בו כעת ואשר שייך ל HRTC שזה Himachal Road Transport Corporation, ורק לשם הבנה אם הייתי לוקח את אחד מאותם אוטובוסים ממוזגים שמכונים גם וולבו ע"ש החברה שמייצרת אותם הייתי משלם בין 800 ל 2000 רופי, תלוי במרחק, ואילו כאן שילמתי כ 300 רופי והתמורה כמובן היא בהתאם, הרצפה היא ממתכת לא מרופדת, המושבים צפופים ולא נוחים, החלונות בדרך כלל תקועים ואם ניתן לסוגרם הרי זה במאמץ לא מבוטל, מושבי הנוסעים מחולקים לספסלים של שתי מקומות ושלושה מקומות בשני טורים ואם אתם רק זוג תשתדלו לא לשבת במושב של שלושה, אחרת תקבלו במידה ותגבר הצפיפות עוד שתי הודים לידכם. בסוף האוטובוס יש את הספסל הארוך ואם יש לכם ברירה אל תתפתו לשבת שם. בניגוד לוולבו, כאן אין ארגז אחסון לציוד מה שלא מפריע להודים לעלות לאוטובוס עם ארגזים וחבילות ולאחסן אותם מתחת למושבים. מעט מעליהם נמצאת הרכבת ולמרות שלא הצלחתי לנסוע בה, ראיתי שהיא מציעה מספר אפשרויות לכרטיסים בעלויות שונות ובהתאם לכך הקרונות ברמות שונות. מעט מעליהם נמצאים האוטובוסים הממוזגים שנותנים חווית נסיעה שיותר מוכרת לנוסע המערבי וכמובן במקום הראשון הטיסות המקומיות שעלותן אינה גבוהה באופן יחסי ואני השתמשתי בשלוש מהן.

כדי להגיע לתחנה מימנה יוצאים האוטובוסים יש להקיש בגוגל Bus stand שזה תחנת אוטובוס, בניגוד ל CBS שזה הקיצור המקובל לתחנת אוטובוסים מרכזית באמריקאית סטנדרטית. התחנות בפועל לעומת זאת, אילו שבהן אנו ממתינים לאוטובוס, בזמן שאנחנו לא ממתינים לו בתחנה הראשית, להן קוראים Bus stop שזה הגיוני למדי אבל בלתי ניתן לאיתור בעליל, כלומר אם אתה תייר, ההודים המקומיים יודעים שצריך לחפש בין שלל השלטים איזה שלט עם מספרים. באחת מהפעמים המשעשעות חיפשנו תחנה שהייתה אמורה להיות מול העמוד השלישי של מסילת המטרו (בחיי, ככה היה בגוגל) ולא מצאנו, עד ששני הודים טובי לב וללא מטרת רווח היפנו את תשומת ליבנו לשלט דהוי מלא מספרים שהיה על עמוד חשמל 5 מטר מאתנו. השיטה לעומת זאת שתמיד עבדה לנו, היא לחפש קבוצה של הודים שעומדים ליד הכביש בקבוצה ולשאול אותם אם הם ממתינים לאוטובוס, והתשובה ברוב המקרים הייתה חיובית.

