ג'יפור.

זמן כוכבי: עשרים ושלוש באוקטובר 2019.

אני מביט בלוח השנה ומתקשה להאמין שהיום לפני שנתיים היינו בג'יפור. החלפנו את האווירה העמומה והמעורפלת של ואראנסי והגנגס באורה החזק והאווירה המדברית של ג'יפור ממש כאילו עברנו מתמונה של ואן גוך מעורפלת ומעורבבת בטירוף אל תמונה כאוטית, אך חדה וברורה של ברויגל, ואני לפחות מהבחינה הזאת הייתי מרוצה. ארוחת הבוקר שהוגשה במלון היתה במעין מרפסת מרושתת שמנעו מהקופים שבחוץ לחלוק עימנו את הסעודה.

לאחר ארוחה משביעה בסטנדרטים הודים יצאנו לרחוב וברכנו במנוד ראש את משפחת חזירי הבר שסעדה ליד חלון חדרנו ואני חשבתי לעצמי שהייתי מעדיף לראות אחד מהם מעשיר את החביתה שאכלתי ומעלה מעט את מפלס השומן שלה. מכיוון שבחרנו את המלון כך שהיה ממוקם במרחק הליכה קצר ממה שאפשר לראות בעיר, פסענו לכיוון הראשון שבהם הלא הוא ג'אנטר מנטר (Jantar Mantar) שזהו פארק עם מבנים שתכליתם לפי מה שרשום שם לשמש לתצפיות אסטרונומיות. אני לא מתכוון להלאות מישהו בהסברים שהיו רשומים ליד כל מבנה כזה, שהיו מסובכים למדי ורק אציין כעובדה יבשה שעם כל גודלה של האומה ההודית ותרבותה ארוכת הימים יוהנס קפלר (Johannes Kepler) וגלילאו גליליי (Galileo Galilei לא נולדו פה.

בשלב זה עצרתי פיהוק שכמעט מוטט את המבנה והחלטתי לצלם כמה תמונות שיתנו את הגירסה שלי למה אני חושב שקרה שם באמת:

משם יצאנו לטייל בשוק אטיש (Aatish Market) וחיפשנו מסעדה לארוחת צהרים:

מסתבר שיש גם מקצוע כזה.

את הבחור הזה הרשתי לג'וס לצלם רק ממרחק בטוח.
את שארית היום העברנו בסיור בארמון הרוחות, מבנה די יפה לחובבי ארכיטקטורה הודית.

מבט על חזית הארמון מצד הרחוב.

מראה בפנים. אני הייתי מוותר על המזרקות שלדעתי לא מוסיפות לבנין.

השילוב בין הצבעים מזכיר לי ערבוב של כורכום עם פפריקה.

לא ממש ברור לי מה הם עושים שם, מה שמשאיר את התמונה שלי בגבול שבין משחק תמים לצילום פורנו.

הרחוב ההודי נראה הרבה יותר טוב מגובה של מספר קומות.

נפרדנו מהארמון בתמונת לילה עם מגן דוד:

מחר בתוכנית מבצר אמבר (Sheesh Mahal Amber Fort) ורכיבת אקסטרים על גב פיל, נמסטה.

ואראנסי – אסי גאהט.

זמן כוכבי: עשרים באוקטובר 2019.
באופן מוזר למדי, אני מוצא את עצמי ולא בפעם הראשונה בהודו במצב מביך בו אין אני יכול להתקדם עם היומן, מבלי לעשות שימוש בעדות המכריעה לאירועי היום, ועדות זאת נמצאת כולה בין תמונותיה של רעייתי. אין זאת אומרת חלילה וחס שלא צילמתי באותו יום ברם כאשר התמונה המרכזית של עלילות היום אצלה, מוטלת עלי החובה להעביר את שרביט התמונות אליה וכך יהיו הדברים, דבריי, אך העדות המצולמת כולה שלה.

