רישיקש – ואראנסי.

זמן כוכבי :תשע עשרה באוקטובר 2019.

אנחנו עומדים ברחוב הודי מאובק ורועש (כאילו יש משהו אחר), בצד השני של הלקסמן ג'ולה ברישיקש והכל משובש לגמרי, אבל אני שומר על אופטימיות מעט לחוצה שאני חושב על האלטרנטיבה שיכלה להיות של נסיעה לואראנסי על ידי חזרה ברכבת קודם כל לדלהי, אנחנו בסדר אני חושב לעצמי, אבל נהג המונית מאחר כבר כ 20 דקות ואם לא יגיע במהרה אנחנו נאחר לטיסה. אנחנו מתקשרים אליו כל כמה דקות והוא מורח אותנו ובשלב מסוים אני חושב שאולי נלך לתחנת מוניות היקרה יותר מאתמול, כי הרי למדנו על בשרנו שלפעמים אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשלם על משהו כל כך זול כי בדיעבד הוא יוצא יקר יותר. חמש דקות לפני שאני מתייאש מופיעה מונית ולא זה לא הנהג מאתמול, זה החבר שלו ואני כבר מבין שיש פה איזה תיכמון באוויר וממהר להעמיס את התרמילים בבגז של המונית. מנסיוני, עדיף את הויכוחים להשאיר לשדה התעופה שם לא נהיה לחוצים. הנהג, להפתעתי כולו נופת צופים מראה מאמץ סביר בהחלט להגיע לנמל התעופה מהר ומתנהג ממש נחמד וגם הדרך נחמדה מעין שילוב של הרים וגונגל עם קופים, פילים, וחזירים. כעבור כחמישים דקות, שעה וחצי לפני שהטיסה יוצאת, כפי שהיבטיח לנו אנחנו מגיעים לנמל והוא אפילו עוזר לנו להוציא את התרמילים ואז מחייך במתיקות שהוא מקבל את 450 הרופי ואומר ומה עם תעריף הכניסה לנמל התעופה? אז אני שעיני עדין חדות ומבחינות בפרטים שולף בלי למצמץ 30 רופי שראיתי רשום על שלט בכניסה ונותן לו עם חיוך שמבהיר לו עם מי יש לו עסק. אנחנו נפרדים כידידים וממהרים לעמדת הבידוק רק כדי לגלות כעבור מספר דקות שהטיסה, איך לא, מתאחרת. לא נורא אני חושב בשביל שעה טיסה אנחנו עדיין בסדר, נגיע למלון שהזמנו דרך האתר בסביבות חמש בערב מה שיתן לנו אולי אפשרות להיות ליד הגנגס בשעות בין ערביים.
מכיוון שמהשיעמומון בשדה התעופה לא יצאו כמעט תמונות, אפנק את הרשומה בכמה תמונות שצילמה רעייתי מהעיר שלדעתי הכי דומה לואראנסי והיא הארידוואר:

למי שהתבלבל, זאת לא שכונת מחאה חברתית, של מחאת האוהלים מ 2011 אלא שכונה הודית עם נוף לגנגס בפאתי הארידוואר.

אילו כמה מהשכנים של השכונה, נכון, לא כולם כאן בני אדם אבל אל תשכחו שאנחנו במדינה שבה גם מי שהיית בגילגול הקודם נחשב.

הכנות לטקס הפוג'ה.

אם מישהו שכח איך נראה רחוב הודי מאובק ורועש, אז הנה רחוב גנרי בהארידוואר אמנם אבל יכול להיות בכל מקום בהודו, לפחות מהמקומות שאני ביקרתי בהם. האמת, שאני מביט בתמונה נראה לי שאלמנט הרעש לא עובר פה טוב.
שיטוט משועמם בשדה התעופה הזעיר של דיהרדון שאולי ניתן להשוותו לטרמינל אחד בנתב"ג לא העלה תמונות מדהימות, אבל הנה המבחר:

העם ההודי אמר את דברו.

זוג ישראלים משועמם ומתורגל בהמתנה.

