דלהי – קבר הומיין .

זמן כוכבי: עשרים ושמונה באוקטובר 2019.

כדי להגיע לקבר החלטנו לקחת תחבורה ציבורית שזמינה ממש ברחוב שמאחורי הרחוב הראשי של המיין באזר, שהגענו לרחוב שוטטנו הלוך ושוב לאורכו מנסים לאתר תחנת אוטובוס ולפי המיקום שהיה בגוגל מאפ זה היה צריך להיות ליד העמוד השלישי של מסילת המטרו, אבל לא מצאנו שום שלט עם מספר האוטובוס המבוקש וגם שני הודים נחמדים שניסו לעזור לנו כשלו במשימה. בסוף הם אמרו לנו לעמוד ליד שלט עם מספרים של אוטובוסים אחרים ושנראה את שלנו פשוט ננופף לו שיעצר, ממש כמו בארץ, אבל במקרה זה הוא אכן עצר. איך שעלינו לאוטובוס בן 50 המושבים, נניעצו בנו מבטים של 200 עיניים הודים ואני אשאיר לכם את המתמטיקה של חישוב כמות ההודים שהיו באוטובוס בניכוי של עיוורים ונשים (נשים בהודו לא נועצות עיניים) כ-20%. הנוסעים שלידנו ישר עידכנו אותי שנשים לא משלמות באוטובוס מה ששידרג את זוגתי ישר למעמד של נוסעת חינם, ברם הכרטיסן היה תקוע ממילא מאחורי ערמת צפיפות אנשים בצד השני של האוטובוס כך שממילא לא הוטרדנו מיד בנושא הזה. לאחר 10 דקות שבהם התפתל והשתחל לו הכרטיסן, היגיע לבסוף אלינו והודיע לי חגיגית שעלי לרכוש לי ולאישה שאיתי כרטיס ומששאלתי אותו האם נשים לא נוסעות בחינם ענה לי שאכן כך הוא ברם עלי לבקש את הכרטיס בעבורה שכן אין הוא מורשה לפנות אליה וכך מצאתי את עצמי במעמד מתווך שבסופו הועבר לרעייתי בטקס חגיגי ורב רושם כרטיס ירוק בעוד אני קיבלתי כרטיס לבן עלוב וזאת בסכום של 45 רופי (2שח בערך). הנסיעה, שאורכה היה כ 7.5 ק"מ הייתה בקו כמעט ישר דרומה מהמיין באזר ולקחה בדיוק 28 דקות סטנדרטיות תוך שהיא חוצה את הכיכר של שער הודו המרשים שאותו תכננו לבקר ביום הבא. שהגענו לכניסה של הקבר שנקרא גם, Isa Khan's Tomb הבנו כמה דברים, קודם כל לפננו קומפלקס די גדול של מספר קברים, כאשר כל אחד מהם הוא בערך בגודל של מסגד אל אקצא, שנית יש קופה עם תוך ארוך מאוד של הודים, זוכרים , אנחנו בדיוואלי. שלישית, אין צורך שנעמוד בתור הזה כי יש באפשרותנו לבחור באחת משני אופציות, אנחנו יכולים לעמוד בתור של תיירים שהוא קצר עד כדי גיחוך או לסרוק בר-קוד ולשלם על הכניסה דרך האינטרנט כאשר החסרון בשתי שיטות אילו הוא תעריף תיירים שגדול פי 10 יותר מהחעריף ההודי (50 רופי מול 500 רופי לאדם).

נדמה לי שההנחה בזכות השימוש בבר קוד היתה כ 10% וכך תוך חמש דקות היינו בפנים.
גם כאן, לפני שאתן להתרשם מהתמונות אומר זאת: בעקרון זה פארק ענק, עם עצים ודשאים מוקף חומה שבמרווח די נאה יש מבני קבר די גדולים. בכניסה יש מצגת די מפורטת ומענינת לחובבי הידע שביננו שם מסבירים על עבודות החשיפה של הקומפלקס ומי הם הדיירים של המבנים השונים. למרות הדימיון שלו לטאג' מאהל, הטאג' לעניות דעתי, לפחות מהתמונות נראה יותר יפה. שוטטנו שם מ11 בבוקר ועד 5 בערב, כחמש שעות ויצאנו די עיפים.

התאורה בפנים היתה מענינת ושיחקתי עם המצלמה בכל מיני חשיפות, בעיקר ליד החלונות:

בתור התחלה לקחתי קודם כל את דוגמנית הבית.

בערב, חזרנו לבית חב"ד לארוחת ערב בסגנון ישראלי, כדי להתחיל להתרגל לחזרה לארץ בעוד יומיים וצילמנו את אורות החג במיין באזר:

אז עד מחר, נמסטה.

דלהי – המבצר האדום.

זמן כוכבי: עשרים ושיבעה באוקטובר 2019.
הרבה שירי הלל שמעתי על המיין באזאר בדלהי בעיקר מצעירים שביקרו שם אחרי צבא ולקח לי הזמן להגיע לשם ולהיוכח במו עיני שכמו צעירים רבים בעולמנו אין להם מושג ירוק על מה הם מדברים, פשוט חוסר בנסיון חיים. עכשיו טוב, זה לא שאני לא מבין אותם או חלילה מקל בכושר השיפוט שלהם אחרי הכל גם אני כמותם בשרותי הצבאי סיירתי בקסבות של שכם ג'נין וטול כרם שזאת פחות או יותר המקבילה למיין באזר, רק שבקסבות או בכל עיר ערבית שנכנסנו, זרקו עלינו מכל הבא ליד, בלוקים, בז"נטים, מכונות כביסה (כן כן לא טעיתם בקריאה), מכל טוב המקום שניתרו להם ברעש אימים על גגות פיברגלס של רכבי הסיור שלנו והנה הם מגיעים למקום שמזכיר להם את הטראומה אבל להפתעתם חוויה מתקנת, כי ההודים לא רק שלא זורקים עלינו דבר אלא אפילו מחייכים בידידותיות רבה שאפילו גודלת במידה וקונים מהם.
את הבוקר פתחנו במסעדה הקטנה שליד הכניסה לבית חב"ד ולא הופתענו כלל שהיינו שבעי רצון מאיכות האוכל והטעם, הנסיון לימד אותנו שמקומות אילו הכי ידידותיים לקיבה שלנו. מבדיקת האפשרויות שהכנסתי לגוגל מאפ שלנו לפני הנסיעה ראיתי שניתן יהיה לטייל היום במבצר האדום ובמסגד ג'מה שלידו והחלטנו שבערב נבדוק את אפשרות ההגעה לטאג' מאהל אותה נאלצנו לדחות עקב בעית התחבורה לאגרה.

ההגעה למבצר האדום מאוד נוחה מכיוון שליד בית חב"ד יש תחנת מטרו שלקחה אותנו לשם והחזירה במהירות ויעילות אם כי בעלות יותר גבוהה משל התחבורה הציבורית באוטובוסים, אבל עבורנו התוספת של 60 הרופי (3שח) הייתה שווה את הנוחות.
המבצר האדום עצמו הוא שטח אדמה די גדול עם דשאים, גנים, ארמונות ובתי תפילה שבקלות ניתן לטייל שם חצי יום לפחות ודמי הכניסה דומני היו נכון ל 2019 כ 500 רופי לאיש ואישה כל אחד בנפרד. אין לי הרבה מה לומר על המקום ולכן אתן לתמונות לומר זאת:

אושיית סלפי

בזמן שרעייתי נכנסה לאחד המוזיאונים שבאתר המתנתי לה בחוץ והיא כהרגלה אספה עוד מעריצה לאוסף הסלפי שלה, ונראה לי שבזמן הקצר שאנחנו בהודו היא הפכה לאושיית סלפי רצינית לפי כמות ההודים שהצתלמו איתה.