• 

הבוקר נפתח לו עם דפיקה בדלת וארוחת בוקר שהייתה כלולה בהזמנה היגיעה, צ'אי מאסלה, מעין עוגת סולת שכנראה אוכלים אותה עם הרטבים ופירות. מסתבר שמארחנו צמחונים ואם חלמנו לשניה על ארוחת בוקר ישראלית או לפחות קונטיננטלית, יהא עלינו להמתין לטיול אחר. הנוף בהצצה דרך החלון שנסתר מאיתנו אתמול בלילה גם הוא התגלה כשונה מציפיותינו:

מסתבר שמצידו הימני של הבית יש מעין נחל רדוד ושוקק בבעלי חיים כמו חזירים, וציפורים מסוגים שונים. לא בדיוק הגנגס, אבל יתכן שהוא תוצר של ההצפות שהיו כאן לפני שבועיים.

יצאנו לרחוב לכיוון אסי גהאט שמרוחק כעשר דקות הליכה, נהנים מהאומנות המקומית שעל קירות הבתים.

בקצה הרחוב נתקלנו שוב בנהגי ריקשה שמיד היציעו לנו שלל הצעות מפתות של תיור בעיר:

מספר דקות לאחר מכן כבר היגענו לגאהט ובעוד אני משוטט ומחפש זוויות צילום מענינות שוטטה לה רעייתי ברחבי הגאהט ואין עדות טובה יותר למעשיה מאשר צפייה בתמונות:

לכאורה תמונות רגילות של בוקר מעט אפרורי ומנומנם, עם מעט תיירים ובני המקום.

הגאהט מבריקה ושטופה למשעי מהבוץ שכיסה אותה עד לפני שבוע.

הרבה לא קורה פה כפי שנראה, אבל ברקע כבר מתנגן לו אותו קטע קלאסי שמרמז שהצרות בדרך.

המוזיקה מעט מתחזקת כמעט עד כדי גיחוך מול השיממון והשלווה של הרציף שמנקדים אותו מעט סוחרים , בעלי סירות וכמה תיירים כמוני שמחפשים משהו שיהפוך את השלווה האפרורית הזאת למענינת, אפילו הפרות שמשוטטות לאורך הרציף מפהקות.

כעת, שהקרשנדו מתגבר לו לעוצמה כמעט בילתי סבירה, אנחנו מביטים בנוף האפרורי והשלו עד כדי שיעמום בתהיה בעוד שבזווית העין, תחושה של חוסר נוחות מופיעה לה וגורמת לנו לתהות לגבי הדמות לבושת בגדים שחורים וכובע לבן לראשה שמניפה את ידיה לצדדים בתוך עיגול אדום. הצלמת, המשיכה בשיטוטיה מבלי שים לב, אך מספר בעלי סירות שהבחינו בדבר, חשו לקראת הגבר השוקע בבוץ הטובעני עד לחזהו, לקחו את המצלמה שהניף גבוהה מעל המדמנה ולאחר מכן שלפו אותו חום כאחד מהם והובילו אותו אחר כבוד אל נהר האם הרחומה, לטבול בה עם אפר המתים ופגרי החיות וכל הסחי שצף בה כי אין חזק כמו חיים שבאים מהמוות. בשלב זה הצלמת, שהבחינה בתכונה הלא שיגרתית ירדה להביט במחזה והוסיפה שתי תמונות בילתי נשכחות לאלבומה איך היהודי חסר היהדות נהפך להינדי חסר הינדיות.

כאשר קיבלתי חזרה את הצבע המקורי איתו נולדתי, יצאתי לחוף, ללא שום תחושת היטהרות והמחשבה היחידה שרצה במוחי בזמן שפסעתי בבגדי הרטובים ובנעלי שהישמיעו קולות של מים, חזרה לכיוון המלון בו התאכסנו, הייתה מתי אכנס למקלחת וכמה קרצופי סבון יצליחו לסלק את תחושת הגועל מנשמתי. משהיגענו למלון העיף בי בעל המלון מבט ומיד הקצה לי את חדר המדרגות ושתי מגבות גדולות שאיתם נעטפתי ופסעתי למקלחת שבחדרנו בעוד שהבגדים הלכו להם לחדר הכביסה.