כעבור כארבע שעות היגיע המטוס בדילוגים קלים על מסלול הנחיתה ולאחר שכמו כל מטוס ריקשה הוא רוקן כחצי מהנוסעים שלו, מיהרנו לתפוס מקום, רק כדי לגלות שאם חשבנו שמדובר בטיסה של שעה, זה לא כולל את הנחיתה הבאה שלו בחור אחר, כדי לרוקן את חצי המטוס שלא ירד ברישיקש.

כעבור כשעתיים טיסה נחתנו בערבו של שבת קודש ולמרות שדמיינו שתוך כחצי שעה נתמקם במלון שלנו שהזמנו מראש, הרי תנועת הערב הכבדה של ואראנסי הובילה אותנו בכמעט שעתיים נוספות עד שהגענו די בחשיכה לסמטה מרופשת ובוצית שאיפה שהוא בהמשכה אמור להיות המלון שלנו, רק עץ שברוב חוצפתו החליט לצמוח בסמטה זו לא אפשרה את מעבר המונית וכך פעם נוספת נכנענו למציאות ההודית, העמסנו את התרמילים והתחלנו לנדוד בין הסמטאות בחיפוש אחר המלון, שכן הGPS שם היה חסר תועלת:

המלון עצמו ובעליו הפתיעו לטובה ומיקומו ליד אסי גהט שהוא אומנם לא המקום הידוע של שרפת הגופות אבל מקום יחסית נחמד ושקט. המחיר המגוחך כלל גם ארוחת בוקר, אבל למי שמפנטז על ארוחת בוקר ישראלית כדאי שישכח מימנה כי זה היה דומה יותר לדיאטה מוזרה וצמחונית עם תיבלון הודי כבד. אני מתוך זה אכלתי את הפרי ושתיתי את התה בחלב.
אחרי שהתמקנו החלטנו לאכול ארוחת ערב והלכנו למקום שהמליץ עליו בעל המלון על הכביש הראשי שהתגלה כמקום חביב עם לא מעט תיירים כמונו מה שהיבטיח שההיגיינה והתבלינים כנראה יהיו סבירים:

הזמנו מומו שהיה לא יותר מבסדר

רוב התמונות היום צולמו על ידי רעייתי. עד מחר בבוקר שבו נפתח את יומנו באסי גהט שעל גדות הגאנגס, נמסטה.

רישיקש – סתאם יום של חג.

