רישיקש, העיר של המהרישי.

זמן כוכבי:חמש עשרה באוקטובר 2019.
שמונה וחצי בבוקר, אני יורד מפוהק מהאוטובוס ליד Natraj Chowk, Dehradun Rd, Rishikesh, Uttarakhand ומוצא את עצמי מוקף בבליל של נוסעים ונהגי ריקשה שמתדיינים בינהם. מאחר ולא דאגנו למלון ניסיתי לראות אם אנחנו יכולים להתארגן עם עוד ישראלים לנסיעה משותפת ומלון זהה, אבל לא הייתה יותר מידי סולידריות לזה ולכן שלפנו את הסמארטפון כדי לחפש מלון, עד שהצלחנו להחליט על מלון שנראה סביר לפי הגוגל נשארנו עם נהג ריקשה חסר סבלנות שהיו לו שתי נוסעות והימתין לנו שנקבל החלטה, אז החלטנו על מלון שהיה ליד גשר לקסמן (Laxman Jhula) והעמסנו את המוצילות על הריקשה. נסענו תחילה לאשרם שבו שתי הישראליות התכוונו להתאפסן, כאשר אני , עקב חוסר מקום יושב על מעין מושב ליד הנהג, שרגל אחת שלי מתנפנפת מחוץ לריקשה. שהנשים ירדו עברתי לשבת ליד רעייתי והוא לקח אותנו עד איזו נקודה ואז עצר ואמר שזהו, הוא לא יכול להמשיך הלאה, הפעם הייתי למוד נסיון ואמרתי לו שאני לא ראיתי שעברנו על הגשר ולכן אין לי כוונה לרדת עד שנגיע למלון, אבל האנגלית שלו שהייתה דלה ביותר לא הייתה ערוכה לדו שיח כזה מתוחכם ולכן אחרי שראיתי שהוא חוזר על אותה המנטרה ושאין מצב שהוא יבין אותי ירדנו ואמרתי לו שאם הוא לא מביא אותי למלון אני משלם רק חצי מחיר ונתתי לו חצי מהסכום, מה שהוליד כצפוי בליל של שטף הודי שלא היה מאושר מידי. הויכוח ביננו עורר תשומת לב של מישהו שהיה שם והוא ניגש לדבר איתנו ואחרי שהקשיב לנהג פנה אלי ואמר לי שהוא באמת לא יכול להמשיך מפה הלאה עד למלון, אבל אני לא ממש התכוונתי לוותר ושאלתי מדוע והוא הבין שאין מצב שאני מוותר בקלות ואמר לי, בוא איתי, אז הלכנו עד לקצה הרחוב והוא מראה לי שכדי להגיע לגשר צריך לרדת בכ 20 מדרגות תלולות והגשר עצמו הוא צר ומיועד למעבר הולכי רגל כך שאין מצב שהריקשה עוברת לצד השני. מה אגיד, שתים אפס לנהגי הריקשות ההודים, שונא אותם, אבל שהם צודקים אז אין מה לעשות, חזרנו לריקשה ושילמתי לבחור את שאר הכסף, העמסנו את המוצילות והלכנו לכיוון הגשר.
שהיגענו לצידו השני של הגשר, היפעלנו גוגל כדי לנווט למלון, אחרי כמאה מטרים הוא מציין שהיגענו ואני מביט סביבי ולא רואה שום דבר שמזכיר מלון, אלא רק חנות שהיא מעין סופרפארם אבל בלי הסופר, כלומר קטנה. את רואה משהו , אני מפטיר בעצבנות לזוגתי, עדיין טעון באנרגיות שליליות מהויכוח, והיא למודת נסיון שותקת ונותנת לי לשחרר קיטור, אז אחרי כמה הליכות הלוך ושוב סביב הנקודה הזאת היא אומרת, הנה, זה פה. מה פה אני עוקב אחרי ידה ומוצא את עצמי מביא במעבר בין בינינים, ברוחב של אולי מטר אם להיות נדיבים, שחצי מימנו מכוסה בתוצרי ארוחת הבוקר של פרה, איפה את רואה פה מלון אני שואל והיא מצביעה לתוך הסימטה, אני עוקב אחר אצבעה וכפתור ופרח, בגובה של כשלושה מטרים בתוך הסימטה, על הקיר שלט אדום קטן עם שם המלון המבוקש. אנחנו עוקפים את צואת הפרה ונדחקים לתוך הסימטה ואכן אחרי כמה מטרים, במעלה גרם מדרגות ניצב המלון המבוקש ואז באפלולית הסימטה אנחנו מבחינים שיש מולו עוד מלון ומעט אחריו מלון שלישי. אחרי שיחה קצרה עם הבחורה שבדלפק, אנחנו מבינים שהדירוג הטוב שלו בגוגל הביא לנו שתי תוצאות בילתי צפויות, קודם כל המחיר הוא גבוהה יותר ממה שנכתב בגוגל ושנית נשארו רק חדרים בסטנדרט גבוהה יותר ובמחירים יותר יקרים, אז בלי למצמץ עשינו אחורה פנה ואיך שאנחנו יוצאים אני שם לב שהמלון שמולו, לא ממש מוצא חן בעיני אבל זה שאחריו נראה די חדש ומבריק יחסית לסביבה, אז נכנסו פנימה והאיש שבדלפק שכבר חשב לנמנם קם בנמרצות מסויימת ואמר, קאם אין, קאם אין, ניו פרופרטי, ניו פרופרטי, (אצלו הכל הולך בצימדי מילים) שזה בערך, תכנסו, זהו מלון חדש ואכן אנחנו רואים שהכל מבריק וחדש מסביב, אז אחרי שיחה קצרה מסתבר שיש חדר בקומה שלישית (בלי מעלית) אבל במחיר סביר לחלוטין ואחרי שג'וס בודקת אותו ובעיקר את השרותים היא מעניקה לו תו כשרות של הרבנות הרפורמית בהודו שכעת היא הנציגה הבלעדית שלה.