באוטובוס הודי תיקני יש שני בעלי תפקידים, הנהג, שמופקד באופן הגיוני על נהיגת האוטובוס ובהתאם למעמדו זה הוא נכנס לאוטובוס דרך דלת הנהג, אשר נמצאת בצדו הימני קדמי של האוטובוס והכרטיסן שלמרות שאיננו מבצע שום פעילות נהיגה, אל לכם להתבלבל מתואר תפקידו או מהעובדה שהוא נכנס לאוטובוס כאחד הנוסעים,שכן תפקידו באוטובוס הוא קריטי ודומיננטי. הנהג, לא נזקק להרבה כישורים, הוא בסך הכל צריך בהתמדה ובנחישות של מתאבד שיעי להסיע את האוטובוס כל הזמן קדימה ולא לתת לשום כלי רכב על הכביש להפריע לו מלבצע את מטרתו שהיא להגיע לנקודת היעד וללא איחור של יותר מכמה שעות, ולשם כך הוא יוצא כל פעם לעקיפות התאבדות ללא שום התחשבות אם בא או לא רכב מולו. כמות התאונות האפשריות של נהג הודי אחד ביום יכלו ללא שום בעיה לפרנס את דו"ח מצב התאונות בארץ בשנה, אך איך שהוא כנראה שהאלים ההודים מאוד חזקים ומי שמפסיד מכך היא סטטיסטיקת התאונות ההודית שיכלה ללא שום בעיה לתת פרנסה למיליוני הודים. בנוסף צריך נהג הודי לדעת לתת ולקבל חבילות שאינן שלו וכן רצוי ששמיעתו תהיה מספיק טובה כדי לשמוע את שריקות הכרטיסן. הכרטיסן לעומת זאת הוא האיש הבכיר באוטובוס, הוא מחליט לאן ייסע האוטובוס, מתי יצא מהתחנה, והוא שולט בנהג על ידי משרוקית קטנה בה נותן הנחיה לנהג מתי לנסוע ומתי לעצור בתחנות השונות שבדרך. עוד הרבה לפני שהאוטובוס יוצא הוא מפגין את בכירותו בזה שנעמד לפני האוטובוס ובקולי קולות מכריז לאן ייסע האוטובוס והחלטה זאת היינה סופית כך שלא הייתי מנסה במקומכם לעלות לאוטובוס בתקווה שאולי תוכלו לשכנעו לנסוע למקום שונה. הוא נותן תוקף להחלטה זו גם ליד כל תחנה שעוברים לידה, מורה לאוטובוס להאט שהנוסעים יוכלו לקפוץ לתוכו וכמובן אומר להם מתי לקפוץ החוצה משהגיעו ליעדם, הוא מחליט על מחיר הנסיעה ואף גובה אותו ותמורת גבייה זו הוא נותן פתק לנוסע בר המזל, עם מספר מיוחד שמודפס עליו, אם עולה נוסע עם ארגזי תוצרת חקלאית עליו מוטל לוודא כי איכותה תואמת את אמות המידה (סטנדרטים) שנהוגות בהודו אפילו אם לשם כך הוא נאלץ לטעום אותה באופן אישי.

ברכותיי, הצלחתם בעזרת ההסבר המדויק שלי למצוא את התחנה מימנה יוצא האוטובוס שלכם ועכשיו פשוט תנמיכו את מבטכם, כי אין טעם לחפש לוח אלקטרוני, עם מספר האוטובוס, יעדו ושעת יציאתו וגם אם יש לוח כזה, כבדהו וחשדהו. השיטה הנכונה במקרה זה היא להסתובב בין האוטובוסים ולחפש כרטיסן או מישהו שנראה כמו כרטיסן ולשאול אותו על יעדו של האוטובוס שהוא עומד לידו וזאת במידה והוא לא מכריז עליו מרצונו הוולונטרי. מצאתם אוטובוס כזה שהכרטיסן או מישהו שנראה כמוהו מצהיר על יעדכם, עלו על האוטובוס ותיוועצו לפחות בשלושה נוסעים שאכן זהו היעד המתוכנן . לא עשיתם את זה? לא נורא, הודו נראית אותו הדבר לאן שלא תיסעו והטיים ליין של גוגל ירשום את היעד החדש שלכם ממש כאילו כך תוכנן במקור. האוטובוס שלנו בינתיים משייט במהירות פראית של 40-60 קמ"ש או שווה הערך שלהם במייל לשעה, תוך כדי כך שהנהג מתעקש לא לדרוס פרות שרועות בכביש ה"מהיר" או אופנועים שנוסעים כנגד כיוון התנועה, שגם על מושג זה הדעות חלוקות. מידי פעם הוא סוטה מהכביש לתוך איזו עיירת פקק תנועה במטרה לאסוף נוסעים או חבילות, בשלב זה היה נדמה לי שראיתי כמה צבים, שיצאו אתנו מאמריצר, עוקפים אותנו בריצה פראית. השלפוחית שלי בינתיים על סף פיצוץ ואני מנצל את אחת העצירות כדי להטיל את מימי בצדי הדרך תוך שאני מתנצל בפני הקבצן שגר באותה תעלה.