זמן כוכבי :שמונה עשרה באוקטובר 2019.
אם אתם יושבים ובוהים בכותרת שמעל ותוהים לעצמכם, מה שני אילו עושים עדיין ברישיקש אתם לחלוטין צודקים. בשום מקום בתוכנית מסע שלי, שנעשתה כמובן עוד שהיינו בארץ הקודש, לא היה כתוב, עכשיו אתה מצלם את ג'וס מנענעת לולב בסוכה של בית חבד ברישיקש או לחילופין שעכשיו אתה מממתין מחוץ לחנות למימכר חזיות, ומביט בתמונות שרעייתך שולחת לך החוצה ומחווה דעה מקצועית לחלוטין לגבי התאמת החזיה לגופה. אבל אתם יודעים מה הפתגם אומר, אנשים מתכננים תוכניות והאלים צוחקים, ומה זה צוחקים? בהודו הם על סף של בכי מעורב עם צחוק, איך שני התמימים הללו חשבו להם שבהודו הכל יתנהל לפי התוכניות והם יהיו היום בדרך לוואראנסי. אז הסיפור כמו כל סיפור מתחלק לשני חלקים שהראשון קרה בארץ והשני מתחיל יומיים קודם, נטול תמונות, אבל עם הרבה מלל, בערבו של אותו היום שהיה יום בטלה מתוכנן של שיטוט בסמטאות רישיקש.
ישנה אימרה הודית עתיקה שאומרת שמטוס שנעלם במערכה הראשונה, יופיע ככתם שמן עם גלגל הצלה במערכה השלישית, אבל אני לא יכול לאמת לכם את החלק השני במלואו וכל מה שאני יכול לומר שהמטוס אכן נעלם והופיע בהמשך אבל באיחור של חמש שעות שזה הרבה יותר הגיוני עבור פתגם הודי עתיק. המערכה הראשונה מתחילה כמובן בין טבלאות האקסל שלי, שבהן תכננתי את הטיול ובין אתרי האינטרנט השונים בהם מימשתי את התוכניות והמרתי שקלים עבריים טובים תמורת הבטחה עתידית לכרטיסי טיסה, עבור רעיתי ועבורי בחברות איר אינדיה ואינדיגו. שמונה כרטיסים הוזמנו ללא שום בעיה ורק שבאתי להזמין את הטיסה מרישיקש לואראנסי לא היצלחתי להזמין כרטיסים שאני רואה איך מחירם מאמיר מ 30$ ל60$ וגם במחיר הזה שאותו אני מוכן לשלם בחפץ לב, בדיוק באותו שלב שבו אני מאשר את הרכישה והאתר של איר אינדיה אמור, ממש כמו שעשה עם הכרטיסים הקודמים, לוודא את כרטיס האשראי שלי ולתת לי אישור רכישה, הוא מוציא לי הודעה לא ברורה שלא ניתן להשלים את הפעולה. אחרי שאני מנסה לחזור על הפעולה בימים שונים ובשעות שונות ועם מחשבים במקומות שונים ומחליף כרטיסי אשראי וזהויות, אני מתחיל לקבל תחושה עמומה שלמרות שבאתר המטוס נראה די ריק, מישהו שם בחברה לא ממש מעונין למכור לי כרטיסים לקטע טיסה זה וגם מהמיילים שלי הם מתעלמים באלגנטיות. כשבוע לפני הטיסה להודו אני מתייאש באלגנטיות ומחליט לבדוק חלופות לטיסה ומוצא לשמחתי שישנם לא פחות משלושה רכבות שעושות את הדרך הזאת בטווחי זמן של 14-19 שעות ומחליט לרדת מטיסה ולהפוך את כל זה לחווית נסיעה ברכבת הודית.
רישיקש, יומיים לפני, אנחנו אחרי ארוחת ערב במלון ואני מחליט להזמין כרטיסי נסיעה ברכבת לוואראנסי, אבל ללא שום הצלחה. ממש כמו באותם פעמים שניסיתי להזמין כרטיסים לאוטובוסים גם כעת אני לא מצליח לבצע הזמנה מכיוון שאתר הרכבת מנסה לזהות אותי לפי הסים הישראלי ואילו אנחנו עם סים הודי ואני מהר מאוד מבין שכדאי לקפוץ לסוכן נסיעות וגם אם זה יהיה כרוך בעמלה, עדיף לבצע דרכו את הרכישה, אז קלי רגליים אנחנו קופצים לסוכנות נסיעות שנמצאת דקת הליכה מהמלון ומסבירים להודי הנחמד שיושב מולנו שחפצה נפשנו בכרטיסי נסיעה לואראנסי ברכבת, אבל משום מה אנחנו לא מצליחים לקנות אותם באינטרנט ולכן נשמח מאוד אם יוכל לעזור לנו, אבל הוא רק מניע את ראשו באותו ציר מיוחד שבין הצוואר לראש ושרק הודים מלידה מסוגלים לו ואומר לנו "No train" , מזתומרת אין רכבת אני מתקומם לו (באנגלית כמובן יען כי הגוי עדין לא למד עיברית), ראיתי שלוש רכבות לואראנסי, אבל הגוי , שאולי לא יודע עיברית, אבל בקיא מאוד בהתנהלות מול ישראלים, רק מצביע על הקיר שמאחוריו שם מודבק פתק גדול ועליו באותיות של קידוש הלבנה ובאנגלית שאינה משתמעת לשני פנים כתוב, אין רכבות לואראנסי. אני לא נרגע עדיין ואומר לו בהתרסה, מה פתאום אין רכבות לואראנסי והוא מביט בי במבט חומל ואומר "Constructions works" , אני מפנים לאיטי את המצב ומתחיל להבין את הסיבה מדוע נכשלתי בקניית כרטיס טיסה מהארץ ואומר לו, טוב מה האפשרויות שלי והוא אחרי תיקתוקים שונים במקלדת המחשב נותן לי שתי אפשרויות שכוללות נסיעה ברכבת או אוטובוס לדלהי שזה כשש שעות נסיעה בכיוון ההפוך ומשם רכבת או טיסה לואראנסי, אבל שתי האפשרויות כוללות שעות רבות של נסיעה והתנידות לא פשוטה בין תחנות כך שלמרות המחיר האטרקטיבי שלהם אני דוחה אותן וגם את האפשרות לקחת רכבת לעיר אחרת שנמצאת שעתיים מואראנסי ומשם עוד רכבת. מה עם טיסה אני שואל אותו בזוכרי את האפשרות ההיא שראיתי בעודי בארץ והוא בודק ואומר לי, יש טיסה ישירה מפה משדה התעופה בדיהרדון לואראנסי, 15000 רופי במזומן לשתי כרטיסים, שזה בלשון בני תרבות כ 750 שח או כ 210$, כמעט פי שתים ממה שהיה מחירו בארץ וזה כולל הקפצה של רעייתי באופנוע לכספומט הקרוב יען כי התשלום הינו במזומן. החיסרון היחידי הוא שבעוד שהטיסה של רעייתי על האופנוע יצאה לפועל מידית, הטיסה לואראנסי יוצאת רק עוד שלושה ימים, מה שמביא אותי היום לעמוד מול חנות צרה ועלובה לממכר חזיות ולהתבונן בתמונות ששולחת לי רעייתי החוצה בנסיון להחליט איזו ניראית הכי טוב עליה.
מפאת צינעת הפרט של רעייתי, התמונות הנ"ל ישארו בפרטיות שלה ואני אביא כתחליף הוגן להן את המדריך ההודי המלא לבחירת חזיות למען רווחתן של בנות ישראל:

