דלהי – אזור המיין באזר ושער הודו.

זמן כוכבי: עשרים ותשעה והשלושים באוקטובר 2019.

יומיים לפני החזרה לארץ החלטנו להסתובב ללא תכנון בשכונות שליד המיין באזר ולראות אולי נמצא שווקים מענינים לקניות של מתנות ואני חייב לציין שמעבר למבטי התדהמה שקיבלנו בחלק מהמקומות, היו אפילו מבטי עוינות שכנראה נבעו מהתרסה על החוצפה שאנחנו כלבנים פריוילגים ירדנו למקומות קשים כאלה כתיירים. מיותר לציין שלא העזתי להוציא מצלמה כדי לא להגביר את העוינות או לתת מוטיווציה לחובבי עשיית כסף קל. כמובן שהתברברנו בתוך שכונות אילו וגם כאן כמו באמריצר או ואראנסי התגלה ה GPS שבטלפון כמכשיר לא יעיל. מהליכה זו יש לי ארבע תמונות בלבד שצולמו מהטלפון וממחישות את העוני הצבעוני של הודו:

גם בשחור לבן ניתן לחוש את הציבעוניות המדהימה של המדינה המענינת הזאת:

שער הודו:

שער הודו כאמור מרוחק מהמיין באזר רק כ 20 דקות נסיעה באוטובוס מקומי ואף הוא משתרע על שטח ענק שכולל את אתר ההנצחה לחיילים והשער עצמו שבנוי בסגנון דומה לשער בפאריס. אפשר להעביר שם כמה שעות למי שחובב היסטוריה צבאית כפי שהיא מוצגת בעינים הודיות.

האתר הוא מקום עליה לרגל לתלמידי בתי ספר שהיו שם בהמוניהם וכן יצא לנו לשוחח עם קצין צעיר שהתלהב מהעובדה שאנחנו מתענינים באתר. בכללית הם רואים בישראל ידידה של הודו מול העולם המוסלמי.

אגב, למי שחושב שעיבדתי את התמונות באיזו טכניקה רומנטית – פסטורלית טעות בידו, כי בכל 5 הימים ששהינו בדלהי היה אחד מזיהומי האוויר החריפים ביותר שהיו בעיר והיגיע לרמה שהסתובבתי שם עם צריבה בילתי פוסקת בגרון.

ככה היו היומיים האחרונים, קניות ושער הודו, מחר אנחנו חוצים את תחנת הרכבת העמוסה למדי לצד השני עם התרמילים ובדיקות הבטחון וזה יקח לנו כמעט שעה, עולים על הרכבת עד לשדה התעופה נסיעה של עוד 45 דקות. אני באופן אישי שמח לעזוב, השילוב של העוני , הצפיפות והערפיח בגוון חולי מדכא לא גרמו לי לחבב את דלהי. האם אחזור להודו ביום מן הימים, קשה לומר, יש בה משהו מושך למרות כל התלאות שעברתי שם, אבל אילו החוויות האישיות שלי כי רעייתי אמרה שבהחלט תהיה מוכנה לחזור ככה שלפחות אחת מאיתנו רשמה חוויה טובה.

כפי שאתם רואים עמוסה במתנות לילדים וחיוך רחב היא מוכנה ליציאה לשדה.

מכיוון שאנחנו עוזבים בסוף חג הדיוואלי אסיים בברכה הודית טיפוסית לעם הנחמד הזה

נמסטה.

דלהי – המבצר האדום.

