דלהי – קבר הומיין .

זמן כוכבי: עשרים ושמונה באוקטובר 2019.

כדי להגיע לקבר החלטנו לקחת תחבורה ציבורית שזמינה ממש ברחוב שמאחורי הרחוב הראשי של המיין באזר, שהגענו לרחוב שוטטנו הלוך ושוב לאורכו מנסים לאתר תחנת אוטובוס ולפי המיקום שהיה בגוגל מאפ זה היה צריך להיות ליד העמוד השלישי של מסילת המטרו, אבל לא מצאנו שום שלט עם מספר האוטובוס המבוקש וגם שני הודים נחמדים שניסו לעזור לנו כשלו במשימה. בסוף הם אמרו לנו לעמוד ליד שלט עם מספרים של אוטובוסים אחרים ושנראה את שלנו פשוט ננופף לו שיעצר, ממש כמו בארץ, אבל במקרה זה הוא אכן עצר. איך שעלינו לאוטובוס בן 50 המושבים, נניעצו בנו מבטים של 200 עיניים הודים ואני אשאיר לכם את המתמטיקה של חישוב כמות ההודים שהיו באוטובוס בניכוי של עיוורים ונשים (נשים בהודו לא נועצות עיניים) כ-20%. הנוסעים שלידנו ישר עידכנו אותי שנשים לא משלמות באוטובוס מה ששידרג את זוגתי ישר למעמד של נוסעת חינם, ברם הכרטיסן היה תקוע ממילא מאחורי ערמת צפיפות אנשים בצד השני של האוטובוס כך שממילא לא הוטרדנו מיד בנושא הזה. לאחר 10 דקות שבהם התפתל והשתחל לו הכרטיסן, היגיע לבסוף אלינו והודיע לי חגיגית שעלי לרכוש לי ולאישה שאיתי כרטיס ומששאלתי אותו האם נשים לא נוסעות בחינם ענה לי שאכן כך הוא ברם עלי לבקש את הכרטיס בעבורה שכן אין הוא מורשה לפנות אליה וכך מצאתי את עצמי במעמד מתווך שבסופו הועבר לרעייתי בטקס חגיגי ורב רושם כרטיס ירוק בעוד אני קיבלתי כרטיס לבן עלוב וזאת בסכום של 45 רופי (2שח בערך). הנסיעה, שאורכה היה כ 7.5 ק"מ הייתה בקו כמעט ישר דרומה מהמיין באזר ולקחה בדיוק 28 דקות סטנדרטיות תוך שהיא חוצה את הכיכר של שער הודו המרשים שאותו תכננו לבקר ביום הבא. שהגענו לכניסה של הקבר שנקרא גם, Isa Khan's Tomb הבנו כמה דברים, קודם כל לפננו קומפלקס די גדול של מספר קברים, כאשר כל אחד מהם הוא בערך בגודל של מסגד אל אקצא, שנית יש קופה עם תוך ארוך מאוד של הודים, זוכרים , אנחנו בדיוואלי. שלישית, אין צורך שנעמוד בתור הזה כי יש באפשרותנו לבחור באחת משני אופציות, אנחנו יכולים לעמוד בתור של תיירים שהוא קצר עד כדי גיחוך או לסרוק בר-קוד ולשלם על הכניסה דרך האינטרנט כאשר החסרון בשתי שיטות אילו הוא תעריף תיירים שגדול פי 10 יותר מהחעריף ההודי (50 רופי מול 500 רופי לאדם).

נדמה לי שההנחה בזכות השימוש בבר קוד היתה כ 10% וכך תוך חמש דקות היינו בפנים.
גם כאן, לפני שאתן להתרשם מהתמונות אומר זאת: בעקרון זה פארק ענק, עם עצים ודשאים מוקף חומה שבמרווח די נאה יש מבני קבר די גדולים. בכניסה יש מצגת די מפורטת ומענינת לחובבי הידע שביננו שם מסבירים על עבודות החשיפה של הקומפלקס ומי הם הדיירים של המבנים השונים. למרות הדימיון שלו לטאג' מאהל, הטאג' לעניות דעתי, לפחות מהתמונות נראה יותר יפה. שוטטנו שם מ11 בבוקר ועד 5 בערב, כחמש שעות ויצאנו די עיפים.

התאורה בפנים היתה מענינת ושיחקתי עם המצלמה בכל מיני חשיפות, בעיקר ליד החלונות:

בתור התחלה לקחתי קודם כל את דוגמנית הבית.