ולמי שבכל זאת חסרה תמונה של הצדקת, הרי היא לפניכם מנענעת לולב במרץ:

ליד חנות החזיות כוכון של חייט:

מה שהחזיר אותי באבחה לילדותי ולמכונת התפירה של זינגר שעברה בירושה מסבתי, שעסקה ממש באותו ענף, לאימי.

חדי העין שבינכם לא יתקשו לקרוא את מה שכתוב על קופסת כלי העבודה של הצמד הזה, דהיינו, מנקי אוזניים שזאת גם דרך מכובדת להתפרנס בה בהודו.

אני לא ממש סגור, מה אומר המהרישי הזה לאישה שהיא חלק מקבוצת תירים שהייתה שם אבל אני מניח שהתבצע שם מעין עיסקת חליפין הוגנת בה הוחלפו מילים של קדושה במצלצלין. באומרי הוגנת אני מתכוון שבעוד שמילים אינן שוקלות דבר מצלצלין דווקא כן ולכן כל אחד קיבל את מה שחסר לו.

צילום: ג'וסלין בראון.

ואם כבר בעניני קדושה, אז הפרות הקדושות צופות בנהר הקדוש בו טובל הצדיק הקדוש ממש מול המלון שלנו שנמצא בצידו השני של הנהר.
את שאר היום בילינו במחקר מעמיק על העלויות השונות של מוניות לשדה התעופה וסגרנו עם הסביר ביותר על איסוף למחר בבוקר מצידו השני של לקסמן ג'ולה, אבל רק צד אחד היגיע למעמד האיסוף ואתן לכם לנחש עד לפרק של מחר מי. נמסטה.

רישיקש – שיטוט סמטאות.

זמן כוכבי :שש עשרה באוקטובר 2019.
את היום הזה החלטנו להקדיש לאל התכלית ההודי שהוא הוא הסיבה מדוע ישראלים רבים מגיעים להודו ופשוט לסטלבט לנו ברחובות הצבעוניים, לאורך הנהר בין שני הגשרים. בתור הכנה למשימה המתישה הזאת פתחנו בארוחת בוקר שלווה ואיטית בקפה בודהה הקטן (ואלה, לא ידעתי שהוא מגיע בכמה גדלים) עם נוף משקיף לנהר הגנגס הירקרק שמעליו מתוח לקסמן ג'ולה.

