רישיקש – ואראנסי.

זמן כוכבי :תשע עשרה באוקטובר 2019.

אנחנו עומדים ברחוב הודי מאובק ורועש (כאילו יש משהו אחר), בצד השני של הלקסמן ג'ולה ברישיקש והכל משובש לגמרי, אבל אני שומר על אופטימיות מעט לחוצה שאני חושב על האלטרנטיבה שיכלה להיות של נסיעה לואראנסי על ידי חזרה ברכבת קודם כל לדלהי, אנחנו בסדר אני חושב לעצמי, אבל נהג המונית מאחר כבר כ 20 דקות ואם לא יגיע במהרה אנחנו נאחר לטיסה. אנחנו מתקשרים אליו כל כמה דקות והוא מורח אותנו ובשלב מסוים אני חושב שאולי נלך לתחנת מוניות היקרה יותר מאתמול, כי הרי למדנו על בשרנו שלפעמים אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשלם על משהו כל כך זול כי בדיעבד הוא יוצא יקר יותר. חמש דקות לפני שאני מתייאש מופיעה מונית ולא זה לא הנהג מאתמול, זה החבר שלו ואני כבר מבין שיש פה איזה תיכמון באוויר וממהר להעמיס את התרמילים בבגז של המונית. מנסיוני, עדיף את הויכוחים להשאיר לשדה התעופה שם לא נהיה לחוצים. הנהג, להפתעתי כולו נופת צופים מראה מאמץ סביר בהחלט להגיע לנמל התעופה מהר ומתנהג ממש נחמד וגם הדרך נחמדה מעין שילוב של הרים וגונגל עם קופים, פילים, וחזירים. כעבור כחמישים דקות, שעה וחצי לפני שהטיסה יוצאת, כפי שהיבטיח לנו אנחנו מגיעים לנמל והוא אפילו עוזר לנו להוציא את התרמילים ואז מחייך במתיקות שהוא מקבל את 450 הרופי ואומר ומה עם תעריף הכניסה לנמל התעופה? אז אני שעיני עדין חדות ומבחינות בפרטים שולף בלי למצמץ 30 רופי שראיתי רשום על שלט בכניסה ונותן לו עם חיוך שמבהיר לו עם מי יש לו עסק. אנחנו נפרדים כידידים וממהרים לעמדת הבידוק רק כדי לגלות כעבור מספר דקות שהטיסה, איך לא, מתאחרת. לא נורא אני חושב בשביל שעה טיסה אנחנו עדיין בסדר, נגיע למלון שהזמנו דרך האתר בסביבות חמש בערב מה שיתן לנו אולי אפשרות להיות ליד הגנגס בשעות בין ערביים.
מכיוון שמהשיעמומון בשדה התעופה לא יצאו כמעט תמונות, אפנק את הרשומה בכמה תמונות שצילמה רעייתי מהעיר שלדעתי הכי דומה לואראנסי והיא הארידוואר:

למי שהתבלבל, זאת לא שכונת מחאה חברתית, של מחאת האוהלים מ 2011 אלא שכונה הודית עם נוף לגנגס בפאתי הארידוואר.

אילו כמה מהשכנים של השכונה, נכון, לא כולם כאן בני אדם אבל אל תשכחו שאנחנו במדינה שבה גם מי שהיית בגילגול הקודם נחשב.

הכנות לטקס הפוג'ה.

אם מישהו שכח איך נראה רחוב הודי מאובק ורועש, אז הנה רחוב גנרי בהארידוואר אמנם אבל יכול להיות בכל מקום בהודו, לפחות מהמקומות שאני ביקרתי בהם. האמת, שאני מביט בתמונה נראה לי שאלמנט הרעש לא עובר פה טוב.
שיטוט משועמם בשדה התעופה הזעיר של דיהרדון שאולי ניתן להשוותו לטרמינל אחד בנתב"ג לא העלה תמונות מדהימות, אבל הנה המבחר:

העם ההודי אמר את דברו.

זוג ישראלים משועמם ומתורגל בהמתנה.

כעבור כארבע שעות היגיע המטוס בדילוגים קלים על מסלול הנחיתה ולאחר שכמו כל מטוס ריקשה הוא רוקן כחצי מהנוסעים שלו, מיהרנו לתפוס מקום, רק כדי לגלות שאם חשבנו שמדובר בטיסה של שעה, זה לא כולל את הנחיתה הבאה שלו בחור אחר, כדי לרוקן את חצי המטוס שלא ירד ברישיקש.

כעבור כשעתיים טיסה נחתנו בערבו של שבת קודש ולמרות שדמיינו שתוך כחצי שעה נתמקם במלון שלנו שהזמנו מראש, הרי תנועת הערב הכבדה של ואראנסי הובילה אותנו בכמעט שעתיים נוספות עד שהגענו די בחשיכה לסמטה מרופשת ובוצית שאיפה שהוא בהמשכה אמור להיות המלון שלנו, רק עץ שברוב חוצפתו החליט לצמוח בסמטה זו לא אפשרה את מעבר המונית וכך פעם נוספת נכנענו למציאות ההודית, העמסנו את התרמילים והתחלנו לנדוד בין הסמטאות בחיפוש אחר המלון, שכן הGPS שם היה חסר תועלת:

המלון עצמו ובעליו הפתיעו לטובה ומיקומו ליד אסי גהט שהוא אומנם לא המקום הידוע של שרפת הגופות אבל מקום יחסית נחמד ושקט. המחיר המגוחך כלל גם ארוחת בוקר, אבל למי שמפנטז על ארוחת בוקר ישראלית כדאי שישכח מימנה כי זה היה דומה יותר לדיאטה מוזרה וצמחונית עם תיבלון הודי כבד. אני מתוך זה אכלתי את הפרי ושתיתי את התה בחלב.
אחרי שהתמקנו החלטנו לאכול ארוחת ערב והלכנו למקום שהמליץ עליו בעל המלון על הכביש הראשי שהתגלה כמקום חביב עם לא מעט תיירים כמונו מה שהיבטיח שההיגיינה והתבלינים כנראה יהיו סבירים:

הזמנו מומו שהיה לא יותר מבסדר

רוב התמונות היום צולמו על ידי רעייתי. עד מחר בבוקר שבו נפתח את יומנו באסי גהט שעל גדות הגאנגס, נמסטה.