פרידה ממנאלי.

זמן כוכבי:ארבע עשרה באוקטובר 2019
יום אחרון במנאלי ומכיוון שכרטיסי האוטובוס היו רק לארבע אחרי צהריים, שכן מדובר באוטובוס לילה לרישיקש, החלטנו שהדרך הכי טובה לפתוח את הבוקר האחרון כאן היא ארוחת בוקר במקום עם הנוף הכי שווה, קפה רוקי. אז בזמן שהאוכל היגיע, וג'וס הייתה עסוקה בלצלם אותו מכל מיני זוויות פוטוגניות:

אני שמעדיף להתוודע לאוכל דרך חוש הטעם, לעסתי אותו בתכליתיות תוך כדי סקירת הצמחיה המגוונת שהקיפה את מרפסת התצפית המהממת ותהייתי ביני לבין עצמי שזה מאוד מענין לדעת האם הם משלבים את צימחי התבלין המענינים האלה באוכל.

לידנו בינתים אחד מעובדי המקום שהוא חצי מעורטל, קיבל עיסוי מאחד מאותם אנשים שמסתובבים עם סלסלה שמכילה בקבוקי שמנים ורעייתי שבקיאה בתחום זה אמרה שהוא בהחלט עושה עבודה באיכות טובה. אחרי שסיימנו את תה המאסלה, צילמתי תמונה אחרונה למזכרת של הנוף הערפילי שבין ההרים:

ויצאנו לשוטט בין הסמטאות הצרות של מנאלי הישנה:

התמונה הזאת העלתה לי כמה תהיות. קודם כל מדוע הדלת כל כך קטנה, הפתיחה שלה בגובה של חצי מטר בערך מעל הקרקע, החרכים האלה מבחינת גודל בקושי ראויים להקרא חלון ובסוף ההשקעה האומנותית בעיטור וציור מסביב לדלת ולחרכים. אז יצאתי עם כמה השערות, הגובה יתכן לאפשר יציאה בחורף גם אם יש שלג עד גובה של חצי מטר ואם יותר אז אולי עדיף לא לצאת, הגובה של הדלת וקוטן החלונות כנראה ליצור בריחת חום קטנה לסביבה או שיתכן ששם נמצאים הפרות וכבשים ואז אין צורך ביותר מזה. אין לי מושג מדוע ההשקעה האומנותית אבל יתכן שזה מעין הקבלה למזוזה אצלנו, כלומר בשביל המזל.

הבאתי בשביל האיזון נושאי חציר משני המגדרים.

ג'וס עצרה לשיחה קלה עם גברת מקומית.

אני ניצלתי את ההזדמנות לצילום פורטריט.

משחקי אור וצל עם הובלת העין לתוך הפרספקיטבה נתנו עוד תמונה מענינת.

תופסים קצת שמש של בוקר, האיש במרפסת והעגל.

הפעם רק הפרה מחייכת למצלמה, טוב בערך מחייכת.

משחקי אור וצל אבל הפעם עם הצבע הססגוני.

הפרה "תופסת טרמפ" בסל, אבל האישה עסוקה בסמארטפון.

הקורונה עדין לא היגיעה אבל הם כבר לומדים בקפסולות…

צילום: ג'וסלין בראון.
צילום של מבנה שפרקו אותו וניתן לראות את החיבורים שבין הקורות בפינות הבית.
נשארו לנו עוד כמה שעות לאוטובוס אבל את החדר היינו צריכים לפנות עד 11:00 אז חזרנו לחדר וארזנו את שתי המוצילות והפקדנו אותן בקבלה. אחרי התיעצות קלה עם הפקיד בדלפק קפצנו למקדש מקומי שנמצא בתוך פארק נחמד שלידו מעין שוק מזכרות קטן:

המקדש לא משהו מענין אבל אפשר לשבת על ספסל בפארק רחוק מהטינופת והרעש של הרחוב ההודי ויש שם זקנות שלבושות בבגדים צבעוניים שעוברות עם ארנבי אנגורה לבנים ומפוטמים וניתן להצטלם איתם תמורת אי אלו רופיות. אז אנחנו כמובן נחים לנו על הספסל ושמים לב שיש אלינו עליה לרגל וכל פעם באים כמה הודים, ילדים ומבוגרים ומבקשים לעשות סלפי יחד איתנו ואז אני לאט לאט מבין שאנחנו בעצם תחנת צילום בדרך שלהם, ממש כמו ארנב האנגורה.