צילום: ג'וסלין בראון

על הגהט שלמטה עסקו כל מיני הודים בפעילות מיסטית שלווה שרימזו איך יראה המשך היום שלנו שהדגש הוא על שלווה, ועל העצים שלידנו קיפצו קופים בצרחות מתחרים בינהם מי יגנוב יותר אוכל לסועדי בתי הקפה שלאורך הנהר, בקיצור יום מושלם לבטלה. בית הקפה היה די גדול באופן יחסי ולא היו בו יותר מידי סועדים, כולם כמובן תיירים, צוות הטבחים לקח את הזמן עד שהיגיעה ההזמנה, אבל עם נוף כזה לא הייתה לנו שום כוונה להתלונן. האוכל כשהיגיע בהחלט עמד בסנדרטים של טעם ונקיון סבירים בהחלט והחלטנו לתת להם בטקס חגיגי שלושה מזלגות אבל הם הביאו לנו רק שתי מזלגות, אחד לכל אחד מאיתנו, לא קל לשמור על רמה של תרבות אירופאית בהודו. בכל אופן הנה תמונה של הכניסה למסעדה והטיפוס במדרגות הוא רק לבעלי רובאי שתיים ומעלה.

צילום: ג'וסלין בראון

שיצאנו לרחוב, רבצו שם כמה פרות שאולי לא הבינו שהמסעדות כאן הן במתכונת של שרות עצמי או שאולי היו פשוט שבעות מידי.

בהתחלה חשבתי שהבחור בצהוב קשור אליהן איך שהוא אבל מכיוון שהמשיך ללכת הבנתי שהם כולם אמנם בעיסקי הקדושה, אבל כל אחד בדרכו המיוחדת. הדבר היחיד שאני יכול לומר לזכותו של האיש הזה, שיצא לנו לראותו בכל הימים שהיינו שם, ושבניגוד לפרות הוא לא נידנד או הציק למישהו כדי לקבל אוכל או תרומה.

דוכני הפירות האלה קישטו את כל הרחוב לאורכו.

צלבי הקרס האלה, ממש כמו צורת מגן דוד , הם קישוטים מקובלים בהודו וללא המשמעות שאנחנו מיחסים לה.

שהייתי צעיר, אבל ממש צעיר גרתי בשכונת הדר יוסף בתל אביב. מכיוון שזאת היתה תקופה של אחרי הצנע בארץ, היו לחלק מדיירי השכונה משקי עזר שזה אומר קצת תרנגולות, יונים, כבשה או שתיים ואפילו עגלים ומאוד מקובל היה לצאת החוצה ולראות את החיות משוטטות בשכונה.

אצל החברה האלה פסס פסס או קוצי מוצי לא עוזר, אבל נפנוף קל בקליפת בננה תעשה את העבודה.

גם החברה האלה אוהבים בננות אבל אני באופן אישי לא הייתי בודק את זה, כנראה גם זאת הסיבה שהם יושבים ליד שלט צהוב שכתוב עליו "נהנה", או שזה אולי רק בראש שלי.

לבננות מסתבר יש הרבה אוהדים, לא פלא, יש בהם הרבה מגנזיום ואין כמו פרה שבטח נמצאת כבר בגילגול השני שלה להבין שאם אתה מתגלגל כל כך הרבה, בסוף השרירים נתפסים.

דומם עם "כובש את יצרו".

דומם עם כביסה.

אחרי שהגענו לראם ג'ולה החלטנו את הדרך חזרה לעשות על רחוב שנדמה לי נקרא לקסמן ג'ולה כמו הגשר השני. זה רחוב שליו יחסית ליד הגנגס ולאורכו יש הרבה אשרמים ובתי ספר למינהם, וכמובן כל מיני טיפוסים מענינים.

אני לא ממש בטוח מדוע כל החומות והגדרות כאן, אבל בנוף ההודי זה די חריג.

השער בו יבואו צדיקים, אבל רק מהסוג המשלם.

לא ממש הבנתי מדוע רק לנהג יש קסדה, או כולם או לאף אחד, לא שאלתי כי ההודים שמסבכים אותם בשאלה קשה הם מנדנדים בראשם, ממש כמו בובות הכלבים שהיו מאוד נפוצות במוניות בשנות השישים, ואני עדיין לא ממש סגור מה המשמעות של זה, אבל ברור לי שזה כמו ג'וקר בקלפים, די רב משמעי. (הערת המחבר: בנושא הכלבים עם ראש מתנדנד לדש בורד מסתבר שהם עדיין פופולרים וחיפוש פשוט בגוגל הביא לי תמונות רבות שלהם – י.ב. 2020).