זמן כוכבי: עשרים ושיבעה באוקטובר 2019.
הרבה שירי הלל שמעתי על המיין באזאר בדלהי בעיקר מצעירים שביקרו שם אחרי צבא ולקח לי הזמן להגיע לשם ולהיוכח במו עיני שכמו צעירים רבים בעולמנו אין להם מושג ירוק על מה הם מדברים, פשוט חוסר בנסיון חיים. עכשיו טוב, זה לא שאני לא מבין אותם או חלילה מקל בכושר השיפוט שלהם אחרי הכל גם אני כמותם בשרותי הצבאי סיירתי בקסבות של שכם ג'נין וטול כרם שזאת פחות או יותר המקבילה למיין באזר, רק שבקסבות או בכל עיר ערבית שנכנסנו, זרקו עלינו מכל הבא ליד, בלוקים, בז"נטים, מכונות כביסה (כן כן לא טעיתם בקריאה), מכל טוב המקום שניתרו להם ברעש אימים על גגות פיברגלס של רכבי הסיור שלנו והנה הם מגיעים למקום שמזכיר להם את הטראומה אבל להפתעתם חוויה מתקנת, כי ההודים לא רק שלא זורקים עלינו דבר אלא אפילו מחייכים בידידותיות רבה שאפילו גודלת במידה וקונים מהם.
את הבוקר פתחנו במסעדה הקטנה שליד הכניסה לבית חב"ד ולא הופתענו כלל שהיינו שבעי רצון מאיכות האוכל והטעם, הנסיון לימד אותנו שמקומות אילו הכי ידידותיים לקיבה שלנו. מבדיקת האפשרויות שהכנסתי לגוגל מאפ שלנו לפני הנסיעה ראיתי שניתן יהיה לטייל היום במבצר האדום ובמסגד ג'מה שלידו והחלטנו שבערב נבדוק את אפשרות ההגעה לטאג' מאהל אותה נאלצנו לדחות עקב בעית התחבורה לאגרה.

ההגעה למבצר האדום מאוד נוחה מכיוון שליד בית חב"ד יש תחנת מטרו שלקחה אותנו לשם והחזירה במהירות ויעילות אם כי בעלות יותר גבוהה משל התחבורה הציבורית באוטובוסים, אבל עבורנו התוספת של 60 הרופי (3שח) הייתה שווה את הנוחות.
המבצר האדום עצמו הוא שטח אדמה די גדול עם דשאים, גנים, ארמונות ובתי תפילה שבקלות ניתן לטייל שם חצי יום לפחות ודמי הכניסה דומני היו נכון ל 2019 כ 500 רופי לאיש ואישה כל אחד בנפרד. אין לי הרבה מה לומר על המקום ולכן אתן לתמונות לומר זאת:

אושיית סלפי

בזמן שרעייתי נכנסה לאחד המוזיאונים שבאתר המתנתי לה בחוץ והיא כהרגלה אספה עוד מעריצה לאוסף הסלפי שלה, ונראה לי שבזמן הקצר שאנחנו בהודו היא הפכה לאושיית סלפי רצינית לפי כמות ההודים שהצתלמו איתה.

לאחר מכן יצאנו למסגד ג'מה שנמצא ממש קרוב למבצר, משהו כמו 10-15 דקות הליכה ברגל. המקום היה מלא במאמינים שגדשו את העליה למסגד ככה שלא הרגשנו בנוח להכנס והחלטנו לטייל בשוק שמתחתיו שהיה בסגנון שוק קרקעי עם מחצלות שפרוסות על הקרקע עם הפריטים שנמכרים, מזכיר במשהו את השווקים של באר שבע ורמלה לפני שנים. עוד אנחנו מסתובבים בשוק ההומה אני מרגיש שמישהו נצמד אלי מעבר לרגיל וישר הסנסורים שלי נדלקים ואני מסתובב אליו במטרה להתנפל עליו והבחור הצעיר קולט ישר ממראה העניים שלי מה עומד לקרות לו ומקפץ על המשטחים של הסוחרים שפרוסים ונמלט לפני שאני מצליח להניח עליו את ידי ומזלו שכך כי גם הסוחרים שם לא אוהבים גנבים ואם הייתי תופס אותו היו חובטים בו כהוגן לפני שהיו מוסרים אותו לשוטרים. הסתובבנו בשוק עוד כרבע שעה אבל הוא התאדה כליל משם.