את חניית הביניים עשה הנהג באיזו עיירה בפאתי פאתנקוט בתחנת האוטובוס המקומית, ירדנו באנחת רווחה לחלץ מעט עצמות שהכרטיסן בינתיים מנסה לקושש אנשים על ידי כך שהוא צועק מידי פעם את יעד הנסיעה שלנו, הלכתי לסקור בינתיים את המבחר שלי לאכילה ובחרתי שוב בגלידה, שנהפכה למקור המזון שלי ביומיים האחרונים, זה עטוף בעטיפה הרמטית וסגורה של בית החרושת כך שלפחות אין חשש שאיזה הודי שם את ידיו המטונפות על האוכל שלי, מעבר לזה מאז שנחתנו בהודו יש לי בחילה תמידית כך שנראה לי שזה המקור הכי בטוח לפרוטאין עבורי כרגע. אחרי פאתנקוט הדרך נעשית יותר ויותר הררית וככל שמחשיך עולה בי תחושה שאולי כדאי לחשוב על מקום לינה, אני מביט בגוגל מאפ באותם שלושת מקומות שאנחנו רוצים לבקר תוך שאני נזכר כי ב”למטייל” כתבו שאין סיבה תיירותית להיות בדארמאסלה עצמה אלא עדיף להיות בדארמקוט או בגסו או מקלוד ג’נג, ודהרמקוט נמצאת בתווך בין השתיים האחרות כך שנראה לי הכי פרקטי ללון בה, החלטה שבדיעבד התגלתה נכונה לאור העובדה שהיא גם גבוהה מהשתיים האחרות, כך שהיה הרבה יותר קל לצאת מימנה לטיולים. עברנו על מספר בתי מלון שם ובסוף החלטנו כי מהתמונות שראינו בגוגל ומההמלצות נראה שדהרמקוט אין שנמצא ממש בכניסה עושה רושם טוב, טלפנו מהאוטובוס וקבענו עם מי שענה לנו שכאשר נגיע בסביבות 20:00-21:00 נבוא לקחת חדר, שוב החלטה שיצאה לטובה כי הסתבר שהמונית מגיעה עד למלון זה ולאחר מכן ההליכה פנימה לכפר היא רגלית, שזה פחות לסחוב את המוצילות הכבדות. האוטובוס לבסוף ב 19:30 (7.5 שעות במקום 5-6 שעות) הביא אותנו לתחנת האוטובוסים ולאחר בירור קצר מצאנו את המוניות לדהרמקוט עם כ 5 נהגים משועממים שהודיעו לנו שמחיר הנסיעה הוא 500 רופי (!) עבור נסיעה של כ 20 דקות ושאין טעם להתווכח כי המחיר הוא קבוע ואחיד לא משנה איזה נהג ניקח, בקיצור, קרטל מוניות. אם מתרגמים את זה לשקלים, זה כ 25 שח לנסיעה לילית של כ 20 דקות, אז מצד אחד זה לא נורא, אבל מצד שני, ברור לנו אחרי ששילמנו 300 רופי להגיע מאמריצר, שזהו סכום שערורייתי במונחים הודיים, אז נכון שהם השחילו לנו מחיר , אבל בחמישה ימים שהיינו שם זה היה הכסף היחידי שהם ראו מאתנו ככה שלטווח ארוך הם הפסידו אותנו כלקוחות. במלון בחרנו את החדר הזול יותר, זה ללא נוף מהמרפסת, לאכזבתו של פקיד הקבלה ולמחרת בבוקר גילינו שיש לנו גג שלם כעין מרפסת מימנו צילמנו את התמונה הזאת:

 דארמקוט לכיוון בגסו, העננים שנכנסים  בין הרים מגיעים לטריונד.