שיעור ציור, משום מה במצב שכיבה. היה לי פעם מורה לאומנות שאמר שאם אין לי השראה, כל מה שאני צריך זה לשנות את הפרספקטיבה שלי או של התמונה והרבה פעמים זה עושה את העבודה. דרך אגב זה שהוא עוצם את העיניים זה לא אומר שהוא יושן, הוא פשוט חושב.

וזאת התוצאה של שינוי הפרספקטיבה.

עובדי עיריה אין שם כי ממילא הפרות אוכלות את המודעות, כלומר אם הן לא משיגות קליפות של בננות. בהתחלה חשבתי שככה הן קוראות את המודעות ואמרתי את זה לרעיתי, אבל היא אמרה שזה והתיאוריה שלי שהן קוראות כתב ברייל עם הלשון זה רעיון מפגר. טוב לפחות בסגנון הבריטי שלה, היא לא כינתה אותי מפגר, אני חושב.

עוד סלפי לאוסף. נראה לי שעוד 1000 שנים שהחיזרים יעשו חפירות ארכיאולגיות בהודו וימצאו כל כך הרבה תמונות של אישתי אצל מיליוני הודים, הם יניחו שבטח זאת הייתה איזו סבתא קדומה ונערצת, יותר טוב שלא הצתלמו איתי, מי צריך שיקראו לו סבא, בטח לא אני.

צילום: ג'וסלין בראון.

בהודו אסור להוריד נעלים ברחוב כי ישר מגיעה איזו פרה ורוצה לנעול אותם. מזלו שהיא התלבטה בין ימין לשמאל. למירי (רגב) לעומת זאת אין שום התלבטות, מנהיגנו הדגול אמר שכל הסמולנים בוגדים ולכן יש רק ימין וליד ימין.

צילום: ג'וסלין בראון.

כל מה שאני יכול לומר כאן זה שאמא שלי תמיד אמרה לי שאסור לשחק עם האוכל.

צילום: ג'וסלין בראון.

לקסמן ג'ולה בלילה, אז לילה טוב ונמסטה.

רישיקש, העיר של המהרישי.