כמובן שג'וס היתה הרבה יותר פופולרית מימני ורק שחזרנו למלון תפסתי משהו שכל הודי, אפילו הכי אהבל היה מבין בשניה הראשונה, שבעצם החמצתי הזדמנות עיסקית לעשות כאן כמה רופיות.
לאוטובוס היגענו בריקשה שהימתינה כל היום ליד המלון שלנו ותוך 10 דקות ו 120 רופיות מצאנו את עצמנו ליד מגרש חולי ענק, ליד הנהר, מלא באוטובוסים של וולבו והתחלנו לחפש את מספר לוחית הרישוי של האוטובוס שלנו. משמצאנו אותו, היה שם בחור שמירק אותו עם סמרטוט ומים ולשאלתנו מתי יצא האוטובוס אמר, עוד מעט, שזה בתרגום מהודית, באמא שלכם עזבו אותי בשקט, האוטובוס יצא מתי שיצא ואכן כך היה ובאיחור מופתי של 45 דקות בלבד יצא לדרכו. אלא שעד אז, כרגיל בענף התעבורה ההודי,עולים עליו כל מיני רוכלים שמנסים לבדר את רוחנו וכרסנו במגוון מטעמים.

צילום: ג'וסלין בראון.

אז הנה , יש לכם הזדמנות להבין מדוע ג'וס הייתה הרבה יותר פופולרית מימני כארנב אנגורה לבן. ככה זה, אני פשוט טעם נרכש למי שאוהב תמונות ביזאריות עם ליצן בעל אף אדום.

בפעם הבאה שהתעוררתי היינו במקום הזה קצת לפני חצות. זאת הייתה מעין חניה לצורך שירותים או האבסה והבחור הזה הכין בטאבון את הלחם הזה עם כל שילוב שביקשו מימנו ושכלל בדרך כלל ביצים. אני שמרתי מרחק בטוח מזה, אבל הבחורה שעומדת בצד עם החליל ושהיה ברור שהיא דוברת את שפת הקודש, היזמינה מנה כפולה ואכלה אותה כאילו שהאוכל עלי אדמות עומד להיגמר, אין מה לומר, יש לה כנראה קיבה חזקה כי לא שמעתי מימנה תלונות עד סוף הנסיעה. מאחר ויש לנו מכאן עוד כ 8 שעות נסיעה חזרנו לאוטובוס כעבור כחצי שעה והפעם הבאה שאתעורר אמצא את עצמי יורד לכביש בכניסה לרישיקש מוקף בנהגי טוקטוק שמנסים לאסוף כמה שיותר נוסעים, אז עד מחר בבוקר, נמסטה.

עמק סולנג.

זמן כוכבי:שלוש עשרה באוקטובר 2019
השכמנו לעוד בוקר שימשי בהימליה ולאחר התארגנות קלה שכללה רכישה של פיצוחים, קרקרים ובקבוקי מים לדרך, בדקנו שוב את הכספומט שליד המלון והבנו שנכון לעכשיו הוא לא יותר מקישוט ואת הכסף נוציא ממרכז העיר, ליד התחנה המרכזית של מנאלי.

תחנה מרכזית של מנאלי היא יחסית מקום מסודר לעומת זאת של קוללו, אבל אל תתנו לשקט היחסי להטעות אתכם, הבלגן ההודי חוגג גם כאן.