אחרי התארגנות קצרה בחדר החלטנו לצאת למשימה של איסוף ידיעות ומילוי הבטן או בקיצור אימ"ה ופסענו לאורך הספק שביל ספק כבישון, בואכה בית הלבנים האדומות, הידוע גם כבית חב"ד, שהיה עם הגיענו מלא באנשים צעירים, כך שאפשרות לאכול שם לא נראתה מבטיחה, אז במקום זה תפסנו בחור צעיר ונחמד בשם אדיר (כן, ממש כמו המטוס) שנתן לנו על רגל אחת, סקירת עומק על מה שניתן לעשות שם שזה היה בערך מה שידענו לפני, לקחת כל מיני שיעורים רוחניים למיניהם או למעשיים שבינינו לימוד נגינה, מקרמה, עיצוב תכשיטים או בישול הודי, את המפל של בגסו הוא עשה וזאת הליכה קלילה ונחמדה. הוא עצמו , כך סיפר מתאכסן בבגסו שהיא פחות המונית לטעמו ומתנייד בריקשות או לוקח את הדרך שמחברת את שני הכפרים ושמסומנת ממש כמו שבילי הטיולים בארץ. הוא גם עדכן אותנו שנהגי הריקשות התאגדו כך שאין טעם להתווכח על המחיר ושהוא אחיד לכולם, כלומר מחיר תיירים גבוהה.

בתור התחלה החלטנו לאכול במסעדה של טבעונים, מתוך הנחה שהאוכל שם לא יאתגר את הקיבה שלי שהרגשת הבחילה שתקפה אותי עם הנחיתה, לא רק שלא פגה, אלא גם התלוותה אליה עייפות של שהיה במקום שגובהו מעל 2000 מטרים (2100 למען הדיוק). אני חייב כאן לעשות מעין עצירה מתודית ולומר שאכלנו בלא מעט מסעדות, לאורך הטיול וגם בדהרמקוט והבישול ההודי התגלה בדרך כלל כטוב עם מעט מאוד מיקרים של אוכל פיקנטי בצורה מוגזמת וללא שום מקרה של קלקול קיבה, כמובן שתוך הקפדה על אכילה במסעדות מסודרות ונקיות, ללא אוכל רחוב או דאהבות.

Bodhi Greens – The Organic Vegan Café

בעוד אנחנו אוכלים את העלים השונים שהגישו לנו, כאן המקום לומר משהו כללי לגבי הודו והתמונה הזאת, אני לא מסתמך על מחקר עובדתי שעשיתי, אלא על השערה שבניתי אותה תוך כדי טיול. כאשר קראתי את התיאורים באתר למטייל שכידוע מעודכנים ללפני 7-12 שנים היו לא מעט מטיילים שתארו את מכת הקופים, שחוטפים ממטילים אוכל, בעיקר פירות וגם גורמים נזקים לבעלי הדוכנים לממכר פירות. אני אישית לא חוויתי זאת ושמעתי תוך כדי טיול על מיקרים ספורים, למרות שראיתי קופים, אולם כל הקופים שראיתי היו ממוקמים בדרך כלל במקומות גבוהים, עקב יריבות שהייתה להם עם הכלבים. מה שנראה לי שההודים, אשר בעיניהם הקוף נמצא במעמד של אל, עשו את הדבר היחיד שיכלו לעשות נגדם והוא מלחמה ביולוגית, או בשפה פשוטה יותר, אמץ לך כלב. למותר לציין שבעוד שתמונה של כלב במסעדה לא הייתה עוברת בשום מקום שמוכר לי בעולם, הרי בהודו , כמו בהודו הכללים שמוכרים לנו לא תופסים. כמות הכלבים בהודו די גדולה וכמו רוב בעלי החיים שם הם נעזבים לנפשם לשוטט בכל מקום, ויותר מפעם אחת כאשר יצאנו לטייל התלווה אלינו כלב, לאורך קילומטרים של הליכה בתקווה לקבל משהו.