צילום: ג'וסלין בראון. (את השירותים היא גם צילמה להראות לי אבל אחסוך זאת מימכם)
שירדנו חזרה לקבלה ערוכים ליציאה לטיול קצר פגשנו כמה מהחברה הישראלים הצעירים שהתעלמו מאיתנו בהתארגנות של הירידה מהאוטובוס, בשיחה איתם הסתבר שהם עברו כבר כמה מלונות שהיו תת רמה, אז הרגעתי אותם ואמרתי להם, ניו פרופרטי, גוד הוטל, מה שישר הקנה לי נקודות זכות אצל פקיד הקבלה וגם הצעירים שמחו לסיים את ההסתובבות עם המוצילות ברחבי האזור, למרות שקיבלו חדר בקומה רביעית.

שיצאנו לרחוב, הצטידנו בזוג בקבוקי מים קרים מחנות סמוכה שגם סיפקה שרותי כביסה וקצת פיצוחים לדרך והחלטנו ללכת למפל פטנה (PATNA) שהופיע לנו במפה בכיוון מזרח ליד גשר נילקנט (Neelkanth Bridge), שזה היה נראה כמו שעה הליכה שלווה לאורך דרך גשר לקסמן.
ליד גשר לקסמן היו מספר דוכנים של הודים שנראו לנו מענינים אז עצרנו קצת לצלם:

האיש בדוכן מכין כוסות שתייה של מיץ קנה סוכר בעזרת מכשיר המעיכה הזה.

זה היזכיר לי איך פעם היינו קונים גרעינים בארץ, בשנות השישים. יש לו שם גביעים מגולגלים מניר עיתון אותו הוא ממלא בגרגירים או ירקות לפי בחירתכם. את האיש בצהוב שעומד שם בצד עוד תפגשו בהמשך.