במודיעין של התחנה הבנו שיש אוטובוס לסולאנג כל כשעה וחצי ועוד מעט יצא אוטובוס לשם ונתנו לנו את מספר האוטובוס, אז לאחר שבדקנו את האוטובוסים שליד הרציף המיועד ולא ראינו את המספר המבוקש, הימתנו בסבלנות לכרטיסן שיכריז על האוטובוס. אחרי כ 15 דקות אני רואה איזה אוטובוס יוצא מהמגרש ומתעורר בי חשד שאולי זה היה האוטובוס המיועד, אז אני חוזר למודיעין, שם מתברר לי שצדקתי ופיספסנו את האוטובוס שלנו. בירור לחוץ משהו והתברר לי שלמזלי אנחנו לא צריכים להמתין שעה וחצי לאוטובוס נוסף, כי במקרה יוצא עוד חצי שעה עוד אוטובוס לשם והפעם איתרנו אותו ומיהרנו לתפוס עליו מקום.

ככה זה אני כאשר מתברר לי שהפעם הבלגן ההודי דווקא יצא לטובתנו.

כפי שאתם רואים, הפיספוס יצא לטובה כי קיבלנו אוטובוס באיכות משודרגת, יחסית למה שמקובל באזור הזה. הנסיעה לעמק סולאנג אמורה לקחת כחצי שעה, בתנאי כמובן שלא ניתקעים מאחורי שיירת משאיות של הצבא ההודי או בעדר של פרות שהחליטו שהגשר עליו אנחנו אמורים לנסוע הוא בדיוק המקום החביב עליהן לצורך התגרדות או מה שלא יהיה.

צילום: בראון ג'וסלין.

נהג האוטובוס כמובן צפר במרץ רב, אבל לא נראה היה שהפרות מתרגשות יותר מידי, או שפשוט כבר היגיעו לדרגת חרשות כזאת שמנעה מהן להבין שאנחנו רוצים לעבור, אז אחרי שפנו לדרך צדדית ופינו לנו את הגשר המשכנו בדרכנו.

למרות שהגענו יחסית מאוחר, קצת אחרי תשע בבוקר המקום היה נראה די מנומנם ולקח לג'וס קצת זמן עד שמצאה מישהו שאמר לה שיוציא רכיבת סוסים של בערך שעה לאיזה מקדש בודהיסטי. אצלי רכיבה על חיות או ביקור במקדש שבו צריך ללכת יחף לא בדיוק אטרקציה, הבטתי בנוף וראיתי את זה:

הבתים הקטנים עם הגגות הירוקים על ההר, היו ניראים לי כמו מקום שכייף להגיע אליו, אז סיכמנו שניפגש בכפר עוד שעתיים שלוש. אני פונה לי לכיוון הנהר והתמונה הראשונה שלי היא גבר מבוגר נלחם בגיזעי עצים שכנראה מיועדים להסקה עבור החורף המתקרב.

לתמונה הזאת יהיה המשך עוד כשלוש שעות שאחזור לסולאנג, בינתיים אני מנסה להגיע לנהר הביאס דרך קמפינג של אוהלים ואשר שם בעצלתיים מתבצעות הכנות לכל מיני פעילויות שג'וסלין כנראה תיקח חלק בהם. אני עובר דרך אחו שנמצא בחורשה ורואה שם את הסוסים שמתבטלים להם והכל כאן עושה תחושה של סוף עונת התיירות.

אני חייב להודות שזאת פעם ראשונה שלי בחיים לראות סוס שממש יושן בכייף שלו בדשא. לדעתי בא אליהם מדריך הרכיבה ואמר להם שיש פה איזו גברת שרוצה טיול למקדש, אז הם עשו הגרלה מי יהיה ביש המזל שיצטרך לוותר על השנ"צ שלו לטובת העבודה. אני ממשיך לרדת לכיוון הנהר היכן שנדמה היה לי שיש איזה גשרון מעל הנהר ומגלה את הדבר הזה:

עכשיו אני לא ממש יודע איך אתם מגדירים את זה, אבל לא ממש נראה לי כמו גשר אלא יותר כמו בול עץ שמישהו שכח פה וכנראה יעלם בשטפון הבא שיבוא עליהם לטובה, אבל אחרי שאני רואה כמה קשישים חוצים על הדבר הזה לצד השני, אני מברך את ברכת "אל תטבילנו" להגנה על המצלמה שלי , עולה על בול העץ שעומד במשימה ביציבות יחסית טובה ומגיע יבש לצידו השני. אני מניח שאם הייתי אומר את התפילה הזאת בואראנאסי הייתי חוסך לעצמי חוויה שעוד תסופר בזמן ובמקום המתאים.
העליה לכפר הייתה בתקן הימלאי רגיל, כלומר תלולה וקשה עבורי אבל לא משהו בילתי נסבל. שהיגעתי למעלה ציפה לי שם כפר די קטן יחסית ובאופן די מפתיע עשה רושם שרוב הבניה בו, הייתה די חדשה כלומר בתים עם בטון ולבנים ומיעוט הבתים היו בסגנון הודי ישן מעץ. שוטטתי בו מעט וצילמתי, אבל בעיקרון היה די דומה למנאלי.

הנוף מעל לבתי הכפר היה מושלג חלקית בפסגות ההרים שמעליו.

הנוף לצד השני לעומת זאת, לכיוון סולאנג והנהר היה הרבה יותר פסטורלי.

כל האזור הזה הוא בעצם אזור חקלאי שבו מגדלים כל מיני סוגים של עצי פרי אך בעיקר תפוחים. שחזרתי למטה לנהר מצאתי קצת יותר למעלה במעלה הנהר גשרון הרבה יותר נורמלי שהיה בנוי מכמה בולי עץ שחוברו יחדיו, מה שחסך לי ברכה נוספת של "שהכל יבש בדברו". את ג'וס פגשתי באחו הסוסים הבטלנים שם היא שיתפה אותי בחוויותיה מהרכיבה והמפגש שהיה לה ליד המקדש עם כמה נשים מקומיות.

אתם יכולים להבין שלפי הדרך בה היא אוחזת את ג'וסלין יש בהחלט מצב שהייתה מאמצת אותה לצמיתות.

אני חייב לומר משהו על התמונה הזאת שהיא רק מבוא לעוד הרבה תמונות ושאני אומר הרבה אני מתכוון להרבה מאוד, שיגיעו בהמשך בכל פעם שהיגענו לאתרי תירות, אבל לא רק, זה קרה גם לפעמים ששוטטנו סתם ברחוב. ג'וס הייתה פשוט להיט בתחום הסלפי וכל ההודיות היפיפיות האלה רצו להצטלם בעיקר איתה, ואם הייתי במקרה לידה הם היסכימו שגם אני אהיה בתמונה. עכשיו, זה לא חלילה שאני מקנא או משהו כזה, בכלל לא, אבל הייתי בארץ היוזמה המסחרית שבה כל שניה מישהו מנסה למכור לך משהו ובכלל לא חשבתי על זה ואסביר למה אני מתכוון. היו שם נשים מבוגרות שהיו לבושות בבגדים מסורתיים והסתובבו עם ארנבי אנגורה לבנים וגדולים, ומי שחפץ היה בתמונה איתן או עם הארנב, היה צריך לתת משהו לקופת הצדקה של הארנב. אני לעומת זאת לא יזמתי דבר והרי יכולתי לאור הביקוש שהיה לג'וסלין לגבות משהו כדי לממן חלק מהטיול שלנו.
ההחלטה הבאה שג'וסלין היתה צריכה לקבל היא מה יהיה האתגר הבא והיא בחרה באומגה שנמתחה על כבל פלדה ארוך שירד מהכפר עד לנהר, אז התמקמתי עם המצלמה בתקווה לצלם אותה, אבל הסתבר שהדבר הזה היה הרבה יותר מהיר ממה שהערכתי וזה מה שיצא מהתמונה:

הדבר הבא שבחנו, לאחר שחזרה מהנהר היה הכדור הזה:

לתוך הכדור מכניסים עד שני אנשים, רתומים כמובן עם ציוד בטיחות ושאותם מקיף בתוך הכדור תווך של רצועות גומי שמקבעות את החלל שלהם באמצע. הדבר הזה אמור להתגלגל בשביל לכיוון הנהר שמשני צידיו שני אנשים שמנווטים אותו עד לאזור שבו הוא נבלם, ממש לפני שהוא חוצה את הגדר ועף לכיוון הנהר. טוב למזלנו התיאוריה לא כל כך עבדה כאן והכדור ירד מהשביל, קיפץ על הסלעים לכיוון מחנה האוהלים ונבלם תוך כדי שמוטט מבנה שכנראה היה השרותים של המחנה שזה אגב הרע במיעוטו, כי האופציה הפחות טובה היתה קריעת הגדר ונפילה לכיוון הנהר.