אמריצר, מקדש הזהב, ושני סימים הודים.(3)

זמן כוכבי: ראשון באוקטובר 2019

אם יש משהו שאזכור כל ימי חיי, או לפחות עד מחר בבוקר הוא הרגע הראשון בו יצאנו מהטרמינל של שדה התעופה באמריצר ופגשנו את הרחוב ההודי. אני מביט אל הכאוס הצבעוני והמטורף של בית המשוגעים הזה, תוך כדי כך שאני מרגיש איך המולקולות הקרירות האחרונות של הטרמינל מתאדות במהירות מעורפי, ועיני מביטות בחוסר אמון אל מה שעולם הדימויים המצומצם שלי עד לרגע זה, יכול לתאר כרחוב עזתי ביום גרוע במיוחד והמחשבה הבאה שמתגנבת למוחי היא שאני צריך לרוץ בחזרה למטוס ולתפוס את הטייס האידיוט שהביא אותנו בטעות למקום הלא נכון, אבל האוטובוס, אם אפשר לקרוא ככה לגרוטאה הצהובה שמולנו, שחונה לו על המגרש החולי המאובק, כתוב עליו באותיות של קידוש הלבנה בצבע אדום,”פריי רייד טו גולדן טמפל" שזה משהו כמו נסיעה בחינם למקדש הזהב. בשלב זה אני מסכם לעצמי שאנחנו תקועים במדינה העלובה והמטונפת הזאת למשך 31 הימים הקרובים ומלכסן את עיני לרעייתי לראות את תגובתה, אבל היא עסוקה בלהסביר בנימוס בריטי אופייני לחצי תריסר ההודים שמקיפים אותנו, ומקרקרים, טקסי סייר, טוק טוק סייר, שאין עלינו כסף ואנחנו מחפשים מכשיר ATM ואני רואה בעיניים שלהם שאין מצב שהם מאמינים לה לשנייה, כי לא יכול להיות שלאישה הלבנה הזאת עם המבטא הבריטי המצוחצח הזה אין כסף. אני סורק את הרחבה הענקית והמחוררת בבורות רבים שעמוסה לעייפה באנשים, לבושים בשלל צבעי הקשת, נעים בין אופנועים, ריקשות, מכוניות ואוטובוסים שמצפצפים בקולי קולות, תוך שהם בולמים מילימטרים ספורים מהאנשים או אחד מהשני, עוברים מצד ימין, עוברים מצד שמאל, ללא שום חוקיות שנראית לעין, פרט לרצון הטבעי להתקדם הלאה בכל מחיר והדבר היחידי שעולה במוחי פרט כמובן לרצון הפרימיטיבי לא להיות פה, הם הציורים הכאוטיים של פיטר ברויגל האב שמזכירים במשהו את הרחוב ההודי, אבל בציורים שלו למרות העומס יש איזו רמה מסוימת של ניקיון ואילו המציאות ההודית היא סוג של עליבות מטונפת שחוגגת את עצמה, ואם אני צריך לחשוב על דימוי שיתאר אותה, אפתח בזה שהייתה תחרות האישה הכי מכוערת בעולם ובאמת באו הנשים הכי מכוערות מכל קצוות תבל להתחרות, אבל מי שלקחה את כולן בהליכה הייתה הודו, אבל כאן קרה משהו מוזר, כי במקום פשוט לקחת את הפרס ולהיעלם, היא התלבשה בבגדים הכי צבעוניים שלה ושמה את האיפור הכי בולט ומודגש ויצאה בקרחנה מוטרפת מלווה באורות ופיצוצים של זיקוקי דינור.