היא הלכה על התירס והלימון מוסיף המון, גם בהודו.
ליד הגשר יש גם תחנת מוניות וכזכור לכם נהגי המוניות זה העם הכי נודניק בהודו שעוקפים אותם במעט רק נהגי הטוק טוק, אז אחרי שדחינו לא מעט הצעות להמיר את שעת ההליכה ב 200 רופי יצאנו לדרכנו עם מלווה בצורת כלב רחוב שגם הם כמו הכלבים במנאלי, למדו לזהות הזדמנות תיירותית. היתרון בכלב כמלווה היה שהקופים החצופים שמרו מאיתנו מרחק בטחון וכמובן משיניו של הכלב שלא אוהב תחרות על אותו מקור מזון פוטנציאלי. ההליכה הייתה קלה אם כי מעט מאובקת, לאורך נהר הגנגס שבו התבצעה פעילות של קבוצות חובבי שיוט למינהם. שהיגענו למקדש לא הצלחנו למצוא את המפל ואפילו שוטרת שהייתה ליד הגשר לא ידעה על כך הדבר, אז אחרי שהסתובבנו במעגלים היגיע עוד זוג של ישראלים צעירים שחיפשו את המפל וביחד הצלחנו להבין שאין שום סימון או שביל ופשוט צריך ללכת ביער שאחרי המקדש.

צילום: ג'וסלין בראון.
ההליכה הייתה ממש קלילה והמפל היה יותר מפלוני מים קטנים. גם הזוג הזה היה מאוד נחמד ותקשורתי ומעט אחרי זה פגשנו הודי מבומבי שגם טייל שם ונשארנו ביחד גם לדרך חזרה לעיר ולארוחת הצהריים.

צילום: ג'וסלין בראון.
שהיינו ביער ג'וסלין סיפרה להם על הצריבה שקיבלה ביד מצמח לא מזוהה ליד דרמקוט, שכנראה הוא ממשפחת הסרפדים ואז הבחור אמר שיש דרך פשוטה לגלות זאת והראה לנו את גוגל לנס (Google Lens) שמרגע זה מאוד הקל לנו על זיהוי של כל מיני דברים במהלך הטיול.

קצת צילומי דוכנים ואנשים מהדרך.

אין ספק שהססגוניות של הרחוב ההודי מטריפה את החושים.

הרכב מיני משפחתי, החיוך הוא אקסטרא.

צילומים: ג'וסלין בראון.

החלטנו לסיים את הטיול המשותף במסעדה הזאת, היה כייף להכיר אנשים חדשים ולטייל איתם. בערב יש ליד גשר ראם (Ram Jhula) טקס של פוג'ה או כמו שחלק מההודים קוראים לו ארטי שזה טקס הינדו דתי שמתקיים כל ערב סמוך לשקיעה ליד נהר או מקור מים (pooja or aarti). אז החלטנו ללכת למלון לנוח קצת לפני הטקס, נפגש בטקס, נמסטה.

קוללו פסטיבל הדוסארה.

זמן כוכבי: שמיני באוקטובר 2019.

אם היו לי תלונות על הכביש בין אמריצר לדארמסלה אני רוצה במעמד חגיגי זה שאני באוטובוס ברמה אירופאית לקולו, להתנצל עמוקות, בדיעבד זה היה כביש טוב בסטנדרטים הודיים, במיוחד כעת שאני יושב בכיסא מרופד ואוטובוס די סביר יחסית לאוטובוס המקומי, ולמרות זאת אני חש כל סלע שהאוטובוס מרטט מעליו ישירות לצדי האחורי ואם חשבתי שמדובר בקטע משובש של כמה דקות, באה המציאות וטפחה על פני עד שמצאנו עצמנו כעבור כשבע שעות עומדים המומים מעיפות וגוף כואב על דרך מסולעת ומאובקת בפאתי קוללו (חץ אדום במפה).