לאחר מכן יצאנו למסגד ג'מה שנמצא ממש קרוב למבצר, משהו כמו 10-15 דקות הליכה ברגל. המקום היה מלא במאמינים שגדשו את העליה למסגד ככה שלא הרגשנו בנוח להכנס והחלטנו לטייל בשוק שמתחתיו שהיה בסגנון שוק קרקעי עם מחצלות שפרוסות על הקרקע עם הפריטים שנמכרים, מזכיר במשהו את השווקים של באר שבע ורמלה לפני שנים. עוד אנחנו מסתובבים בשוק ההומה אני מרגיש שמישהו נצמד אלי מעבר לרגיל וישר הסנסורים שלי נדלקים ואני מסתובב אליו במטרה להתנפל עליו והבחור הצעיר קולט ישר ממראה העניים שלי מה עומד לקרות לו ומקפץ על המשטחים של הסוחרים שפרוסים ונמלט לפני שאני מצליח להניח עליו את ידי ומזלו שכך כי גם הסוחרים שם לא אוהבים גנבים ואם הייתי תופס אותו היו חובטים בו כהוגן לפני שהיו מוסרים אותו לשוטרים. הסתובבנו בשוק עוד כרבע שעה אבל הוא התאדה כליל משם.

שחזרנו למיין באזר הלכנו למלון עמן קונטיננטל שם ראינו סוכן נסיעות שמארגן סיורים לטאג' מאהל באגרה אבל גם הוא אמר לנו שעקב החג האפשרות היחידה היא רכב פרטי שיביא אותנו לשם ויאסוף אותנו בערב יעלה לנו כ 5000 רופי לאדם וזה ללא הכניסה לאתר שעולה כ1500 רופי לאדם. שהבענו פליאה על מחיר הכניסה ענה לנו שהוא הוכפל לפני כחודשיים לתיירים. אמרנו לו שאין סיכוי שנשלם את המחירים האלה ואז הוא היציע לנו את קבר הומיין שלטענתו די דומה לטאג' מאהל אבל נמצא בדלהי ככה שהמחירים הרבה יותר סבירים. אמרנו לו שנחשוב על זה ויצאנו ל Appetite German Bakery לארוחת ערב סבירה בהחלט אם כי ברמה פחות טובה מאחרים שאכלנו בהם בדרמקוט ומאנלי. לאחר מכן הסתובבנו במיין באזר ונהננו מאוירת החג

זה אחד המנהגים שהיו ניראים לי מוזרים, הם מניחים אוכל עם נרות באמצע הסמטאות הצרות כך שהרכבים צריכים לתמרן כדי לא לדרוס את זה ואחרי שהנרות כבים רק הכלבים יכולים לאכול את זה.

במהלך ההליכה הגענו למסקנה שלא בא לנו לשלם 650 שח ליום נסיעה רק כדי לראות את הטאג' מאהל ומכיוון שקבר הומיין נמצא בטווח סביר מאיתנו וניתן להגיע אליו באוטובוס ציבורי החלטנו ללכת על האפשרות הזאת.
אז עד מחר נפרד בגלויה של הטאג', נמסטה.

ג'יפור – דלהי.

זמן כוכבי: עשרים ושישה באוקטובר 2019.
בוקר קריר ב Sindhi Camp bus stand בג'יפור, לשם היגענו לאחר ויכוח עם שני נהגי ריקשה על המחיר שזאת התנהלות רגילה בכל נסיעה בהודו, ברגע שהם רואים תייר המחיר אוטומטית משלש את עצמו. אנחנו ממתינים לנהג הולוו הממוזג שיגיע, כנראה באיחור הודי רגיל. הנה אנחנו חמישה ימים לסיום הטיול בהודו ולפני הנסיעה למיין באזר המפורסם של דלהי ואני נזכר בכל הבלוגים והעצות שקראתי בדפי הפייסבוק השונים וברור לי לחלוטין שההחלטה להשאיר את דלהי לסוף הטיול הייתה במקומה. לכתחילה חשבנו לטייל בה מיד עם הנחיתה בהודו, ברם לאחר שהבנתי שיש נחיתה רכה ויש קשה וללא ספק התחלת הטיול שם מוגדרת כנחיתה קשה וכי עדיפה התחלה קלה יותר בדארמסאלה, ניסיתי לתכנן כך שנתחיל שם, והמעבר דרך אמריצר נולד רק מכיוון שנכון ל 2019 לא היו טיסות במחיר שפוי מדלהי לדארמאסלה.

הנהג היגיע בינתיים ועלינו לאוטובוס שהיה במצב טוב יחסית לקודמים שנסענו בהם, שש שעות נסיעה ממתינות לנו ועוד שעה ורבע בדלהי רבתי עד שנגיע ל Ajmeri Gate שליד תחנת הרכבת של דלהי וכ 25 דקות נוספות יקחו לנו פשוט לחצות אותה לצד של המיין באזאר, לא רק כי המקום היה מפוצץ באנשים שממתינים לרכבת, אלא גם מכיוון שיש שם ממש כמו בארץ נקודות ביקורת בטחון שמהוות פקק טיבעי.

ימי הנסיעות לרוב נותנות לי לצד תחושת הלחץ הקלה גם הרגשה של ביזבוז זמן. הלחץ נוצר מהעובדה שלאחר שמתארגנים במלון ויוצרים מעין שיגרה ומתחילים להכיר את המקום והאנשים, איפה כדאי לאכול והיכן לכבס, המקום של הכספומט (חשוב בהודו כי התשלום שם במזומן בלבד), אחרי כל זה צריך להתנתק, ושוב להתחיל במסע, לעיתים ארוך ולעיתים עם אירועים שלא נעימים בהכרח, עד למקום הבא. תחושת ביזבוז הזמן כמובן במקום ענק כמו הודו שבה כל נסיעה זה שעות רבות של רביצה חסרת מעש בכסא, יהיה נוח ככל שיהיה, ואם הכביש גם משובש, שזה התקן ההודי הרגיל, אז החוויה מתעצמת.

כפי שרואים מהמפות שצרפתי בחרנו די בקלות את הגולדן ווינגס שהיה במחיר סביר וליד תחנת הרכבת וברור היה לנו שעוד חמישה ימים יהיה עלינו לחצותה בכיוון ההפוך כדי לקחת את המטרו לנמל התעופה. החסרון היחיד שמצאנו במלון היא הסימטה הצרה והמעופשת שהובילה אליו, אבל בהתחשב בכל מה שעברנו בהודו זה היה חסרון מינורי (בתמונה למטה הרחוב שמוביל מהרכבת למיין באזאר ברגע שקט במיוחד).