בינתיים מבטי המשוטט בקדחתנות מבחין בכיתוב הגואל של ATM ומחלץ את רעייתי משיעור של נימוסים והליכות לאספסוף ההודי אל השקט המבורך של חדרון בצידי הטרמינל בו ממוקמת עמדת הכספומט.

שיצאנו חזרה לרחוב היינו עשירים ב 10000 רופי, סקרתי שנית את האוטובוס המרופט ואמרתי לרעייתי שדי מעניין שכמעט אף אחד לא עולה עליו למרות שהוא מציע נסיעה בחינם לעיר למקדש הזהב, ותהייתי האם כדאי לעלות עליו, היא ללא היסוס ענתה ששווה לנסות שתוך כדי כך האוטובוס התחיל לנוע, רצנו לכיוונו ועלינו עליו תוך וידוא שאכן הוא נוסע למחוז חפצנו.

הסיקי המבוגר בעל הזקן הענק והבגדים הלבנים שנהג באוטובוס, ניווט אותו בבטחה בכביש המחורר כגבינה שוויצרית, תוך כדי כך שהוא מקפיד להיכנס לכל בור אפשרי ובלוויית צפצופים בלתי פוסקים לכל דבר אחר שנע אף הוא על הכביש בקרבתו, וכאן הוא המקום לומר מספר מילים על הדרך ההודית בהשוואה למקבילתה במדינות העולם המערבי. בעולם המערבי הכבישים מחולקים לסוגים שמגדירים מה מהירות כלי הרכב שרשאים לנוע על אותה דרך, כך שלא תמצא רכב אטי שנוסע בכביש מהיר. הדרך בהודו לעומת זאת, כולם נעים עליה, כלי רכב, אנשים, פרות, כלבים, קופים, סוסים, חזירי בר, ומידי פעם גם פילים, העדיפות כאן נקבעת לפי משקל הרכב בחזקת כוח הצופר שלו מה שאומר שאוטובוסים ומשאיות הם בראש שרשרת המזון וכולם מפנים להם את הדרך ברגע שהם צופרים, בתחתית כמובן, אחרי ההודים הולכי הרגל, הפרות, הקופים והכלבים, נמצאים כמובן התיירים ובמיוחד אילו שזה עתה נחתו ולא ממש הפנימו את חוקי הרחוב, כך שעד לסוף הטיול אני כבר אפסע ביותר אדישות בזמן שמישהו מאחורי יצפצף במלוא צופרו, אך כרגע זה היום הראשון ואנחנו מקפצים בבעתה בין כלי הרכב ששועטים מסביבנו… אה, ציינתי שמדרכות בהודו, פחות או יותר לא ממש קיימות, ואם הן נמצאות ואף אחד לא נוסע עליהן, אזי פרושה עליהן מרכולתו של איזה בסטיונר. אחרי 25 דקות היגיע האוטובוס למשהו שנראה פחות כמו עזה המופצצת ויותר כמו מרכז העיר אמריצר, כלומר עזה אבל מלאה ברכבים בכל מקום אפשרי, הנהג לשאלתי איפה הגולדן טמפל החווה לאיזה כיוון בילתי מתחייב ומלמל משהו שאולי היה, תעופו לי מהעניים ומהאוטובוס, אבל אני לא מתחייב על זה, יען כי הסיקית שלי לא משהו ויכול להיות שפשוט הוא פלט בביישנות, שיהיה לכם יום נעים. ירדנו לרחוב עמוסי תרמילים ומיד הוקפנו בהודים שרצו מאוד לעזור לנו בפתרון של השלמת כל מיני דברים שחסרים לנו ופשוט עוד לא היינו מודעים להם, אבל רעייתי שוב פעם בנימוס בריטי היסבירה להם שכל מה שאנחנו כרגע צריכים זאת עזרה קטנה במציאת סוכנות של איירטל כך שנוכל להשתמש בסמארטפון ליותר מאשר שעון כיס. עכשיו, כאן יש איזה קטע הודי שבכללי הוא אולי משעשע אבל שאתה עם מוצילה כבדה על הגב, אז אולי קצת פחות, כאשר אתה מבקש מהם כיוון והם לא יודעים, ישנן שתי תגובות אפשריות, הראשונה היא שהם יצביעו לכיוון מסויים שבה נדמה להם שמקום נמצא ושאני מבקש להיות יותר ספציפי, הם אומרים, זה עוד עשר או עשרים חנויות, כאשר יש מצב שהם טועים בפקטור 50 או שהפרוש שלהם למה זאת חנות אחת שונה משלנו. התגובה השניה ואני משוכנע שרבים מאיתנו מכירים אותה, היא לנדנד את הראש כאילו יש להם ציר מהעורף לכיוון הלסת, ואז הכי חשוב זה לא להקשיב למילים אלא להבין את המשמעות של הנדנוד, כי זה יכול להיות כל דבר שבין, עזוב אותי באמא שלך, לאין לי מושג למה אתה שואל דווקא אותי, אבל בסדר, אני אנסה להראות כאילו אני מנסה לפחות לחשוב על השאלה שלך.