לפנינו ירדו עוד שלושה צעירים שקלטתי מיד שהם ישראלים, הם העמיסו מיד את התרמילים ופסעו לעבר הגשר שמעל נהר הביאס והיה נראה שהגבוהה שבינם מכיר את הודו, אז אמרתי לרעייתי שנשיג אותם ונברר אם יש להם מלון מוזמן או מומלץ במקום. לאחר שהישגנו אותם בדרך שמובילה לתחנה המרכזית של קולו ושוחחנו מעט הבנו שהם, ממש כמונו שמעו שיש פסטיבל מגניב בקוללו והחליטו בדרכם לקסול לבדוק אם זה מעניין, אז הלכנו ביחד ולאחר שבדקנו שתי מלונות שהיו בתפוסה מלאה עקב הפסטיבל הגענו למלון ליד תחנת האוטובוסים (אליפסה במפה) שהיה נראה סביר עבורנו ובדיוק התפנה שם חדר, החלטנו לאחר שהם אמרו שלא יישארו ללון בקוללו שניקח אותו למרות שהמחיר היה מעט גבוהה (2000 רופי ללילה) ביחס לרמתו. החברה הצעירים היו כנראה עם לא יותר מידי כסף ואמרו שינסו למצוא שמירת חפצים במקום, אז הצעתי להם לשמור את התרמילים בחדר שלנו ועדכנתי את בעל המלון שייתן להם את התרמילים שיחזרו. מאחר ורק לבחור אחד משלושתם היה סים, החלפנו אתו טלפונים למקרה שתהיה להם בעיה בקבלת התרמילים. מאחר שהפסטיבל היה אמור להתחיל בחמש בערב, השארנו את המוצילות בחדר, ונפרדנו מהצעירים שהיו להם תוכניות אחרות. אנחנו חצינו את הגשר לכיוון תחנת האוטובוסים והלכנו בכיוון כללי לאזור שמסומן בכוכב קטן (במפה) ושנראה מעניין יותר ואכן הוא התגלה ככזה, בתי מלאכה זעירים, בניה יותר ישנה עם סממנים של הודו לעומת הצד השני שנראה יותר אירופאי בסגנון הבניה. במהרה התברר לנו שבחרנו כיוון טוב כי התחלנו לראות שיירות של אנשים שמגיעים לאזור מהכפרים שמקיפים את קוללו, לבושים בבגדים מסורתיים, עם כלי נגינה וקטורת, שבראש התהלוכה מנשא שנינשא על ידי שתי אנשים, עם האל המקומי של אותו הכפר.
הפסטיבל הוא בן שבוע ונחגג בסגנון מלכותי בצפון הודו, קוללו דושארה הוא אחד האירועים הפופולאריים ביותר של הימאצ'ל פרדש, הוא שואב את המטיילים ממקומות רחוקים בעולם. הוא קורה באזור כינוס מתחת כיפת השמים (כוכב גדול במפה) דאלפור בקוללו שבמדינת הימאצ'ל פרדש (Kullu in Himachal Pradesh state).
דושרה (Dussehra) זוהי חגיגת הניצחון של האל ההינדי ראמה (Rama) על מלך השדים רבאנה (Ravana) וניצחון הטוב על הרע. דושרה, המכונה גם ויג'יאדאשמי (Vijayadashami) , בהינדואיזם, חג לציון ניצחון ראמה, אוואטר של וישנו (Vishnu), על מלך השדים בן עשר הראשים רבאנה, שחטף את אשתו של רמה, סיטה (Sita). שמו של הפסטיבל נגזר מהמילים בסנסקריט דשה ("עשר") והארה ("תבוסה"). היום זה נחגג על ידי ביצוע טקס פוג'ה (Puja) שזה בעצם סגידה שיכולה לכלול תפילה, הדלקת אש, מנחה וכדומה.

אזור התעשיה של קוללו ליד התחנה המרכזית.

אזור התעשיה.

מתכוננים לפסטיבל, אלפי האנשים שמגיעים יצטרכו לאכול.

לא הטעם או ההיגינה שלי, אבל נראה מענין.

ראינו שהתהלוכות נכנסות לסמטאות מעבר ל Ramshila Rd אז עקבנו אחריהן:

ובאותה הזדמנות החלטנו לעשות מאמץ ולהטמע באוכלוסיה המקומית, ורכשנו זוג כובעים, זה לא עבד עבורנו אבל לפחות זכה להערכת המקומים שהתחילו לחייך אלינו.

ששני קבוצות נפגשו בסמטאות, מעבר לפקק תנועה שנוצר שם, היתחיל מעין ריקוד בין נושאי האלונקות של פסלי האלים, ששאלתי אותם לפשר הענין הם ענו שהאלים מברכים זה את זה.

בשלב מסויים הבחנו במגמת כיוון שאליו פונים התהלוכות והגענו איתם למקדש של האל ראמה שם התבצעו טקסים לכל אחת מהקבוצות.