לאחר שהתמקמנו בחדר יצאנו לשוטט מעט באזור המיין באזאר בתקווה לארוחה סבירה והמקום הראשון שניסינו היה מקדונלד שהיה מאכזב, חבל שהם לא נתנו עם המנות זכוכית מגדלת או שאולי בנו על זה שמימלא יהיה לנו קילקול קיבה ולא נהיה רעבים, על הטעם אני לא יכול לדבר, כי אין על מה. לא חזרנו לשם יותר. לאחר מכן מכיוון שנשארנו רעבים ניסינו את סאבווי שגם היא למרבה הפליאה עשתה הגירה להודו וגם שם יצאנו די מאוכזבים אחרי שאפילו לראות את האוכל לא הצלחנו עקב החשמל שנפל במסעדה, מה שנקרא בסלנג ישראלי "מסעדה חושך", שראוי היה שתרד למחתרת, עכשיו אני מבין מדוע אנשי דלהי החליטו לקרוא לרכבת העירונית שלהם מטרו. יצאנו עם החלטה לסגור בזאת את נסיונות האכילה במסעדות שיש לנו איתן נסיון מהצד המערבי של העולם, יען כי ההודים לא הבינו את הקונספט של מנה גדולה במחיר סביר.

לסיום הערב החלטתנו פשוט לטייל ברחוב ההודי שהיה מואר בשלל אורות לכבוד הדיוואלי.

אחרי שני הנסיונות הכושלים החלטנו לסגור את נסיונות האכילה לאותו ערב ולא לנסות את הדוכן שהיה נראה מפתה, חמש ימים לסיום לא בא לנו לסיים עם קילקול קיבה. אני חייב לציין בקשר לאכילה בהודו שדי הרבה התלבטתי בקשר לזה, שוחחתי עם אנשים שאכלו הכל ללא שום היסוס ויצאו מהחוויה של אוכל רחוב הודי עם רצון לעוד, שוחחתי גם עם כאלה שדי בתחילת הטיול אכלו ברחוב ואחר כך התפתלו מכאבים במלון מספר ימים, אנחנו לא בנויים בדיוק אותו הדבר וככלל אצבע כל מי שמנסיון חייו רגיש כדאי שיהיה זהיר. את מספר הפעמים הקטן שאכלנו ברחוב או בדאבה סיימנו בצורה טובה, אבל במרבית המקרים היינו זהירים והשתדלנו לאכול במסעדות תיירים או ממוצרים שקנינו בחנות באריזה סגורה. שתיה בדרך כלל היתה בבקבוקי מים מינרלים או צ'אי מאסלה הודי ממים שהורתחו. לטעם שלו אני חייב לציין שאני עדיין מתגעגע.
לסיכום היום אוכל לומר שהודו היא חגיגה, של צבע, של טעמים, של אנשים, אבל בעיקר חגיגה רועשת במיוחד ואפשר להבין זאת, כי עם יותר ממיליארד אנשים שחלק לא מבוטל מהם גרים ברחוב תרתי משמע וחיות שפשוט נעות ממקום למקום כרצונן מי שלא רועש, פשוט מת.

מחר בתוכנית נסיעה למבצר האדום, עד אז נמסטה.

ג'יפור – יום קניות.

החיים הם עליות וירידות וכל עליה עבורנו יכולה להיות ירידה למישהו אחר ולהיפך, ומכיוון שהגוף שלנו מורכב מקרוב ל 70% מים גם אנחנו כמותם שואפים לרדת למקום הכי נמוך שאפשר, רק כדי לעלות בבוא העת לשמים ושוב להתגשם. אולי בגלל זה ההודים כל כך סוגדים למים. התכנית של היום הייתה בגדול קניות והתארגנות לנסיעה מחר לטאג' מאהל וכבר עשיתי בירורים מראש לגבי מקום התאכסנות באגרה ומה שנשאר זה לברר לגבי רכבת או אוטובוס לשם. אבל בהודו כרגיל מי שלא עירני ועושה שיעורי בית חוטף את התוכניות שלו בחזרה בפנים ועוד ארחיב על זה.

שנ"צ

אז כפי שציינתי בפרק הקודם היום הוא יום סידורים וקניות, בלי ספונג'ה. אולם כדי להבין לאן פנינו מועדות יש לחזור יומיים אחורה עת יצאנו ממוזיאון האסטרונומיה גנטר מנטר וחיפשנו את הכניסה למגדל תצפית על העיר שנקרא איסרלט סרגסולי, אבל משום מה התקשנו קצת אז פניתי להודי ברחוב שנראה קצת משכיל ובטח דובר אנגלית (להפתעתי היו לא מעט מיקרים של הודים שלא דיברו אנגלית – אהה איך חולפת תהילת עולם) ושאלנו אותו, הוא נתן בנו מבט אומד מהסוג של מענין כמה אלה שווים לי ואמר בנחמדות רבה, בשביל מה לכם לעלות במגדל הזה כל כך הרבה מדרגות שגם אינם במצב כל כך טוב, הנה בבנין הזה ישנה החנות שלי בקומה השישית, אתם יכולים לראות את הנוף בחינם ואחר כך אשמח להראות לכם במחיר ממש טוב פריטים בחנות התכשיטים שלי.

נדמה לי שהעיסקה ברורה, 5 דקות תצפית תמורת רבע שעה בילבולי מוח ומכיוון שממילא תיכננו קניות לעוד יומיים לא יזיק לבדוק מחירים. בסיכומו של דבר, התצפית לא הייתה משהו מדהים וגם המחירים שלו. מה שיצא מזה שכאשר שאלנו אותו היכן הוא ממליץ לקנות בגדים הוא ממש התלהב וסיפר לנו סיפור נוגע ללב על קורפרטיב שמעסיק נשים שקשה להן למכור בעצמן ונותן להן תשלום הוגן תמורת מה שהן מייצרות, המחירים אולי לא הכי זולים אבל זה עוזר להן להתפרנס. אז סיכמנו שעוד יומיים נפגש והוא יעלה אותנו על ריקשה וינחה את הנהג לאן לקחת אותנו, והנה הוא קיים ואנחנו בדרך לשם ,כאשר מכיוון הנסיעה, אנחנו רואים שזה לא רחוק כל כך מהמלון שלנו (די קרוב לאגם). המקום התברר כבית דפוס לבדים, והם הראו לנו את שיטות ההדפסה שלהם, משהו פרימיטיבי מעט ואחר כך לקחו אותנו לחנות והראו לנו שלל בדים, שמיכות וצעיפים חלקם עם עבודת רקמה די יפה ומחירים של 10000 רופי וצפונה.

פריטים יפים מאוד אך לא היה לנו ספק שאין לנו צורך בהם ולכן לאות סולידריות קנינו מהם צעיף במחיר מופקע של 1200 רופי ויצאנו לשוטט בסביבה. החנות הבאה היתה חנות תכשיטים די נחמדה.

פריטים נחמדים, לטענתם מכסף… לא טרחתי לבדוק מחוסר ענין.
המקום השלישי פשוט זיעזע אותי והוציא מימני את החשק להמשיך לקנות, איזה בחור שעמד בחוץ הזמין אותי לראות את הסחורה בחנות שלו "מחירים טובים" ואיך שאנחנו נכנסים לחנות הוא מדליק את האורות והמזגן בחנות די גדולה יחסית ואז, מאחורי הדלפקים אנחנו רואים דמויות שעולות מהרצפה עליה ישבו וניצבות כל אחת ליד הדלפק שלה, כאילו עם הדלקת החשמל הוא היפעיל איזו מערכת מכנית אוטומטית שבני אדם הם חלק מימנה. לא אהבתי אבל השתהנו בחנות כמה שיותר שהמוכרים ה"אוטומטים" יוכלו להנות קצת מהאור והמזגן.
עברנו בעוד בית דפוס שהיה בדרך:

והצילום הזה עלה לנו בתרומה של 100 רופי לחייכן שהסביר לג'וס איך לארוג בנול, לא שאיי פעם יצא לי בגד מזה. מה שלא יהיה כבר הבנו שאת הקניות אנחנו דוחים לדלהי כי המחירים כאן אולי היו טובים לפני 7 שנים שזה היה התאריך על הרשומה בלמטייל שהימליצה על קניות בג'יפור. את הדרך חזרה לכיוון המלון עשינו רגלית שאנחנו נהנים מהצבעוניות של הרחוב ההודי.