אחרי הליכה של יותר מקילומטר פעם ראשונה עם מוצילות של כ 13 קג’ המזגן של הארץ המובטחת, חנות האיירטל, היה מעודד מאוד ואיתו גם נעלמו כל רעשי הרחוב, לבחור הנחמד עם הטורבן בצבע אופטימי של ורוד, שניגש אלינו איך שהורנו את המוצילות הסברנו שחפצה נפשנו בשני סימים מקומיים שאנו מצפים לתשובה של, בטח, אין שום בעיה ולצאת אחרי כחצי שעה מקסימום למלון ואחר כך לחילופי המשמר בגבול, שהם כידוע קטע משעשע מהסרטים.

"ממליץ מקומי יש לכם?"

"ממליץ? אנחנו רק לפני שעה הגענו, ובכלל על מה אתה מדבר?"

אחרי דיון לא כל כך קל אני מבין מימנו שאנחנו צריכים מישהו מקומי, שיש לו טלפון והוא ממליץ עלינו (למה?) שנוכל לקבל סים מקומי ואת המספר טלפון שלו מכניסים לבקשה שלנו בתור OTP , (שוב פעם, למה? ואל תשאלו אותי מה זה OTP) כדי להפעיל את הקו. בשלב הזה אני שומע ברקע מישהו מדבר במבטא מוכר ומבחין בשתי בחורות צעירות מהארץ, ופונה אליהן ושואל אותן אם גם מהן ביקשו את הממליץ המקומי? שאני מקווה עדיין בסתר ליבי שעוד מעט יופיע דן שילון ויאמר לי שהמתיחה הסתיימה ושאומר שלום לצופיי הטלוויזיה…, אבל לא! הן מאשרות לי במלוא הרצינות שזאת אכן הדרישה כאן והן פשוט לקחו את נהג הטוק טוק שיהיה ממליץ שלהן.

אני פונה למוכר ואומר לו, אני יכול להביא כל אחד?

הוא עונה לי, כן אין בעיה.

טוב, הראש שלי עובד שעות נוספות ואני אומר לו בעל בית המלון שלי זה בסדר?

כן, הוא עונה לי.