המקדש נקרא מקדש רופי (RUPI) וניתן למצוא אותו במפה.

בחוץ ברחבה התבצע טקס נוסף, שלא ממש ירדתי לעומקו וכאן גם קרה דבר משעשע. בעוד אני מסתובב בין האנשים ומצלם את הטקס, נצמדה אל רעייתי בחורה צעירה. ההודים לפי גם מה שראינו בהמשך אלופים בניצול הזדמנויות והבחורה ראתה כאן שני תיירים שלא מבינים דבר והיא היתחילה להסביר לנו מה קורה כאן, כלומר בעיקר לרעייתי, בהתחלה חשבתי שבסוף היא תבקש כסף על ההדרכה, אבל להפתעתי היא לא ביקש וסיפרה לנו שהיא מתכננת לנסוע לקנדה ללימודים לתואר שני ומנצלת את ההזדמנות לשפר את האנגלית שלה.

באמצע מורת הדרך החמודה שלנו. צילום: ג'וסלין בראון.

כל פעם שמגיעה קבוצה חדשה למקדש, הם תוקעים בחצוצרות לבשר על בואם.

אני חייב לומר שזאת הייתה הפעם הראשונה שבה התחלתי קצת להנות בהודו, ויכולתי לומר שהחוויה הזאת מתחילה להתקרב למשהו שאני בתור צלם ובתור תייר מתחיל להגדיר כשווה את הנסיעה עד לפה. זה לא אומר כמובן שאני מצפה לפסטיבל בכל מקום שאבקר בו, אבל כדי להצדיק נסיעה לא פשוטה כמו הנסיעה להודו, אני מצפה שיהיו שם דברים שירתקו אותי, יענינו אותי, יגרמו לי לחשוב או לענין אינטלקטואלי, אחרת, בשביל מה לנסוע? גם להשאר בבית יכול להיות בסדר.

שחזרנו למלון למנוחה עד לאירוע של הערב, התרמילים של החברה הצעירים כבר לא היו שם ולמרות שלא ממש ציפיתי לכך, הייתי קצת מופתע שלפחות לא התקשרו לעדכן אותנו וכמובן על משהו בסגנון "תודה על העזרה" בטח שלא ציפיתי לשמוע. נראה לי שהדרך לקאסול אצה להם ומקווה שיהנו שם.

שחזרנו ל International Dussehra Ground במקום כבר היה מלא ואנשים המשיכו להגיע ללא הפסקה, הצפיפות שם הייתה גבוהה ולא הצלחתי לצלם דבר וגם לא היה נראה מענין כמו שהיה בבוקר. ניסיתי לצלם עם הסמארטפון אבל יצאה לי רק תמונה אחת שאפשר להגדיר כמענינת.

אחרי כשלוש שעות של צפיפות ושיעמום הבנו שלא יקרו פה דברים מענינים והתחלנו לחפש מסעדה שאפשר לאכול בה בלי תופעות לוואי, אז אחרי שפסלנו כמה היגענו ל Hotel Shobla Royale שנמצא מעבר למגרש של האירוע ושם היו שתי אפשרויות, פיצה האט או המסעדה של המלון והחלטנו לנסות את האחרונה. כבר בכניסה הבנו שזאת מסעדה די , איך לומר, מאילו שמחשיבות את עצמן, לפי המלצר המהודר שליווה אותנו לשולחן, האוכל בעיני היה סביר, אבל זוגתי פחות נהנתה בעיקר בגלל הגישה המתנשאת שלהם שכנראה קילקלה לה את התאבון, המחיר למסעדה כזאת היה סביר, אבל החלטנו ביציאה שזה היה אירוע חד פעמי. שחזרנו למלון למנוחת הלילה, ראינו שטמפרטות המים אולי עומדת בקריטריונים של חסכנות הודית, אבל לא מצליחה להיות יותר מפושרת ולכן שיפרתי בעזרת מברג את טמפרטורת הטרמוסטאט מ 40 מ"צ ל 60 מה שאיפשר לשנינו ומין הסתם גם לאילו שבאו אחרנו להנות ממקלחת סבירה. מחר, מאניקארן ואם נספיק גם קאסול. נמאסטה.