שהיגענו לאזור המלון נכנסנו לחנות סוכן הנסיעות שראינו ליד המלון, והסברנו לו שאנחנו מעונינים בכרטיסים לרכבת למחר לאגרה, הבחור לא טרח אפילו לטלפן למישהו או לבדוק על המחשב, הוא ניפנף בידו משל היינו זבובים טורדניים ואמר, No Train ועוד לפני שהספקתי להסביר לו שאני יודע שצריך לנסוע באוטובוס לעיר השכנה לרכבת, הימשיך ואמר "דיוואלי" No train tickets. אני עכשיו נזכר שאתמול בערב היו המקומיים בהיסטריה של קניית כלי בישול נוצצים וששאלתי מישהו ענה לי שזה לכבוד הדיוואלי שזה כידוע לכל הודי שזה עתה נולד, חג האור ההודי שבו ניצח ראמה את מלך השדים לאחר שהאחרון חטף את סיטה אשתו. מה עם כרטיס אוטובוס אני שואל והוא עונה לי, סע ל Bus stand ותשאל שם אולי תמצא משהו. אז הנה אנחנו על הריקשה מגיעים להמולה של תחנת האוטובוס של ג'יפור מוצאים שאין מקום לאגרה באוטובוס ממוזג, הולכים לראות אולי יתמזל מזלנו ב Local bus אבל גם שם יש מלא הודים ואפס כרטיסים למכירה. מה עושים, שואלת השותפה ואני מהרהר מעט ועונה, ניסע לדלהי, אולי משם יתמזל מזלנו. חוזרים לאוטובוסים לתיירים וקונים זוג כרטיסים למחר בבוקר לדלהי. שאר הערב פשוט שוטטנו ונהננו מאורות החג והמולת הרחוב האופינית להודים.

החנות הכי עסוקה בדיוואלי, כלי מתכת מבריקים וכל המבריק יותר, הרי זה משובח.

לא יודע מה אתכם אבל אני מטעמי היגיינה לא הייתי אוכל את מה שהוא מבשל שם.

הנסיעה למחרת היום לדלהי שהייתה אמורה לקחת 6 -7 שעות לקחה יותר מ 9 שעות וחלקן בעיר עצמה שמתפרסת על שטח לא קטן, וחסרת אירועים מענינים, אז עד שנפגש שם, Happy Divaliy ונמסטה.

ג'יפור – מבצר אמבר.

זמן כוכבי: עשרים וארבעה באוקטובר 2019.
כדי להגיע אל המבצר מהמלון בו התאכסנו כל שהצתרכנו הוא לצאת לכביש הראשי שחלף בקרבת המלון ולאחר כמה עשרות מטרים הגענו אל תחנת אוטובוס מקומית. האוטובוס שהיגיע , אפילו בסטנדרטים ההודים שאינם מרקיעי שחקים היה מעין רכב עם מעט ספסלים ורחבת עמידה בקצהו משהו בין דולומוש למיניבוס. ההודים שעלו עליו כמובן לא שילמו דבר, אך שראה אותנו הכרטיסן אורו עיניו והוא ביקש מאיתנו דמי נסיעה של כ 70 רופי (3.5 שח) לשנינו ושהעברתי אליו שטר של 100 רופי שהיה המטבע הכי קטן שהיה ברשותי , פישפש ארוכות בכיסיו אחר עודף ומשלא מצא נתן לנו שתי שקיות מלאות בזרעים כעודף כדי שנוכל להנות מהחוויה של האכלת היונים שמסתבר היו שם בשפע וכך קרה שביום אחד תרמנו למשרד התעבורה המקומי והאגודה לשימור היונים. לאחר נסיעה של כ 25 דקות ירדנו לתחתית של גבעה שבראשה התנוסס מבנה שעם מאמץ קל ניתן לזהוי כצבע האמבר בהחלט יכול להיות מזוהה כמבצר.

ברחבת הכניסה היו כבר עשרות יונים שהבשורה על הגעתם של שתי תיירים עפה לאוזניהן או מה שלא יהיה האיבר איתו הן שומעות, וכמובן מיהרנו לתרום את שתי השקיות שקיבלנו מהכרטיסן למקורם ובתמורה סיפקו לנו מעוף חינני מעל האגם..

לאחר שרווינו מהיונים היביעה רעייתי את רצונה לחפש פיל שיהיה חביב דיו כדי לשאת אותה אל מרומי המבצר ומאחר ונקודת ריכוז הפילים הייתה בשליש התחתון של הגבעה, שילחתי אותה לדרכה עם ברכתי והבטחה להפגש למעלה אם וכאשר נגיע אל המלוכה.

כמו שרואים, הרבה פילים רצו לשאת את המלכה אל הארמון, אבל רק אחד נבחר.

העליה לארמון ברגל סיפקה לי מספר הזדמנויות לתמונות.

ותבוא בשערי העיר והעיר צהלה ושמחה.

מבט רם ונישא.

הפיל, כמו כל פיל הודי טוב, בודק אם יש איזה משהו עבורו בשקית (אתה רוצה משהו מהשקית או שאתה סתם מחבב אותי?).

קצת מספרים: הכניסה למתחם הארמון עלתה כ 800 רופי (40 שח) לאדם. וסיור עצמאי בתוכו לוקח כ שלוש שעות. אגב העליה עם הפיל כ 1600 רופי לזוג או לבודד. אחרי הירידה מהפיל בא אלינו צלם שצילם אותה לאורך המסלול עם אלבום תמונות וביקש גם כמה אלפי רופי, הוא רדף אחרינו בנחישות עד שעלינו לאוטובוס העירה שכל פעם הוא יורד במחיר. השארתי אותו בהודו עם האלבום למזכרת.

המעלית המלכותית או מה שנקרא שרות חדרים.

כמו שניתן להתרשם מהתמונות שלמעלה היו שם משחקי אור וצל עם שילוב צבעים מרהיב עין וגם בשחור לבן זה עובד מצויין.

הוד מעלתה מקבלת קהל מעריצים.

מחווה הודית לישראל.

מישהו צילצל בדלת?

לסיכום יום טיול חביב עם אלמנט אדריכלי בעיקרו, צבעים משגעים כדרכה של הודו והרבה הודים שרצו סלפי עם זוג הלבקנים. מחר זה יום קניות שקיבלנו המלצה על שוק חברתי שאמור להיות צודק יותר עבור היצרנים… נראה. נמסטה.

ג'יפור.

זמן כוכבי: עשרים ושלוש באוקטובר 2019.