אני מתחבר דרך הוויפי של החנות לגוגל מאפ שלי, מוצא את המלון שסימנתי עוד בארץ, ונותן לו את הכתובת וטלפון של המלון, שנמצא בסך הכל כ 10 – 15 דקות הליכה משם, אבל שיחה עם בעל המלון מבהירה לנו שקודם עלינו להירשם ורק אחר כך ימליץ עלינו, לא פראייר ההודי. אני מביט בשעון, הזמן לא לטובתנו ואם זה ימשך ככה, לא נגיע לגבול שזה בפני עצמו אירוע של לפחות שעה נסיעה, אז יוצאים לרחוב עם המוצילות, מזגזגים בינות לתנועה הסואנת, להודים הנודניקים, וצואת הפרות ומגיעים למלון שברור לנו כי אפילו בתרחיש האופטימי ביותר, אין סיכוי שראה ימים טובים, משלמים את המחיר המופקע לדעתי של 700 רופי (35שח), וחוזרים לחנות עם קבלה שעליה מספר הטלפון, בזמן שיא של כ 45 דקות, ומושיטים אותה לבחור שמופתע לראות אותנו שנית בפרק זמן קצר כל כך.

הסים שלי הלך יחסית לעובדה שהתהליך התבצע על הסמארטפון של הבחור, די מהר ותוך כשעה, כולל פתרון תקלות (כמו למשל הוא שינה לי את התפריט לאנגלית כדי שיוכל לעבוד עם הטלפון שלי), היה לי קו פעיל, אבל שניגש לטלפון של אישתי, התברר אחרי מספר ניסיונות שמספר הטלפון של בעל בית המלון, טוב רק עבור מספר אחד ביום והוא רצה שנחזור שוב למחרת, מה שהיה משבש לי את התוכניות שגם ככה היו די גבוליות מבחינת הזמן, וכאן די התחלתי להתרגז ואמרתי לו בקול די רם שאני צריך היום את הטלפון פעיל ולא משנה לי איך, קרמה אולי לא כל כך טובה להודו, אבל כנראה שקצת עזרה, כי איש מבוגר שישב שם אמר לו, אני אערוב לו, קח את הטלפון שלי. אני מביט בפליאה על התפנית הפתאומית ומחייך לאיש המבוגר עם זקן לבן שלבוש בבגד לבן וטורבן צהוב ומנסה להחליט אם זה מעין חוש הומור הודי כאשר האנשים בחדר צוחקים, אני מחייך אליו ואומר לו תודה רבה והוא אומר משהו על מחויבות הדדית של אנשים לעזור זה לזה, מסיים את עניניו עם הבחור שמולו ישב ופונה אלי ואומר:

מאיפה אתם?

אני עונה לו, מישראל.

אווו, עונה לי , הייתי בישראל כמה פעמים ויש לי שם חברים, בואו ניתן להם לעבוד ואני אזמין אותך בינתיים לכוס תה.

אני חושב, כוס תה זה אומר להכנס לאחד מהדוכנים האלה, כלומר מים שלהם וכלים שלהם, לא טוב בכלל, אבל אין מצב שאני יכול לסרב להזמנה אחרי שמול כל החדר הוא בא לעזור לי, מחייך ואומר, תודה רבה אבל אני לא רוצה להכביד עלייך.

אין בעיה הוא מבטל אותי בהינף יד ואנחנו יוצאים לדהבה הסמוכה לכוס תה.

אני מביט בחשש באיש שמוזג מים מברז מלוכלך לקומקום שחור ומפוייח וכדי להעסיק את מחשבותי במקום אחר אני פונה אליו ושואל אותו איך היגיע לבקר בישראל?

אהה עונה לי, אני אחד המזכירים של מקדש הזהב, ואני יוצא מטעמם לשליחויות בכל מיני מקומות בעולם, אז יוצא לי להכיר אנשים, היום אני לא בתפקיד, אבל תבואו מחר בבוקר ואראה לכם את המקדש.

שחזרנו לחנות, כבר היה ברור לשנינו שאין מצב שנגיע לחילופי המשמר בגבול, כך שקיבלנו די בשלווה את הידיעה שגם המספר שלו לא עבד ושנצטרך לחזור למחרת בבוקר, הם פותחים רק ב 10 בבוקר מכיוון שזהו יום חג. נמסטה.