מכיוון שארזנו בצימצום הפריטים היחדים שהיו זמינים היו בגדים קצרים שבסך הכל התאימו למזג האוויר בצורה סבירה, אך את נעלי המסע שלי שהיו רטובים ללא שום סיכוי להתייבש בקרוב, החליפו זוג סנדלי שורש, איתם פסעתי בשעה הראשונה שהלכנו לתוך צואה פרתית, ושוב מצאתי את עצמי מחפש מקור מים להתנקות מהזוהמה שדבקה בי. נראה לי שכנראה גרמתי להרבה הודים באותו היום לחייך, אבל אני כבר הבנתי שהקארמה שלי עם ואראנסי כנראה לא משהו.

כפיצוי רעייתי צילמה אותי משקיף לעבר הגנגס ולא אני לא האיש עם הסארי האדום, צד שני בבקשה.

……..זהו? ריגעי התהילה חלפו?, הודי שמן בסארי אדום יותר מענין? אין ספק שהתחרות נהיית קשה מיום ליום, רגע אחד אתה בכותרות ומיד אחר כך אתה שוקע באפרוריות של שיכחה, כאילו היקום ברחמיו מכין אותך לעתיד לקרות ממילא עוד שנים אחדות.

המשכנו לנדוד בין הסמטאות הצרות והמעופשות של העיר העתיקה, ולא חלילה שהעיר החדשה ניראית טוב יותר. הגי.פי.אס. מידי פעם מקרטע ומפנה אותנו לכיוונים שגויים, אבל בסך הכל אנחנו מצליחים להגיע לכל הגאהטות שמאסי גאהט ועד למרכזית שבהם שם גם נעשית שריפת הגופות.

רחצה קבוצתית, זה לא עזר להן כל כך עם הריח:

קופים מטפלים בסלים שהשאיר מישהו לשניה על אופניו:

התמונות האחרונות מהסט של רעייתי, איך לומר זאת, אני לא הייתי מסוגל לצלם. איפה שהוא לאורך הדרך נדבק אלינו נודניק שניסה למכור לנו בדי משי תוצרת ואראנסי. כמובן משפט הפתיחה הרגיל שלהם זה: "No money only to look" לא שיכנע אותי אבל רעייתי החליטה להיות נחמדה אליו ולראות מה שהוא רצה להראות לה, אז הוא נעצר באיזו סימטה מול תריס עץ כבד שהיה סגור ואמר משהו כמו, תיראו, זה המקום שעושים את המשי ופתח את התריס:

אני כמובן הייתי בשוק שבחור הזה יש מישהו שעובד לאור מנורה ונעמדתי פעור פה, רעייתי שהייתה מעשית צילמה קצת.

והאיש שנראה שהיה מרוצה שראינו את זה אמר, אתם רואים, יצור מקומי, הכל תוצרת ואראנסי.
עכשיו אני חייב לומר משהו, אני לא טוב בצילום של אומללות, גם אם זה מצתלם טוב אני לא אוהב את זה ואני מניח שהכוונה שלו הייתה טובה, למכור את מה שייצרו ולהרוויח את היומית שלו, אבל לי התמונות האילו של הצד הזה של הודו לא עושות טוב.
שחזרנו לאסי גאהט ישבנו לאכול במסעדה שצפתה אל הנהר בהמתנה לטקס הפוג'ה המקומי, התמונות שלי מאותו היום כוללות גם את הטקס, עד שיתחיל, נמסטה.

רישיקש – שיטוט סמטאות.

זמן כוכבי :שש עשרה באוקטובר 2019.
את היום הזה החלטנו להקדיש לאל התכלית ההודי שהוא הוא הסיבה מדוע ישראלים רבים מגיעים להודו ופשוט לסטלבט לנו ברחובות הצבעוניים, לאורך הנהר בין שני הגשרים. בתור הכנה למשימה המתישה הזאת פתחנו בארוחת בוקר שלווה ואיטית בקפה בודהה הקטן (ואלה, לא ידעתי שהוא מגיע בכמה גדלים) עם נוף משקיף לנהר הגנגס הירקרק שמעליו מתוח לקסמן ג'ולה.