אני מביט בלוח השנה ומתקשה להאמין שהיום לפני שנתיים היינו בג'יפור. החלפנו את האווירה העמומה והמעורפלת של ואראנסי והגנגס באורה החזק והאווירה המדברית של ג'יפור ממש כאילו עברנו מתמונה של ואן גוך מעורפלת ומעורבבת בטירוף אל תמונה כאוטית, אך חדה וברורה של ברויגל, ואני לפחות מהבחינה הזאת הייתי מרוצה. ארוחת הבוקר שהוגשה במלון היתה במעין מרפסת מרושתת שמנעו מהקופים שבחוץ לחלוק עימנו את הסעודה.

לאחר ארוחה משביעה בסטנדרטים הודים יצאנו לרחוב וברכנו במנוד ראש את משפחת חזירי הבר שסעדה ליד חלון חדרנו ואני חשבתי לעצמי שהייתי מעדיף לראות אחד מהם מעשיר את החביתה שאכלתי ומעלה מעט את מפלס השומן שלה. מכיוון שבחרנו את המלון כך שהיה ממוקם במרחק הליכה קצר ממה שאפשר לראות בעיר, פסענו לכיוון הראשון שבהם הלא הוא ג'אנטר מנטר (Jantar Mantar) שזהו פארק עם מבנים שתכליתם לפי מה שרשום שם לשמש לתצפיות אסטרונומיות. אני לא מתכוון להלאות מישהו בהסברים שהיו רשומים ליד כל מבנה כזה, שהיו מסובכים למדי ורק אציין כעובדה יבשה שעם כל גודלה של האומה ההודית ותרבותה ארוכת הימים יוהנס קפלר (Johannes Kepler) וגלילאו גליליי (Galileo Galilei לא נולדו פה.

בשלב זה עצרתי פיהוק שכמעט מוטט את המבנה והחלטתי לצלם כמה תמונות שיתנו את הגירסה שלי למה אני חושב שקרה שם באמת:

משם יצאנו לטייל בשוק אטיש (Aatish Market) וחיפשנו מסעדה לארוחת צהרים:

מסתבר שיש גם מקצוע כזה.

את הבחור הזה הרשתי לג'וס לצלם רק ממרחק בטוח.
את שארית היום העברנו בסיור בארמון הרוחות, מבנה די יפה לחובבי ארכיטקטורה הודית.

מבט על חזית הארמון מצד הרחוב.

מראה בפנים. אני הייתי מוותר על המזרקות שלדעתי לא מוסיפות לבנין.

השילוב בין הצבעים מזכיר לי ערבוב של כורכום עם פפריקה.

לא ממש ברור לי מה הם עושים שם, מה שמשאיר את התמונה שלי בגבול שבין משחק תמים לצילום פורנו.

הרחוב ההודי נראה הרבה יותר טוב מגובה של מספר קומות.

נפרדנו מהארמון בתמונת לילה עם מגן דוד:

מחר בתוכנית מבצר אמבר (Sheesh Mahal Amber Fort) ורכיבת אקסטרים על גב פיל, נמסטה.

ואראנסי – ג'יפור.

זמן כוכבי: עשרים ושנים באוקטובר 2019.

גלגלי המטוס ניתקו מהמסלול תוך שחרטומו של מטוס חברת אינדיגו ההודית פונה בחדות מעלה, אל עבר השמיים התכולים סגולים ואיתו גם מצב רוחי במעין קרשנדו ליציאה מואראנסי, משאיר מאחורי את אורה העגמומי ואפרוריות שמיה המעושנים קבוע, תוך שאני סוקר בעונג את שלבי יציאתנו מעיר המתים. את הבוקר פתחנו בארוחת הבוקר המוזרה שהייתה כלולה ממילא בחשבון ואני כרגיל הגבלתי את עצמי לבננה ותה המאסלה משתומם בליבי על תפלות האוכל של הצמחונים הללו וזאת אחרי שחוויתי את המטבח ההודי שיודע לתבל את האוכל בהגזמה לכיוון השני.

צילום: ג'וסלין בראון כהן

את הזמנת המונית לשדה התעופה השארתי בידיו האמונות של בעל המלון, סומך עליו שידע להסביר לנהג המונית מהי נקודת הגישה הטובה ביותר למלון בין שלל הסמטאות כך שלא יהיה עלינו לשאת יותר מידי את התרמילים. ויתרנו על סיבוב בוקר ליד הגנגס ונשארנו במלון מארגנים את התרמילים ומחפשים בגוגל מלון בעיר הורודה שממתינה לנו בצידה שני של טיסה בת 730 קמ. במדינת רג'סטן. את הטיסה הזמנתי עוד בארץ הקודש שלנו, אחרי שקראתי שבתקופות של חגים ופסטיבלים בוארנסי לא ניתן להכניס אפילו סיכה ברכבת הודית והרי שם כל שני וחמישי יש איזה חג של אל כל שהוא. את נהג המונית הזמנו ל 10:30 מתוך מחשבה אם נגיע בסביבות 12 לשדה זה יתן לנו כשעתיים עד לטיסה שזה מספיק זמן לבידוק ורישום בדלפק, אבל נהג המונית שהיגיע רק שעה מאוחר יותר חשב שהוא יודע טוב יותר ואכן הוא נהג את המונית בין שכונותיה השונות של העיר, לעיתים בדרכי עפר מקפצות ומקרקשות, עד שתהייתי אם הוא מודע לכך שהוא אמור להגיע לנמל התעופה, מביא אותנו בשעה ורבע ליעדנו ומה שנותר לי זה לקוות ששעה ורבע יספיקו לנו לסידורים שם, אך ההודים כרגיל לא איכזבו אותנו ונודע לנו עם כניסתנו למסוף שהטיסה תצא באיחור הודי מקובל של שעתיים. בהתחשב בעובדה שפנינו לעזוב את המקום, לי כלל לא היה אכפת ורעייתי החליטה לנצל את כמעט שלוש השעות שנותרו לנו עד לטיסה לסקור את חמש החנויות שהיו שם ואילו אני בינתיים הזמנתי לנו מקום במלון שנשא את השם הארוך והמפואר של: Rawla Mrignayani Palace שם שהיה מחשיד אותי בנסיבות אחרות אך לאחר שקראתי בבלוג של מטייל שכתב כי באופן כללי מלונותיה של ראג'סטן טובים מהממוצע ההודי והוא היה ממוקם במרכז של כל המקומות בהן רצינו לבקר וליד מסעדות מומלצות לתיירים החלטתי להמר עליו. עד מהרה כלה לו הזמן ואנו יצאנו מהמסוף אל השדה, משוטטים בין המטוסים אל עבר מטוסנו שחימם מנועים.

צילום: ג'וסלין בראון כהן

כעבור כשלוש שעות טיסה המרנו את האור האפרורי של וארנסי בשמש החזקה של ג'יפור ואת הלחות של הגנגס ביובש של עיר מידברית למחצה. ברור קצר בשרות המוניות של שדה התעופה העלה שהם עובדים עם אפליקציה של יאנגו. אני מזמין מונית וממתין עד שמופיע נהג ואומר לי מה הקוד שקיבלתי בהודעה החוזרת. 300 רופי לנסיעה של 15 דקות למלון ברחובות די רחבים יחסית למקובל בהודו אבל מטונפים כמיטב המסורת ההודית.הוא הוריד אותנו בשביל עפר ואני שציפיתי לראות ארמון שואל אותו, אתה בטוח? אבל הצעיר זעוף הפנים וחסר הידע האלמנטרי באנגלית רק מצביע על שביל החולי ואני מבין שכנראה זה שם. הליכה של שלושים, אולי 40 מטרים מעבר לבתים ואכן ניצב שם מבנה די מרשים ברם לא בטוח שהכינוי ארמון מתחבר לו בצורה הוגנת. משניכנסנו פנימה והיצגנו עצמנו בפני פקיד הקבלה הסתבר שיש לנו אפשרות לבחור בין שלושה חדרים שנראו די יפים בקריטריון ההודי ולאחר שבחרנו עשו לנו טקס הודי שכלל זריקה של עלי פרחים על ראשנו ונקודה כתומה על המצח.