ברור שאחרי הדגמת היכולת הזאת, אפילו ג'וסלין החליטה שזה קצת יותר מידי אקסטרימי עבורה, כי ברור שבסופו של דבר חשבנו להגיע לרישיקש, אבל העדפנו שימוש באוטובוס ולא בכדור-נהר. בשלב זה ולאור העובדה שאלו פחות או יותר היו כל האפשרויות במקום הסתובבנו מעט בכפר הקטן שצמוד לאתר, בתקווה למצוא מקום סביר ובסטנדרט אירופאי לארוחת צהרים.

זאת דוגמה די מייצגת למראה הכפר.

הזוג מהצילום של הבוקר הביא בינתיים מישהו לסיוע שחתך להם בולי עץ עם משור בנזין.

ואת מה שנשאר לקצץ המשיכו היא ובעלה באופן ידני, תוך כדי שיחה נינוחה עם שכנה.

בתחום המסעדות הייתה לנו פחות הצלחה, כפי שרואים בתמונה.

ואפילו התרנגולת שבחנה את התפריט החליטה לוותר…
מחר נוסעים לרישיקש אז יש לנו סידורי כביסה, מציאת מקום סביר לאכול והזמנת מקום באוטובוס לילה. התחנה של Private And HPTC Volvo Bus Stand, Manali נמצאת כ 2.5 ק"מ מהמלון, ליד הנהר מה שאומר שניקח טוקטוק כדי לא להסחב עם התרמילים עד לשם, עלות הכרטיס הייתה כ 2000 רופי שזה בערך 100שח לבן אדם, מחיר שבמונחים ישראלים לא יקר עבור נסיעה של 14 שעות באוטובוס ממוזג ונוח, כמובן במידה והיה מדובר באוטוסטרדה מהירה, שזה ממש לא המציאות ההודית. היתרון היחידי שאני מוצא כאן היא נסיעת הלילה שתחסוך לי את הצורך לחטוף אולקוס כל פעם שהנהג ההודי יוצא לעקיפה, שזה פחות או יותר רוב הזמן. אז עד מחר, נמסטה.

ושישט – מפלי ג'וגיני (חלק שני).

זמן כוכבי:שנים עשרה באוקטובר 2019

לאבי טולדנו יש שיר שהוא שר באחד מאותם פסטיבלי זמר של שנות ה-70, המילים של אהוד מנור והלחן של נורית הירש והשיר נקרא בדרך חזרה. אילו שתי הבתים הראשונים:
אני חוזר בדרך בה טיפסתי
בין אורנים גבוהים
אני חוזר בדרך בה חיפשתי
אור בלילות כהים

ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה
המדרון תלול יותר בדרך חזרה
לו היית כאן לצדי בדרך חזרה
לא היתה זו בשבילי הדרך חזרה
אצלו זה כמובן הרבה יותר דרמטי כי זאת שאת אורה הוא חיפש בלילות כהים וכנראה גם מצא, לא הייתה לצידו בדרך חזרה. במקרה שלנו היינו ביחד בדרך חזרה, אבל אני חייב לומר שהמסקנות שבשיר עדיין תקפות כי ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה מהטעם הפשוט שהיינו בירידה ומאותה סיבה גם המדרון היה יותר תלול. הדרך למטה חזרה לושישט שובצה לה בהודים מלאי יוזמה שטרחו לעלות בשביל, כדי למכור לטיילים כמונו, מזכרות, עבודות אומנות, תפוחים, ומידי פעם נתקלנו גם במעין בית תה מאולתר או בכמה חברה צעירים שהיציעו לנו לגלוש באומגה חלק מהדרך למטה. אין ספק שההודים הם עם מלא יוזמה שעתיד בבוא היום לתפוס מקום הרבה יותר משמעותי בכלכלה העולמית.