זמן כוכבי:חמש עשרה באוקטובר 2019.
שמונה וחצי בבוקר, אני יורד מפוהק מהאוטובוס ליד Natraj Chowk, Dehradun Rd, Rishikesh, Uttarakhand ומוצא את עצמי מוקף בבליל של נוסעים ונהגי ריקשה שמתדיינים בינהם. מאחר ולא דאגנו למלון ניסיתי לראות אם אנחנו יכולים להתארגן עם עוד ישראלים לנסיעה משותפת ומלון זהה, אבל לא הייתה יותר מידי סולידריות לזה ולכן שלפנו את הסמארטפון כדי לחפש מלון, עד שהצלחנו להחליט על מלון שנראה סביר לפי הגוגל נשארנו עם נהג ריקשה חסר סבלנות שהיו לו שתי נוסעות והימתין לנו שנקבל החלטה, אז החלטנו על מלון שהיה ליד גשר לקסמן (Laxman Jhula) והעמסנו את המוצילות על הריקשה. נסענו תחילה לאשרם שבו שתי הישראליות התכוונו להתאפסן, כאשר אני , עקב חוסר מקום יושב על מעין מושב ליד הנהג, שרגל אחת שלי מתנפנפת מחוץ לריקשה. שהנשים ירדו עברתי לשבת ליד רעייתי והוא לקח אותנו עד איזו נקודה ואז עצר ואמר שזהו, הוא לא יכול להמשיך הלאה, הפעם הייתי למוד נסיון ואמרתי לו שאני לא ראיתי שעברנו על הגשר ולכן אין לי כוונה לרדת עד שנגיע למלון, אבל האנגלית שלו שהייתה דלה ביותר לא הייתה ערוכה לדו שיח כזה מתוחכם ולכן אחרי שראיתי שהוא חוזר על אותה המנטרה ושאין מצב שהוא יבין אותי ירדנו ואמרתי לו שאם הוא לא מביא אותי למלון אני משלם רק חצי מחיר ונתתי לו חצי מהסכום, מה שהוליד כצפוי בליל של שטף הודי שלא היה מאושר מידי. הויכוח ביננו עורר תשומת לב של מישהו שהיה שם והוא ניגש לדבר איתנו ואחרי שהקשיב לנהג פנה אלי ואמר לי שהוא באמת לא יכול להמשיך מפה הלאה עד למלון, אבל אני לא ממש התכוונתי לוותר ושאלתי מדוע והוא הבין שאין מצב שאני מוותר בקלות ואמר לי, בוא איתי, אז הלכנו עד לקצה הרחוב והוא מראה לי שכדי להגיע לגשר צריך לרדת בכ 20 מדרגות תלולות והגשר עצמו הוא צר ומיועד למעבר הולכי רגל כך שאין מצב שהריקשה עוברת לצד השני. מה אגיד, שתים אפס לנהגי הריקשות ההודים, שונא אותם, אבל שהם צודקים אז אין מה לעשות, חזרנו לריקשה ושילמתי לבחור את שאר הכסף, העמסנו את המוצילות והלכנו לכיוון הגשר.
שהיגענו לצידו השני של הגשר, היפעלנו גוגל כדי לנווט למלון, אחרי כמאה מטרים הוא מציין שהיגענו ואני מביט סביבי ולא רואה שום דבר שמזכיר מלון, אלא רק חנות שהיא מעין סופרפארם אבל בלי הסופר, כלומר קטנה. את רואה משהו , אני מפטיר בעצבנות לזוגתי, עדיין טעון באנרגיות שליליות מהויכוח, והיא למודת נסיון שותקת ונותנת לי לשחרר קיטור, אז אחרי כמה הליכות הלוך ושוב סביב הנקודה הזאת היא אומרת, הנה, זה פה. מה פה אני עוקב אחרי ידה ומוצא את עצמי מביא במעבר בין בינינים, ברוחב של אולי מטר אם להיות נדיבים, שחצי מימנו מכוסה בתוצרי ארוחת הבוקר של פרה, איפה את רואה פה מלון אני שואל והיא מצביעה לתוך הסימטה, אני עוקב אחר אצבעה וכפתור ופרח, בגובה של כשלושה מטרים בתוך הסימטה, על הקיר שלט אדום קטן עם שם המלון המבוקש. אנחנו עוקפים את צואת הפרה ונדחקים לתוך הסימטה ואכן אחרי כמה מטרים, במעלה גרם מדרגות ניצב המלון המבוקש ואז באפלולית הסימטה אנחנו מבחינים שיש מולו עוד מלון ומעט אחריו מלון שלישי. אחרי שיחה קצרה עם הבחורה שבדלפק, אנחנו מבינים שהדירוג הטוב שלו בגוגל הביא לנו שתי תוצאות בילתי צפויות, קודם כל המחיר הוא גבוהה יותר ממה שנכתב בגוגל ושנית נשארו רק חדרים בסטנדרט גבוהה יותר ובמחירים יותר יקרים, אז בלי למצמץ עשינו אחורה פנה ואיך שאנחנו יוצאים אני שם לב שהמלון שמולו, לא ממש מוצא חן בעיני אבל זה שאחריו נראה די חדש ומבריק יחסית לסביבה, אז נכנסו פנימה והאיש שבדלפק שכבר חשב לנמנם קם בנמרצות מסויימת ואמר, קאם אין, קאם אין, ניו פרופרטי, ניו פרופרטי, (אצלו הכל הולך בצימדי מילים) שזה בערך, תכנסו, זהו מלון חדש ואכן אנחנו רואים שהכל מבריק וחדש מסביב, אז אחרי שיחה קצרה מסתבר שיש חדר בקומה שלישית (בלי מעלית) אבל במחיר סביר לחלוטין ואחרי שג'וס בודקת אותו ובעיקר את השרותים היא מעניקה לו תו כשרות של הרבנות הרפורמית בהודו שכעת היא הנציגה הבלעדית שלה.

צילום: ג'וסלין בראון. (את השירותים היא גם צילמה להראות לי אבל אחסוך זאת מימכם)
שירדנו חזרה לקבלה ערוכים ליציאה לטיול קצר פגשנו כמה מהחברה הישראלים הצעירים שהתעלמו מאיתנו בהתארגנות של הירידה מהאוטובוס, בשיחה איתם הסתבר שהם עברו כבר כמה מלונות שהיו תת רמה, אז הרגעתי אותם ואמרתי להם, ניו פרופרטי, גוד הוטל, מה שישר הקנה לי נקודות זכות אצל פקיד הקבלה וגם הצעירים שמחו לסיים את ההסתובבות עם המוצילות ברחבי האזור, למרות שקיבלו חדר בקומה רביעית.