שחזרנו למיין באזר הלכנו למלון עמן קונטיננטל שם ראינו סוכן נסיעות שמארגן סיורים לטאג' מאהל באגרה אבל גם הוא אמר לנו שעקב החג האפשרות היחידה היא רכב פרטי שיביא אותנו לשם ויאסוף אותנו בערב יעלה לנו כ 5000 רופי לאדם וזה ללא הכניסה לאתר שעולה כ1500 רופי לאדם. שהבענו פליאה על מחיר הכניסה ענה לנו שהוא הוכפל לפני כחודשיים לתיירים. אמרנו לו שאין סיכוי שנשלם את המחירים האלה ואז הוא היציע לנו את קבר הומיין שלטענתו די דומה לטאג' מאהל אבל נמצא בדלהי ככה שהמחירים הרבה יותר סבירים. אמרנו לו שנחשוב על זה ויצאנו ל Appetite German Bakery לארוחת ערב סבירה בהחלט אם כי ברמה פחות טובה מאחרים שאכלנו בהם בדרמקוט ומאנלי. לאחר מכן הסתובבנו במיין באזר ונהננו מאוירת החג

זה אחד המנהגים שהיו ניראים לי מוזרים, הם מניחים אוכל עם נרות באמצע הסמטאות הצרות כך שהרכבים צריכים לתמרן כדי לא לדרוס את זה ואחרי שהנרות כבים רק הכלבים יכולים לאכול את זה.

במהלך ההליכה הגענו למסקנה שלא בא לנו לשלם 650 שח ליום נסיעה רק כדי לראות את הטאג' מאהל ומכיוון שקבר הומיין נמצא בטווח סביר מאיתנו וניתן להגיע אליו באוטובוס ציבורי החלטנו ללכת על האפשרות הזאת.
אז עד מחר נפרד בגלויה של הטאג', נמסטה.

ג'יפור – דלהי.

זמן כוכבי: עשרים ושישה באוקטובר 2019.
בוקר קריר ב Sindhi Camp bus stand בג'יפור, לשם היגענו לאחר ויכוח עם שני נהגי ריקשה על המחיר שזאת התנהלות רגילה בכל נסיעה בהודו, ברגע שהם רואים תייר המחיר אוטומטית משלש את עצמו. אנחנו ממתינים לנהג הולוו הממוזג שיגיע, כנראה באיחור הודי רגיל. הנה אנחנו חמישה ימים לסיום הטיול בהודו ולפני הנסיעה למיין באזר המפורסם של דלהי ואני נזכר בכל הבלוגים והעצות שקראתי בדפי הפייסבוק השונים וברור לי לחלוטין שההחלטה להשאיר את דלהי לסוף הטיול הייתה במקומה. לכתחילה חשבנו לטייל בה מיד עם הנחיתה בהודו, ברם לאחר שהבנתי שיש נחיתה רכה ויש קשה וללא ספק התחלת הטיול שם מוגדרת כנחיתה קשה וכי עדיפה התחלה קלה יותר בדארמסאלה, ניסיתי לתכנן כך שנתחיל שם, והמעבר דרך אמריצר נולד רק מכיוון שנכון ל 2019 לא היו טיסות במחיר שפוי מדלהי לדארמאסלה.

הנהג היגיע בינתיים ועלינו לאוטובוס שהיה במצב טוב יחסית לקודמים שנסענו בהם, שש שעות נסיעה ממתינות לנו ועוד שעה ורבע בדלהי רבתי עד שנגיע ל Ajmeri Gate שליד תחנת הרכבת של דלהי וכ 25 דקות נוספות יקחו לנו פשוט לחצות אותה לצד של המיין באזאר, לא רק כי המקום היה מפוצץ באנשים שממתינים לרכבת, אלא גם מכיוון שיש שם ממש כמו בארץ נקודות ביקורת בטחון שמהוות פקק טיבעי.

ימי הנסיעות לרוב נותנות לי לצד תחושת הלחץ הקלה גם הרגשה של ביזבוז זמן. הלחץ נוצר מהעובדה שלאחר שמתארגנים במלון ויוצרים מעין שיגרה ומתחילים להכיר את המקום והאנשים, איפה כדאי לאכול והיכן לכבס, המקום של הכספומט (חשוב בהודו כי התשלום שם במזומן בלבד), אחרי כל זה צריך להתנתק, ושוב להתחיל במסע, לעיתים ארוך ולעיתים עם אירועים שלא נעימים בהכרח, עד למקום הבא. תחושת ביזבוז הזמן כמובן במקום ענק כמו הודו שבה כל נסיעה זה שעות רבות של רביצה חסרת מעש בכסא, יהיה נוח ככל שיהיה, ואם הכביש גם משובש, שזה התקן ההודי הרגיל, אז החוויה מתעצמת.