אכן, ככל שאנחנו יורדים ההרים עטים מעלינו והעננים על שלל הצורות שלהם.

גוגל לנס משום מה התקשה להחליט האם אילו אשוחים או אורנים שבתור סייד קיק הוא נותן לי אפשרות של ארזי הלבנון…, אני החלטתי שהם יהיו אשוחים, בא לי יותר טוב בעיניים.

בתי הכפר מבשרים לנו שאנחנו מתקרבים לארוחת הצהרים שלנו.

עוד הודי עתיר יוזמה מציע את האומנות שלו למכירה תוך כדי שהוא מייצר מול עיננו מעשה רקמה ואף מרתק את הילדות שנושאות סל כביסה ענק.

קרב שמתחולל במרכז הכפר מרתק אותנו לדקות מספר, אבל הקיבה מאותת לנו על הצורך למצוא מקום לאכול בו. אני בטוח שמי שמכיר את מהלכי המשחק יכול לשער מה הייתה התוצאה הסופית לפי מצב הלוח שבתמונה.

המסעדה בה עצרנו לאכול ממש ליד Rainbow Cafe , אני לא בטוח איך היא נקראת, אבל אין גם חשיבות לזה שכן הייתה סבירה לחלוטין, אם כי לא מדהימה. הזמנו מומו וכמו שאתם רואים הוא הכין את הכל מולנו, טרי, ונקי שהוא שולח מידי פעם את הבן שלו להביא מהמכולת איזה מרכיב שהיה חסר לו. הטעם יחסית לאחרים שאכלנו היה בסדר אך לא השתווה כלל למומו של הטיבטית ממקלוד ג'נג, המילוי שהיא הכינה היה עדין ונימוח בפה ואילו שלו היה גס ויכולת לטעום את המרכיבים השונים שבו.

בפנים ישבו כמה חברה שהזמינו את הדבר הזה עם הלהבות, כנראה שגם הם היו מרוצים מהתוצאה.

זהו, לקראת חמש בערב, הבטן מלאה, הרגליים עיפות ואנחנו בדרך חזרה לצד השני של הנהר שבה נמצאת מנאלי. נראה אולי רחוק אבל תוך כ 45 דקות היינו חזרה במלון. מחר יגיע היום הגדול של רעייתי שעבורו היא שילמה יותר בביטוח הרפואי, בסעיף שנקרא ספורט אקסטרים. אנחנו נוסעים לעמק סולאנג שם היא תאתגר את חוקי הטבע בזמן שאני אקח טיול שליו לכפר שנמצא ליד, אז עד מחר, נמסטה.

ושישט – מפלי ג'וגיני (חלק ראשון).

זמן כוכבי:שנים עשרה באוקטובר 2019

ושישט נמצאת ממש ממול מנאלי מהצד השני של נהר הביאס, כן אותו אחד שעברנו מעליו כדי להכנס לקוללו. ערב קודם שישבנו בקפה רוקי צפינו אל הכפר והוא נראה די יפה וצבעוני ובהחלט במרחק הליכה לשני קשישים שכמונו, משהו כמו שני קילומטרים שעשינו אותם בהליכה עד לעליה לושישט. מכיוון שאזור הנהר היה בפיתוח ובנו שם גשר חדש, חצינו את הגשר הקיים והמאובק שהמכוניות והאוטובוסים חולפים לידנו על גבי פלטות המתכת המקרקשות, ממלאים אותנו באבק מעורבב עם עשן. את העליה התחלנו לעשות מהמוסך של וישאל ואם אתם מדמיינים מוסך ישראלי תיקני אז הנה תמונה לשם המחשה:

מכאן הכל בעצם היה קשה באופן יחסי, הגיל והגובה עשו את שלהם ועצרנו למנוחות תכופות, אבל לא חשבנו לשניה לוותר, המטרה היתה לחצות את הכפר ולהגיע עד למפל הכי גבוהה ואני חייב לציין שזה היה עבורנו ברמת קושי זהה לטריונד.