צילום: ג'וסלין בראון

על הגהט שלמטה עסקו כל מיני הודים בפעילות מיסטית שלווה שרימזו איך יראה המשך היום שלנו שהדגש הוא על שלווה, ועל העצים שלידנו קיפצו קופים בצרחות מתחרים בינהם מי יגנוב יותר אוכל לסועדי בתי הקפה שלאורך הנהר, בקיצור יום מושלם לבטלה. בית הקפה היה די גדול באופן יחסי ולא היו בו יותר מידי סועדים, כולם כמובן תיירים, צוות הטבחים לקח את הזמן עד שהיגיעה ההזמנה, אבל עם נוף כזה לא הייתה לנו שום כוונה להתלונן. האוכל כשהיגיע בהחלט עמד בסנדרטים של טעם ונקיון סבירים בהחלט והחלטנו לתת להם בטקס חגיגי שלושה מזלגות אבל הם הביאו לנו רק שתי מזלגות, אחד לכל אחד מאיתנו, לא קל לשמור על רמה של תרבות אירופאית בהודו. בכל אופן הנה תמונה של הכניסה למסעדה והטיפוס במדרגות הוא רק לבעלי רובאי שתיים ומעלה.

צילום: ג'וסלין בראון

שיצאנו לרחוב, רבצו שם כמה פרות שאולי לא הבינו שהמסעדות כאן הן במתכונת של שרות עצמי או שאולי היו פשוט שבעות מידי.

בהתחלה חשבתי שהבחור בצהוב קשור אליהן איך שהוא אבל מכיוון שהמשיך ללכת הבנתי שהם כולם אמנם בעיסקי הקדושה, אבל כל אחד בדרכו המיוחדת. הדבר היחיד שאני יכול לומר לזכותו של האיש הזה, שיצא לנו לראותו בכל הימים שהיינו שם, ושבניגוד לפרות הוא לא נידנד או הציק למישהו כדי לקבל אוכל או תרומה.

דוכני הפירות האלה קישטו את כל הרחוב לאורכו.

צלבי הקרס האלה, ממש כמו צורת מגן דוד , הם קישוטים מקובלים בהודו וללא המשמעות שאנחנו מיחסים לה.

שהייתי צעיר, אבל ממש צעיר גרתי בשכונת הדר יוסף בתל אביב. מכיוון שזאת היתה תקופה של אחרי הצנע בארץ, היו לחלק מדיירי השכונה משקי עזר שזה אומר קצת תרנגולות, יונים, כבשה או שתיים ואפילו עגלים ומאוד מקובל היה לצאת החוצה ולראות את החיות משוטטות בשכונה.

אצל החברה האלה פסס פסס או קוצי מוצי לא עוזר, אבל נפנוף קל בקליפת בננה תעשה את העבודה.

גם החברה האלה אוהבים בננות אבל אני באופן אישי לא הייתי בודק את זה, כנראה גם זאת הסיבה שהם יושבים ליד שלט צהוב שכתוב עליו "נהנה", או שזה אולי רק בראש שלי.

לבננות מסתבר יש הרבה אוהדים, לא פלא, יש בהם הרבה מגנזיום ואין כמו פרה שבטח נמצאת כבר בגילגול השני שלה להבין שאם אתה מתגלגל כל כך הרבה, בסוף השרירים נתפסים.

דומם עם "כובש את יצרו".

דומם עם כביסה.

אחרי שהגענו לראם ג'ולה החלטנו את הדרך חזרה לעשות על רחוב שנדמה לי נקרא לקסמן ג'ולה כמו הגשר השני. זה רחוב שליו יחסית ליד הגנגס ולאורכו יש הרבה אשרמים ובתי ספר למינהם, וכמובן כל מיני טיפוסים מענינים.

אני לא ממש בטוח מדוע כל החומות והגדרות כאן, אבל בנוף ההודי זה די חריג.

השער בו יבואו צדיקים, אבל רק מהסוג המשלם.

לא ממש הבנתי מדוע רק לנהג יש קסדה, או כולם או לאף אחד, לא שאלתי כי ההודים שמסבכים אותם בשאלה קשה הם מנדנדים בראשם, ממש כמו בובות הכלבים שהיו מאוד נפוצות במוניות בשנות השישים, ואני עדיין לא ממש סגור מה המשמעות של זה, אבל ברור לי שזה כמו ג'וקר בקלפים, די רב משמעי. (הערת המחבר: בנושא הכלבים עם ראש מתנדנד לדש בורד מסתבר שהם עדיין פופולרים וחיפוש פשוט בגוגל הביא לי תמונות רבות שלהם – י.ב. 2020).