כפי שרואים מהמפות שצרפתי בחרנו די בקלות את הגולדן ווינגס שהיה במחיר סביר וליד תחנת הרכבת וברור היה לנו שעוד חמישה ימים יהיה עלינו לחצותה בכיוון ההפוך כדי לקחת את המטרו לנמל התעופה. החסרון היחיד שמצאנו במלון היא הסימטה הצרה והמעופשת שהובילה אליו, אבל בהתחשב בכל מה שעברנו בהודו זה היה חסרון מינורי (בתמונה למטה הרחוב שמוביל מהרכבת למיין באזאר ברגע שקט במיוחד).

לאחר שהתמקמנו בחדר יצאנו לשוטט מעט באזור המיין באזאר בתקווה לארוחה סבירה והמקום הראשון שניסינו היה מקדונלד שהיה מאכזב, חבל שהם לא נתנו עם המנות זכוכית מגדלת או שאולי בנו על זה שמימלא יהיה לנו קילקול קיבה ולא נהיה רעבים, על הטעם אני לא יכול לדבר, כי אין על מה. לא חזרנו לשם יותר. לאחר מכן מכיוון שנשארנו רעבים ניסינו את סאבווי שגם היא למרבה הפליאה עשתה הגירה להודו וגם שם יצאנו די מאוכזבים אחרי שאפילו לראות את האוכל לא הצלחנו עקב החשמל שנפל במסעדה, מה שנקרא בסלנג ישראלי "מסעדה חושך", שראוי היה שתרד למחתרת, עכשיו אני מבין מדוע אנשי דלהי החליטו לקרוא לרכבת העירונית שלהם מטרו. יצאנו עם החלטה לסגור בזאת את נסיונות האכילה במסעדות שיש לנו איתן נסיון מהצד המערבי של העולם, יען כי ההודים לא הבינו את הקונספט של מנה גדולה במחיר סביר.

לסיום הערב החלטתנו פשוט לטייל ברחוב ההודי שהיה מואר בשלל אורות לכבוד הדיוואלי.

אחרי שני הנסיונות הכושלים החלטנו לסגור את נסיונות האכילה לאותו ערב ולא לנסות את הדוכן שהיה נראה מפתה, חמש ימים לסיום לא בא לנו לסיים עם קילקול קיבה. אני חייב לציין בקשר לאכילה בהודו שדי הרבה התלבטתי בקשר לזה, שוחחתי עם אנשים שאכלו הכל ללא שום היסוס ויצאו מהחוויה של אוכל רחוב הודי עם רצון לעוד, שוחחתי גם עם כאלה שדי בתחילת הטיול אכלו ברחוב ואחר כך התפתלו מכאבים במלון מספר ימים, אנחנו לא בנויים בדיוק אותו הדבר וככלל אצבע כל מי שמנסיון חייו רגיש כדאי שיהיה זהיר. את מספר הפעמים הקטן שאכלנו ברחוב או בדאבה סיימנו בצורה טובה, אבל במרבית המקרים היינו זהירים והשתדלנו לאכול במסעדות תיירים או ממוצרים שקנינו בחנות באריזה סגורה. שתיה בדרך כלל היתה בבקבוקי מים מינרלים או צ'אי מאסלה הודי ממים שהורתחו. לטעם שלו אני חייב לציין שאני עדיין מתגעגע.
לסיכום היום אוכל לומר שהודו היא חגיגה, של צבע, של טעמים, של אנשים, אבל בעיקר חגיגה רועשת במיוחד ואפשר להבין זאת, כי עם יותר ממיליארד אנשים שחלק לא מבוטל מהם גרים ברחוב תרתי משמע וחיות שפשוט נעות ממקום למקום כרצונן מי שלא רועש, פשוט מת.

מחר בתוכנית נסיעה למבצר האדום, עד אז נמסטה.