ארמון או אחוזה, הקידמה לא כאן עדיין ואת הדלת נועלים עם מנעול תליה.

לאחר התארגנות קצרה שאלנו את איש הקבלה אם יש כאן אפשרות לארוחת ערב והוא ענה שישנה רק ארוחת בוקר בתוספת קטנה ברם לידו ממש צמוד אליו ישנה מסעדה. יצאנו לפי הנחיותו ואכן ממש ליד מבנה המלון נכנסנו למשהו שנראה ככה:

צילום: ג'וסלין בראון כהן

אני הייתי מכנה את זה אולם חתונות, רק בלי הזוג המאושר ואורחיהם. בירור קצר העלה שאכן הם כנראה גם מסעדה ולאחר שהתישבנו היגיש לנו את התפריט והסתבר לנו שהם רוצים שנשלם גם עבור כל האורחים שלא היגיעו…, בהתחשב בנסיבות אילו אמרנו לו שנסתפק במרק וגם את האיש שהופיע עם תלבושת של עליבבא וכינור בידו שילחנו לדרכו. ביקור קצר בחנות מכולת גדולה למדי שמצאנו בסמוך למלון עזר לנו להשלים את הארוחה, אז עד שנתעורר מחר בבוקר ונראה משפחה של חזירים אוכלת ארוחת בוקר ליד חלון חדרנו, נמסטה.

ושישט – מפלי ג'וגיני (חלק ראשון).

זמן כוכבי:שנים עשרה באוקטובר 2019

ושישט נמצאת ממש ממול מנאלי מהצד השני של נהר הביאס, כן אותו אחד שעברנו מעליו כדי להכנס לקוללו. ערב קודם שישבנו בקפה רוקי צפינו אל הכפר והוא נראה די יפה וצבעוני ובהחלט במרחק הליכה לשני קשישים שכמונו, משהו כמו שני קילומטרים שעשינו אותם בהליכה עד לעליה לושישט. מכיוון שאזור הנהר היה בפיתוח ובנו שם גשר חדש, חצינו את הגשר הקיים והמאובק שהמכוניות והאוטובוסים חולפים לידנו על גבי פלטות המתכת המקרקשות, ממלאים אותנו באבק מעורבב עם עשן. את העליה התחלנו לעשות מהמוסך של וישאל ואם אתם מדמיינים מוסך ישראלי תיקני אז הנה תמונה לשם המחשה:

מכאן הכל בעצם היה קשה באופן יחסי, הגיל והגובה עשו את שלהם ועצרנו למנוחות תכופות, אבל לא חשבנו לשניה לוותר, המטרה היתה לחצות את הכפר ולהגיע עד למפל הכי גבוהה ואני חייב לציין שזה היה עבורנו ברמת קושי זהה לטריונד.

אישתי זכתה בתמונה הראשונה שנכנסנו לכפר בזכות המשל הנחמד הזה שהיה כתוב על חנות למימכר אופנועים, תהיה מים ידידי…

הילד הזה ישב על גג המחסן של משפחתו וסידר חתיכות תפוחים ליבוש, רחוק מהפרות הזללניות, אבל בטווח תעופת הציפורים, כנראה שהשני עדיף כי הציפורים לפחות משאירות להם משהו.

טורניר כדור כביסה בשלב מותח של המשחקון.

מכונת כביסה ציבורית, אני לא סגור באיזה שלב הם שמים את המרכך.

מכונת כביסה פרטית, אבל ללא המייבש.

היתה לי תחוה קלה של דהז'וו בתמונה הזאת, יש מצב שכבר צילמתי אישה מבוגרת מאכילה פרה… הסיבה שלא רואים הפעם לפרה את הראש כי היא קיבלה הנחיה לסיים את כל האוכל בצלחת, אחרת יבוא שוטר ולהודים יש הרבה רספקט לשוטרים.

אמצע הדרך למפל העליון, ממול רואים על הגבעה מצד שמאל את מנאלי שמימנה היגענו, השבילים נהיים צרים ותלולים יותר, מידי פעם עוקפת אותנו בסערה איזו זקנה שעמוסה בתפוחים ומזכרות למכירה וגורמת לי להבין את מצבי הגופני.

סוף סוף הצבים הזקנים היגיעו למעלה, הנוף בהחלט שווה את העליה, אבל הרבה אוויר לא נשאר לי, אז שכבתי על איזה סלע ובהיתי בנוף כעשר דקות לפני שהתאוששתי והתחלתי לצלם.

המפל העליון, היתה לי התלבטות מה עדיף, צבע או שחור לבן, החלטתי על שחור לבן כי אפשר לחוש את עוצמת המפל טוב יותר ככה בלי שהצבע יפריע. מי שזקוק לקנה מידה, יש שם דמות עם חולצה בהירה.

קצת יותר מקרוב, לא רציתי להתקרב יותר כי רסיסי המים היגיעו אלינו אפילו ממרחק הזה ולא רציתי לקחת את הסיכון שהמצלמה היחידה שלי תרטב. אז כרגע אנחנו מרוחים באפיסת כוחות על איזה סלע מכרסמים את הצידה לדרך שג'וס הביאה איתה, אחרי הכל לא רק הצבא צועד על קיבתו ואם אנחנו רוצים להגיע למטה אנחנו חייבים מעט אנרגיה. נפגש למטה, נמסטה.

מאנלי – חזרה לטבע (חלק שני).

זמן כוכבי:אחד עשרה באוקטובר 2019.

הודו ניראית כמו ציור, נכון היא רוב הזמן ציור רעשני, מלוכלך, וטרדני אבל ללא ספק ציור מענין והניגוד בין העליבות שנשקפת לעניים המערביות לבין שילוב הצבעים המטורף הופך אותה מקום מסקרן שיוצר קונפליקטים לחשיבה שלנו, מעין דיסונאנס בין העושר הציבעוני לעליבות החומרית שניצפית אבל חוסר הנוחות הוא שלנו, בעיניים שלהם העולם הכאוטי שיצרו נראה הגיוני ואפילו טוב בהרבה מהעולם שלנו. כמות התמונות המענינות שהתחלתי לצלם אם כך, לא נבעה מהעובדה שהתחלתי להנות אלא המעובדה שהתחלתי להסתגל למקום ברמה שאפשרה לי להתחיל להתענין במה שראיתי ולא לסבול מזה.

בבתים באזור ההימליה יש מים זורמים ואין ממש צורך מצד האנשים להביא מים מהבאר, אבל נראה לי שיש איזו סוג של קדושה שהם מיחסים למים בטבע ולא מעט פעמים ראיתי אותם ממלאים ככה בקבוקי מים. אנחנו לא ניסינו את זה והמים ששתינו היו מאה אחוז מבקבוקים סגורים ומפולטרים (ככה לפחות אני מקווה), שקנינו בדוכני אוכל או מכולות. סיימנו עם אפס מיקרים של קילקול קיבה וזה כנראה מעיד שעשינו משהו נכון.