שיעור ציור, משום מה במצב שכיבה. היה לי פעם מורה לאומנות שאמר שאם אין לי השראה, כל מה שאני צריך זה לשנות את הפרספקטיבה שלי או של התמונה והרבה פעמים זה עושה את העבודה. דרך אגב זה שהוא עוצם את העיניים זה לא אומר שהוא יושן, הוא פשוט חושב.

וזאת התוצאה של שינוי הפרספקטיבה.

עובדי עיריה אין שם כי ממילא הפרות אוכלות את המודעות, כלומר אם הן לא משיגות קליפות של בננות. בהתחלה חשבתי שככה הן קוראות את המודעות ואמרתי את זה לרעיתי, אבל היא אמרה שזה והתיאוריה שלי שהן קוראות כתב ברייל עם הלשון זה רעיון מפגר. טוב לפחות בסגנון הבריטי שלה, היא לא כינתה אותי מפגר, אני חושב.

עוד סלפי לאוסף. נראה לי שעוד 1000 שנים שהחיזרים יעשו חפירות ארכיאולגיות בהודו וימצאו כל כך הרבה תמונות של אישתי אצל מיליוני הודים, הם יניחו שבטח זאת הייתה איזו סבתא קדומה ונערצת, יותר טוב שלא הצתלמו איתי, מי צריך שיקראו לו סבא, בטח לא אני.

צילום: ג'וסלין בראון.

בהודו אסור להוריד נעלים ברחוב כי ישר מגיעה איזו פרה ורוצה לנעול אותם. מזלו שהיא התלבטה בין ימין לשמאל. למירי (רגב) לעומת זאת אין שום התלבטות, מנהיגנו הדגול אמר שכל הסמולנים בוגדים ולכן יש רק ימין וליד ימין.

צילום: ג'וסלין בראון.

כל מה שאני יכול לומר כאן זה שאמא שלי תמיד אמרה לי שאסור לשחק עם האוכל.

צילום: ג'וסלין בראון.

לקסמן ג'ולה בלילה, אז לילה טוב ונמסטה.

מקלוד ג'נג (6)

זמן כוכבי: רביעי באוקטובר 2019
יום רביעי בהודו ויום שני בדהרמקוט ואני כבר יכול לומר שהמקום הזה מאוד תיירותי באופיו, ולמרות שההודיות מורגשת כאן הרי היא במינונים שמאפשרים לעכל אותה הרבה יותר בקלות. השפה ברחוב היא בליל של אנגלית, הודית, עברית, ופה ושם גם שפות אירופאיות, השילוט באנגלית והודית כאשר חלק לא קטן מהשילוט המסחרי הוא גם בעברית, האוכל הוא רב לאומי ועשוי עם תבלון שמתאים לחיך המערבי, והכי דומיננטי, עוצמות הרעש, הצפצופים, הלכלוך הם ברמות שנסבלות גם על ידי. גם הסוחרים ההודים הם הרבה פחות אגרסיביים בניסיונות המכירה שלהם ומשיחה עם כמה מהם הבנתי שרבים מהם מוכרים כאן כבר כמה שנים וכנראה משום כך הם יותר מבינים את הראש המערבי. תוסיפו לכל זה את העובדה שרבים מהם מתפרנסים מהוראה של אומנות כל שהיא לתיירים ותקבלו מקום שמוגדר על ידי הישראלים כנחיתה רכה בהודו, או כמו שאני קורא לזה, על שם אותם חזיות ששווקו בארץ, ללכת עם, להרגיש בלי.
אז כדי לאזן את זה, החלטנו היום לקפוץ לביקור במקלוד ג’נג שמתוארת על ידי ישראלים שביקרו בה , כמקום עם אופי יותר עירוני ותוסס, מה שאומר בשפתי, יותר רעש וצפצופים ויותר חרא של פרות. השביל שמגיע לשם מתחיל ממש ליד המלון שלנו ולאחר שהכנסנו אותו לגוגל מאפ יצאנו למעין כביש צדדי ושקט בדרך כלל שנוטה מטה די בחדות ומתפתל בתוך יער שאופיני להרי ההימליה באזור זה, ועל העצים ובשולי הכביש מלווים אותנו מידי פעם קופים סקרנים שכנראה קיוו להזמנה לסעודה. הצלחנו להגיע לסוף הירידה התלולה בלי להידרס למרות נהגי המוניות ההודים ששעטו מידי פעם במורד הכביש ונכנסנו לאזור עירוני שהיה מפגש של ארבעה כבישים בצורה של "ש" אבל עם ארבעה זרועות ולפי המפה של גוגל היינו צריכים לפנות ימינה לדרך שחנו שם הרבה נהגי מוניות וככל שאנחנו מתקדמים מתמעטים לנו הבתים, מה שמרמז על יציאה מהעיר, אבל מאחר שגוגל מאפ אינו טועה אנחנו מניחים שהעיירה נמצאת הלאה היכן שאנחנו רואים בתים בין העצים הרחוקים, אז ממשיכים ללכת וכאן המקום לדבר על איך שגוגל מאפ מסמן דברים כי ברור לכם שטעינו בדרך. שקבעתי מסלול אמרתי לגוגל שאני רוצה להגיע מאיפה שאנחנו נמצאים למקלוד ג’נג, אז גוגל לקח את מה שמוגדר לו בתור התחום המוניציפלי של העיר ושם את נקודת היעד באמצע התחום הזה באופן שרירותי לחלוטין, רק מה, זאת הייתה איזו נקודה ביער שיום אחד, אולי בעוד 20 שנה, יתכן שהעיר תגיע לשם…, אני מניח שאם היינו שמים את המקדש של הדאלי למה, שהיה בעצם היעד שלנו, זה היה עדיף בהרבה.