אישתי זכתה בתמונה הראשונה שנכנסנו לכפר בזכות המשל הנחמד הזה שהיה כתוב על חנות למימכר אופנועים, תהיה מים ידידי…

הילד הזה ישב על גג המחסן של משפחתו וסידר חתיכות תפוחים ליבוש, רחוק מהפרות הזללניות, אבל בטווח תעופת הציפורים, כנראה שהשני עדיף כי הציפורים לפחות משאירות להם משהו.

טורניר כדור כביסה בשלב מותח של המשחקון.

מכונת כביסה ציבורית, אני לא סגור באיזה שלב הם שמים את המרכך.

מכונת כביסה פרטית, אבל ללא המייבש.

היתה לי תחוה קלה של דהז'וו בתמונה הזאת, יש מצב שכבר צילמתי אישה מבוגרת מאכילה פרה… הסיבה שלא רואים הפעם לפרה את הראש כי היא קיבלה הנחיה לסיים את כל האוכל בצלחת, אחרת יבוא שוטר ולהודים יש הרבה רספקט לשוטרים.

אמצע הדרך למפל העליון, ממול רואים על הגבעה מצד שמאל את מנאלי שמימנה היגענו, השבילים נהיים צרים ותלולים יותר, מידי פעם עוקפת אותנו בסערה איזו זקנה שעמוסה בתפוחים ומזכרות למכירה וגורמת לי להבין את מצבי הגופני.

סוף סוף הצבים הזקנים היגיעו למעלה, הנוף בהחלט שווה את העליה, אבל הרבה אוויר לא נשאר לי, אז שכבתי על איזה סלע ובהיתי בנוף כעשר דקות לפני שהתאוששתי והתחלתי לצלם.

המפל העליון, היתה לי התלבטות מה עדיף, צבע או שחור לבן, החלטתי על שחור לבן כי אפשר לחוש את עוצמת המפל טוב יותר ככה בלי שהצבע יפריע. מי שזקוק לקנה מידה, יש שם דמות עם חולצה בהירה.

קצת יותר מקרוב, לא רציתי להתקרב יותר כי רסיסי המים היגיעו אלינו אפילו ממרחק הזה ולא רציתי לקחת את הסיכון שהמצלמה היחידה שלי תרטב. אז כרגע אנחנו מרוחים באפיסת כוחות על איזה סלע מכרסמים את הצידה לדרך שג'וס הביאה איתה, אחרי הכל לא רק הצבא צועד על קיבתו ואם אנחנו רוצים להגיע למטה אנחנו חייבים מעט אנרגיה. נפגש למטה, נמסטה.

מאנלי – חזרה לטבע.

זמן כוכבי:אחד עשרה באוקטובר 2019.