למישהו היה חסר פרה? זה כמו שפעם דיברו בארה"ב על מכונית לכל פועל, בהודו זה פרה לכל משפחה.

כאמור היגענו בתקופת קטיף התפוחים, בין המטע לבין נקודת האיסוף יש מרחק לא מבוטל ואני מעריך שהסל הזה שהוא סוחב, כאשר הוא מלא בתפוחים שוקל לפחות 30-40 קג’.

הרבה מהמכולות\מסעדות בהודו ניראות ככה, מעין משהו לא מוגדר עבורנו, הם אנשי מכירות ועבורם זאת עוד דרך להתפרנס.

מים יש, עצי הסקה יש, דוד המים החמים עובד, כל הדברים הבסיסיים כדי לעבור את החורף בגבהים האלה.

זוכרים את תמונת ההכנות לחתונה? אז זאת גירסת השחור לבן, אפילו שלוקחים להודו את הצבעים היא עדיין ניראית מענינת.

המארחת: הבחורה היפה הזאת ניסתה לקושש לקוחות למסעדה של שני חבריה ההודים שישבו בפנים, היה ברור לי שהשילוב בינה לבין החלון המענין יכול להביא לתמונה ממש טובה, אבל גם היה ברור לי שהרעיון להרים מצלמה ולצלם לא רעיון טוב , הייתי צריך את שיתוף הפעולה שלה. אז שוחחנו מעט והתברר לנו ששנינו ממקור זהה, הונגריה, היא התלהבה מאיך שרעייתי ניראית על רקע הנוף והיזמינה אותי להכנס ולראות זאת ואף לצלם. שיתפתי איתה פעולה וצילמתי ואז חזרתי החוצה וביקשתי אותה להצתלם על רקע החלון והיא נעתרה לשתי תמונות בלבד, זאת לדעתי היותר טובה.

(צילום: ג'וסלין בראון)

רוקי קפה: המקום הזה מסביר מדוע לא התפתנו להצעה של הבחורה, היא אומנם הייתה יפה, אבל הנוף מכאן היה לא פחות יפה, כמובן סוג קצת שונה של יופי. לגבי האוכל, ממש אין תלונות, בהחלט עומד בסטנדרט של המקום. אגב מקומות הישיבה הכי שווים כמובן במרפסת וניתן לראות מימנה את ושישט כמו גלויה מצויירת וזה גם היעד שלנו למחר בבוקר, נמסטה.

מאנלי – קבורה הודית.

זמן כוכבי:עשירי באוקטובר 2019.

הנסיעה מקוללו למאנלי לקחה משהו כמו שעתיים וחצי באוטובוס מקומי מקרטע, בדרך שעונה על הקריטריונים ההודים של כביש בין עירוני בדרגת משובשות טובה, כלומר אם עשית את הטעות של אכילת ארוחת בוקר לפני הנסיעה, אתה לא תחזור על הטעות הזאת בשנית. איפה שהוא בתחילת הדרך האוטובוס עצר וחשבתי לתומי כשראיתי כמה מהפאנגבים יורדים, שהם הולכים להתפלל את תפילת הדרך, אבל הסתבר לי שכמו מקומות רבים בהודו, שבהם יש מקורות מים שנחשבים מקודשים, גם שם יש איזה מעין עם צלמים אליליים והם ירדו להתפלל ולקחת מים לדרך וגם למזל, ומה אומר ומה אגיד, זה עבד כי האוטובוס הצליח להניע ולהמשיך בדרכו.

צילום ג'וסלין בראון-כהן

לאחר חניה קצרה נוספת לטובת כמה דוכנים בדרך שמכרו אוכל לכל מי שעדיין לא איבד את התיאבון המשכנו בדרכנו עד שבסופו של דבר מצאנו את עצמנו בתחנה המרכזית של מאנלי. התחנה נמצאת בסך הכל משהו כמו עשרים דקות הליכה ממאנלי הישנה שם תכננו להתאכסן, אבל ברור היה לנו שלא כדאי ללכת את המרחק הזה עם מוצילות כבדות על הגב, אז תוך כדי שאנחנו מחפשים טוק טוק, אני מבחין בבחור שיושב בתחנה ונראה פרט לישראלי גם אבוד מעט אז אני פונה אליו בעברית ומתברר שאמנם הוא לא אבוד אבל היה צריך ללכת לאן שהוא ולא רצה להשאיר את הציוד שלו ללא השגחה אז כמובן שהתנדבתי לעזור לו ובתמורה כאשר חזר שאלתי אותו על מעשיו באזור והוא סיפר שעד לא מזמן טייל עם אישתו בנפאל ושם היא מאוד נהנתה, אבל שהגיעו להודו היא החליטה לחזור לארץ והוא ממשיך לטייל לבד, עכשיו הוא סיים שהייה במאנלי והמליץ לנו בחום על מלון קטן שם שפונה לנוף מדהים בשם "איטליה הקטנה", ואף כיוון אותנו לנקודת ריכוז של הטוקטוקים שמאחורי התחנה המרכזית של מאנלי. גם שם התברר לנו ששם הקואופרציה של דארמסלה יצא למרחוק ואין שום טעם להתמקח על המחיר ושהוא אחיד עבור תיירים 120 רופי לעשרים דקות נסיעה, אז בחרנו את זה שהיה נראה לנו הכי נחמד, אבל התברר לנו במהרה שגם זה לא קריטריון טוב לבחירת נהג, כי במקום שיעשה את העלייה לבית חב"ד, שלידו נמצא המלון הוא הוריד אותנו בכניסה למאנלי והצביע על שביל עליה ואמר, זה שם, כמובן אחרי שעלינו בשביל 5 דקות הבנו שזה אולי שם, אבל ממש למעלה כך שחזרנו לכביש הראשי והחלטנו לקחת את המלון שהיה ממש בכניסה אחרי הגשר (Hotel Satkar Residency Manali), החלטה שהתגלתה כטובה מאוד כי אפשר לנו ניידות טובה לכל מקום שיצאנו אליו.