אז איך שאנחנו חוזרים לכביש הראשי, לחזור לעיר, אנחנו נתקלים בבעיה קטנה, כלומר הבעיה גדולה, לפחות עבור שני עירוניים שבמרב נתקלים בכביש בכלב או חתול ובטח ההודי הממוצע לא היה רואה כאן שום בעיה, אבל עבורנו, עדר פרות של חופש, שמתקדמות לעברנו לרוחב הכביש זאת בעיה, במיוחד כאשר אני מבחין שאחד מהם הוא פר וכל השאר, איך לומר, יש מצב שזה ההרמון שלו, ככה שאני לגמרי לא בטוח שהבחור השחור לא יתעצבן עלינו אם נעבור לידם, אז המתנו מעט עד שהגיעו כמה מכוניות של הודים שצפצפו להם ובמעבר שהם יצרו לנו, עברנו אותם בזריזות.

בניגוד לקודמות שהיו פרות של חופש בטבע, אילו פרות בורגניות עם דירה במיקום טוב בעיר.

כלבים בשנ"צ לאורך הרחוב הראשי שמוביל למקדש של הדאלי למה.

קופים במקדש של הדאלי למה.

שני אנשי דת טיבטים בשיחה במקדש.

אני מניח שגם לנעלים מגיע שיהיה רופא.

שהיגענו למקדש ציפתה לנו אכזבה כי מסתבר שלא ניתן להיכנס להאזין להרצאה של הדאלי למה ללא בדיקה בטחונית והם מסיבה לא ברורה סרבו להכניס אותנו עם המצלמות, אבל לא סיפקו לנו מקום שבו יכולנו להפקיד אותם, אז ג’וס נכנסה למוזיאון שלהם ואני ישבתי בחוץ וצילמתי את העוברים ושבים שהיו ברובם טיבטים כמובן. אחר כך אכלנו במסעדה טיבטית שנמצאת במקדש ולאחר שיטוט בין הדוכנים בעיר חזרנו לדרמקוט, שוב ברגל כמובן אולם הפעם בעליה התלולה שבסופה מצאנו "בית קפה" והתפנקנו על תה מאסלה בחלב ובננה, רחוק מהקופים הגרגרנים. מחר יש לנו הליכה הרבה יותר קשה לכיוון הטריונד וכדאי שננוח היטב כי ההליכה כאן בגובה של מעט יותר מ 2000 מטר היא דבר שבו איננו מורגלים והחוסר בחמצן נותן את אותותיו בנו ואם נוסיף לזה את העובדה שבגיל 60 המשאבה כבר לא מה שהייתה אז כדאי לעשות את ההליכות במתינות.