אחרי קוללו ומאנלי נראה לי שהתחלתי קצת להתרגל להודו, לא , בפירוש עדיין לא נהנתי לצאת לרחוב המלוכלך והרעשני שבו הייתי מטרה לכל נודניק שרצה למכור לי משהו, או לחילופין לדרוס אותי, אבל הרגיעה היחסית של ההימליה עשתה את שלה והצילומים שלי היתחילו להשתפר ובמקום שאצא לרחוב דרוך ומתוח להגיב לכל דבר התחלתי להיות יותר רגוע. שליש מהטיול עבר ובהחלט התחלתי להרגיש את הסוף מתקרב ולפעמים זה דבר טוב. מנאלי, בדומה לבגסו בנויה בעליה, אבל יותר מפותחת ובינה לבין החלק היותר חדש של העיר מפריד הנחל אותו חוצים נכון להיום במעין גשר ביילי. כדי להגיע למרכז העיר, היכן שנמצאת תחנת האוטובוסים והמדרחוב, חוצים את הגשר הזה ופונים שמאלה לרחוב די ישר שלוקח כ 20 דקות להגיע בו או שניתן ללכת בפארק שמקביל אליו ואז הולכים אולי יותר, אבל אפשר לראות קצת קופים משוטטים (אם עדיין לא נמאס לכם מהם) וגם את קרוביהם, כלומר אנשים שמטיילים בשלווה שלא אופינית לרחוב ההודי. קופה נטושה בכניסה לפארק מרמזת שהייתה או ישנה כוונה לגבות כסף תמורת הכניסה אבל לא יצא לי לראות שם מישהו בפועל, בקצה השני של הפארק , זה שליד העיר גם קיימת קופה, אבל זו הייתה מאוכלסת רק משעות הבוקר המאוחרות ואז אמרו לנו שיש עלות של 50 או 100 רופי לכניסה. ליד תחנת האוטובוסים ישנו ריכוז גדול של מגוון מוניות וטוקטוקים שניתן לשוטט איתם, אבל האטרקציה הקרובה היחידה היא המפל שליד ושישט שאקדיש לו רשומה נפרדת. לפתיחה של הבוקר קיבלתי עם הסטת הוילון בחור שהביט אלי מהרחוב, אוחז בידיו מעין ארגז קטן מעץ עם ידית נשיאה ובתוכו בקבוקים בצבעים שונים, מסאז אמר לי והיצביע אלי, מאסז אדוני?, הבטתי בו ותהייתי האם לעמוד ליד מלון בבוקר ולהמתין שמישהו יסיט את הוילון כדי להציע לו מאסז היא אסטרטגיה שעבדה עבורו בעבר…כנראה שכן אם טרח להמתין ככה ליד המלון, סימנתי לו לשלילה והתרחקתי לפנים החדר מתוך ידיעה שאם אשאר שם הוא בטוח ימשיך לנסות, כי אצל ההודים המילה "לא" פשוט לא קיימת ובמקומה הם שומעים משהו אחר שלא ממש ברור לי (מצחיק, יצא לי משפט לא הגיוני).

הכבשה הראשונה שראיתי בהודו, בניגוד לפרות לא יצא לי לראות כבשים של חופש, תמונת המעין מובאת לכם בחסות נאגי וודן האוס שכנראה נמצא די קרוב לשם.

יש תמונות שהן חזקות ממילים, את ההחלטה לצלם את התמונה לקח לי שבריר של שניה ברגע שהרגשתי שהילד הזה הולך לבית הזה, מסתבר שגם האמהות ההודיות קצת פולניות מה שאומר שכנראה אין לנו זכות יוצרים על זה.

זהו איזור של גידול תפוחים והרבה, ולא פלא כי צריך להאכיל הרבה הודים. התפוחים נאספים תחת האוהל הצהוב ולאחר מכן נארזים בארגזים, הילד שמשחק לו פשוט הסתדר לי טוב בתמונה.

שהעמקנו בשביל שלאורך העמק ראינו קבוצת כפריים נחה מהקטיף, העבודה כולה ידנית וכוללת נשיאה של סל פלסטיק גדול על הגב לדעתי מכיל לפחות כ 30 קג. תפוחים מהמטע לאוהל הריכוז (תמונה קודמת)

הכתמים הלבנים בפסגות זה מועמד לשלג דאשתקד.

מישהו התלונן על חוסר פרות ברשומה? זה די מצחיק שאני חושב על זה עכשיו ברוב המיקרים ראיתי את ההודים מלווים את הפרות שלהם למרעה, אבל נראה שהפרות די יודעות לעשות את הדרך הזאת לבד אז לא ממש ברור לי הצורך הזה, אולי זה סתם טיול בוקר לצורך חילוץ עצמות.

נראה לי שבעיות לב הן לא משהו שכיח באזור הזה, עם מסלולי הכושר שהם עושים באופן שיגרתי.

אישור כשרות הודית: האיש עמד לפתוח שם דוכן לממכר אוכל שמבוסס על תפוחי אדמה והפרה שהריחה שיש כאן הזדמנות עיסקית לטעימה על חשבון הבית באה לקבל את חלקה תמורת ברכה לעסק.

קיטרינג הודי: מסתבר שיש חתונה בכפר ואותנו לא הזמינו.

זה לוקח קצת זמן לבשל, אז בינתיים יש זמן לשוחח.

אני מסתכל על כמות התמונות וברור לי שלא ניתן להכניס את כולן לרשומה אחת אז עם הנוף השווה הזה שנמצא רק 30 דקות של הליכה קלילה מהעיירה אסיים לבינתיים, נמסטה.