צילום: ג'וסלין בראון – כהן

אין ספק בינתיים שזה היה לא רק החדר הכי טוב שהיינו בו, אלא גם קיבלנו בחדר האמבטיה זוג סבונים לרחיצת ידיים ושני גלילי ניר טואלט ואל יקל הדבר בעינכם יען כי שני פריטים אילו אינם חלק מהנוהל המקובל לחדרי מלון שעד 1500 רופי (75 שח). לאחר ביקורת השירותים גם פנים החדר היה בהחלט סביר ואם נוסיף לזה את העובדה שהוא בקומת הקרקע הרי לא היה לנו על מה להתלונן, כבר שילמנו יותר מזה על הרבה פחות. בעוד אנחנו מתארגנים בחדר אני רואה דרך החלון תהלוכה שמגיעה ממעלה הרחוב ואיך שהיא מגיעה ליד חדרנו הם נעצרים לאיזו תפילה קצרה או משהו הודי דומה ואני מבחין שיש שם מישהו שוכב על איזו אלונקה ומבין מיד שיש כאן מצב שבו הם הולכים לבצע קבורה נוסח הודו, כלומר שרפת גופה, אז אני מזרז את רעייתי לקחת מצלמות ולצאת לרחוב, אבל עד שאנחנו מתארגנים הם כבר לא ניראים כלל ברחוב. אז אני מביט בנחל שעובר מול המלון ומכיוון שאני יודע ששרפת גופות מתבצעת במזח מיוחד ליד המים אני מביט לאורכו ואז שם לב שיש מישהו שהולך עם חתיכת בול עץ בכיוון מורד הנחל, אז אני מחווה לאישתי ושנינו הולכים אחריו. עד שהיגענו למזח שנקראת בפיהם גהט כבר בנו כחצי מזבח מעצים שכל אחד מהאנשים הביא איתו, על קו המים, שהעצים מונחים בשתי וערב, כמובן שאיך שהיגענו הם היביטו בנו בסקרנות, אולם מכיוון שעמדנו מרוחקים יחסית ובטח שלא שלפנו מצלמות לצלם, הם איבדו בנו ענין והימשיכו בבנית המזבח עד שהיגיע לגובה אדם, לאחר מכן הם הסירו את הבגדים הצבעוניים מהאלונקה שעליה הייתה הגופה, ואת הגופה עם האלונקה הניחו על המזבח וכיסו בענפים נוספים היה שם איזה טקס שיתכן שהיה תפילה תוך כדי שהם הידליקו את האש והוסיפו נוזל דליק על העצים. לאחר שהכל בער טוב הם אספו כסף מכל האנשים שבאו לטקס ומסרו אותו למישהו שם אבל אין לי מושג אם זה היה קרוב של הנפטר או שזה היה כוהן. דבר נוסף שלא היה ברור לי הוא שרק הגברים היו בטקס שרפה ואילו הנשים צפו בו ממקום מרוחק וגבוהה יותר, יתכן שזה פשוט ניואנס מקומי כי נדמה לי שראיתי טקס שבו הנשים היו נוכחות.
שחזרנו לכיוון המלון נתקלנו בדבר הזה:

צילום: ג'וסלין בראון – כהן.

מעין שלט עם צורה של בית שראינו כמותו במספר מקומות וכפי שרואים פרט למספרים הכל כתוב בהודית ובכל זאת מישהו הישקיע הרבה אנרגיה ליצר את האבן ולקבע אותה לסלע במקום הזה, אז ניסינו לנחש מה זה דרך המספרים אבל חוץ מהתאריכים שום דבר לא עשה לנו היגיון, גם לא איזה סוג של סקר או מפקד אוכלוסין והשלט הזה היה רחוק מהישוב ממש ליד מקום השרפה של הגופה, אז רעייתי צילמה תמונה ותיכננו לשאול איזה הודי למה הכוונה שם אולם זה נשכח מאיתנו ובסופו של דבר מצאנו מוצא טכנולוגי שנתן פתרון ואחזור אליו בסוף הרשומה.
אחרי ששוטטנו בכפר ובדקנו היכן נוכל למצוא כל מיני שרותים שניזדקק להם כמו אוכל, שרותי כביסה, ומכולת, חיפשנו את בית חב"ד שלידו היה אמור להיות המלון המתוכנן שלנו, כדי לשוחח עם ישראלים ולקבל מהם כמה טיפים על המקום מעבר למה שקראתי באתר של למטייל, אך במהרה הסתבר לנו שהוא כבר סגור לעונה זו, ממש כמו בית חב"ד בדרמקוט שנסגר מיד לאחר ראש השנה. את בית הארחה "איטליה הקטנה" אכן מצאנו קרוב לשם ודי שמחנו שלא ניסינו להגיע עד לשם עם המוצילות, את החוויה הזאת נשאיר למישהו עם כושר יותר טוב משלנו. עצרנו לארוחת בוהרים קלה ב Moondance שהיה נראה לנו סביר ונקי והם אמרו לנו שאם נחזור לארוחת ערב נקבל בתור בונוס גם מופע מוזיקלי ואכן חזרנו אבל לא היה משהו ששווה בזכותו לאכול פעמיים באותו מקום. המשכנו לשוטט בין סימטאות הכפר וכנראה שבזכות שההרגשה הכללית שלי השתפרה וכאבי הבטן שלי נעלמו לגמרי בזכות הארוחות הקלות שאכלנו, אז גם התמונות שצילמתי היתחילו להשתפר מעט.

שהיגענו לקצה הכפר פשוט המשכנו ללכת בשביל מעל הנחל שזרם למטה, סתם ככה ללא מטרה מעבר להנאה פשוטה מהנוף ומהכפריים שעברו שם.

צילום: ג'וסלין בראון – כהן

גם כאן כמובן יש חנויות תיירים שבדרך כלל מוכרים במחיר גבוהה מה שאפשר להשיג במקום אחר יותר בזול, הטקטיקה הכמעט קבועה שלהם היא: "Come, come inside, only to see, no buy" אז ג'וס נכנסה לראות את אותם כדורים שעשויים מאבן ושמים בתוכם נר, אבל אמרה לו שהיא לא קונה עכשיו אלא רק בסוף המסלול כאשר נגיע לדלהי, כדי שלא ישבר, אז הוא ניסה לשכנע אותה ששם לא נמצא את זה, והוא יעטוף את זה היטב ומשלא שוכנענו הוא היציע שנקנה את זה והוא ישלח את זה למשפחה שלו שם וניקח מהם… רדף אחרינו בהתמדה בכל ארבעת הימים שהיינו שם בטקטיקות מכירה משתנות, פשוט אלוף.
אני כאמור חייב תשובה על תעלומת האבן הצהובה וכמו בכל הסבר טוב, אני חייב לקחת את הספינה שלי למסע בזמן ולא כל כך הרבה רק כמה ימים קדימה לרישיקש. כאשר טיילנו שם וחיפשנו איזה מפלון של מים, פגשנו זוג ישראלים צעירים שגם חיפש את אותו המקום, אז מפה לשם טיילנו קצת ביחד וג'וס מספרת להם שהיא ניצרבה, כאשר היינו בדרמהקוט על ידי איזה צמח שחשוד כסוג של סירפד, אבל לא היצליחה לזהות אותו בודאות למרות ששלחה את התמונה לארץ לחבר שעוסק בגננות, אז הבחור שהוא אמנם לא גנן אבל הוא איש תכנה אומר לה, מה הבעיה, יש גוגל לנס (Google lens) את פשוט מצלמת את הצמח ומפעילה עליו את התוכנה והיא עושה סריקה באינטרנט ומביאה לך כל מה שהיא מוצאת על הצילום, פשוט מאוד. אז אנחנו תלמידים טובים והפעלנו על האבן הזאת גוגל טרנסלט (Google translate) וזה מה שקיבלנו:

טוב, אז התרגום הזה, בהנחה שהוא סביר (הנחה די אמיצה לדעתי) מעלה כמה תהיות, קודם כל מה זה קטבול מנוזל? והאם הוא שונה מאחד שלא מנוזל? ובכלל, מחלקה שתים לא אמורה לבנות את הגשר? ומה זה השכר עבודה המצחיק הזה? לגבי ה 971 ימים שלוקח לבנות את הקטבול המנוזל אני אפילו לא רוצה להגיב כי ברור לי לחלוטין שאין מצב גם בביקור הבא שלי בהודו שזה יקרה. אני יודע כי רק מתחייב שאומר משהו על אירגון היצור, אבל לא בא לי לרדת כל כך נמוך. יש שאלות בכיתה?, לא…, אז נמסטה.