שיצאנו לרחוב, הצטידנו בזוג בקבוקי מים קרים מחנות סמוכה שגם סיפקה שרותי כביסה וקצת פיצוחים לדרך והחלטנו ללכת למפל פטנה (PATNA) שהופיע לנו במפה בכיוון מזרח ליד גשר נילקנט (Neelkanth Bridge), שזה היה נראה כמו שעה הליכה שלווה לאורך דרך גשר לקסמן.
ליד גשר לקסמן היו מספר דוכנים של הודים שנראו לנו מענינים אז עצרנו קצת לצלם:

האיש בדוכן מכין כוסות שתייה של מיץ קנה סוכר בעזרת מכשיר המעיכה הזה.

זה היזכיר לי איך פעם היינו קונים גרעינים בארץ, בשנות השישים. יש לו שם גביעים מגולגלים מניר עיתון אותו הוא ממלא בגרגירים או ירקות לפי בחירתכם. את האיש בצהוב שעומד שם בצד עוד תפגשו בהמשך.

היא הלכה על התירס והלימון מוסיף המון, גם בהודו.
ליד הגשר יש גם תחנת מוניות וכזכור לכם נהגי המוניות זה העם הכי נודניק בהודו שעוקפים אותם במעט רק נהגי הטוק טוק, אז אחרי שדחינו לא מעט הצעות להמיר את שעת ההליכה ב 200 רופי יצאנו לדרכנו עם מלווה בצורת כלב רחוב שגם הם כמו הכלבים במנאלי, למדו לזהות הזדמנות תיירותית. היתרון בכלב כמלווה היה שהקופים החצופים שמרו מאיתנו מרחק בטחון וכמובן משיניו של הכלב שלא אוהב תחרות על אותו מקור מזון פוטנציאלי. ההליכה הייתה קלה אם כי מעט מאובקת, לאורך נהר הגנגס שבו התבצעה פעילות של קבוצות חובבי שיוט למינהם. שהיגענו למקדש לא הצלחנו למצוא את המפל ואפילו שוטרת שהייתה ליד הגשר לא ידעה על כך הדבר, אז אחרי שהסתובבנו במעגלים היגיע עוד זוג של ישראלים צעירים שחיפשו את המפל וביחד הצלחנו להבין שאין שום סימון או שביל ופשוט צריך ללכת ביער שאחרי המקדש.

צילום: ג'וסלין בראון.
ההליכה הייתה ממש קלילה והמפל היה יותר מפלוני מים קטנים. גם הזוג הזה היה מאוד נחמד ותקשורתי ומעט אחרי זה פגשנו הודי מבומבי שגם טייל שם ונשארנו ביחד גם לדרך חזרה לעיר ולארוחת הצהריים.

צילום: ג'וסלין בראון.
שהיינו ביער ג'וסלין סיפרה להם על הצריבה שקיבלה ביד מצמח לא מזוהה ליד דרמקוט, שכנראה הוא ממשפחת הסרפדים ואז הבחור אמר שיש דרך פשוטה לגלות זאת והראה לנו את גוגל לנס (Google Lens) שמרגע זה מאוד הקל לנו על זיהוי של כל מיני דברים במהלך הטיול.

קצת צילומי דוכנים ואנשים מהדרך.

אין ספק שהססגוניות של הרחוב ההודי מטריפה את החושים.

הרכב מיני משפחתי, החיוך הוא אקסטרא.

צילומים: ג'וסלין בראון.

החלטנו לסיים את הטיול המשותף במסעדה הזאת, היה כייף להכיר אנשים חדשים ולטייל איתם. בערב יש ליד גשר ראם (Ram Jhula) טקס של פוג'ה או כמו שחלק מההודים קוראים לו ארטי שזה טקס הינדו דתי שמתקיים כל ערב סמוך לשקיעה ליד נהר או מקור מים (pooja or aarti). אז החלטנו ללכת למלון לנוח קצת לפני הטקס, נפגש בטקס, נמסטה.