בערב, חזרנו לבית חב"ד לארוחת ערב בסגנון ישראלי, כדי להתחיל להתרגל לחזרה לארץ בעוד יומיים וצילמנו את אורות החג במיין באזר:

אז עד מחר, נמסטה.

ג'יפור – דלהי.

זמן כוכבי: עשרים ושישה באוקטובר 2019.
בוקר קריר ב Sindhi Camp bus stand בג'יפור, לשם היגענו לאחר ויכוח עם שני נהגי ריקשה על המחיר שזאת התנהלות רגילה בכל נסיעה בהודו, ברגע שהם רואים תייר המחיר אוטומטית משלש את עצמו. אנחנו ממתינים לנהג הולוו הממוזג שיגיע, כנראה באיחור הודי רגיל. הנה אנחנו חמישה ימים לסיום הטיול בהודו ולפני הנסיעה למיין באזר המפורסם של דלהי ואני נזכר בכל הבלוגים והעצות שקראתי בדפי הפייסבוק השונים וברור לי לחלוטין שההחלטה להשאיר את דלהי לסוף הטיול הייתה במקומה. לכתחילה חשבנו לטייל בה מיד עם הנחיתה בהודו, ברם לאחר שהבנתי שיש נחיתה רכה ויש קשה וללא ספק התחלת הטיול שם מוגדרת כנחיתה קשה וכי עדיפה התחלה קלה יותר בדארמסאלה, ניסיתי לתכנן כך שנתחיל שם, והמעבר דרך אמריצר נולד רק מכיוון שנכון ל 2019 לא היו טיסות במחיר שפוי מדלהי לדארמאסלה.

הנהג היגיע בינתיים ועלינו לאוטובוס שהיה במצב טוב יחסית לקודמים שנסענו בהם, שש שעות נסיעה ממתינות לנו ועוד שעה ורבע בדלהי רבתי עד שנגיע ל Ajmeri Gate שליד תחנת הרכבת של דלהי וכ 25 דקות נוספות יקחו לנו פשוט לחצות אותה לצד של המיין באזאר, לא רק כי המקום היה מפוצץ באנשים שממתינים לרכבת, אלא גם מכיוון שיש שם ממש כמו בארץ נקודות ביקורת בטחון שמהוות פקק טיבעי.

ימי הנסיעות לרוב נותנות לי לצד תחושת הלחץ הקלה גם הרגשה של ביזבוז זמן. הלחץ נוצר מהעובדה שלאחר שמתארגנים במלון ויוצרים מעין שיגרה ומתחילים להכיר את המקום והאנשים, איפה כדאי לאכול והיכן לכבס, המקום של הכספומט (חשוב בהודו כי התשלום שם במזומן בלבד), אחרי כל זה צריך להתנתק, ושוב להתחיל במסע, לעיתים ארוך ולעיתים עם אירועים שלא נעימים בהכרח, עד למקום הבא. תחושת ביזבוז הזמן כמובן במקום ענק כמו הודו שבה כל נסיעה זה שעות רבות של רביצה חסרת מעש בכסא, יהיה נוח ככל שיהיה, ואם הכביש גם משובש, שזה התקן ההודי הרגיל, אז החוויה מתעצמת.

כפי שרואים מהמפות שצרפתי בחרנו די בקלות את הגולדן ווינגס שהיה במחיר סביר וליד תחנת הרכבת וברור היה לנו שעוד חמישה ימים יהיה עלינו לחצותה בכיוון ההפוך כדי לקחת את המטרו לנמל התעופה. החסרון היחיד שמצאנו במלון היא הסימטה הצרה והמעופשת שהובילה אליו, אבל בהתחשב בכל מה שעברנו בהודו זה היה חסרון מינורי (בתמונה למטה הרחוב שמוביל מהרכבת למיין באזאר ברגע שקט במיוחד).

לאחר שהתמקמנו בחדר יצאנו לשוטט מעט באזור המיין באזאר בתקווה לארוחה סבירה והמקום הראשון שניסינו היה מקדונלד שהיה מאכזב, חבל שהם לא נתנו עם המנות זכוכית מגדלת או שאולי בנו על זה שמימלא יהיה לנו קילקול קיבה ולא נהיה רעבים, על הטעם אני לא יכול לדבר, כי אין על מה. לא חזרנו לשם יותר. לאחר מכן מכיוון שנשארנו רעבים ניסינו את סאבווי שגם היא למרבה הפליאה עשתה הגירה להודו וגם שם יצאנו די מאוכזבים אחרי שאפילו לראות את האוכל לא הצלחנו עקב החשמל שנפל במסעדה, מה שנקרא בסלנג ישראלי "מסעדה חושך", שראוי היה שתרד למחתרת, עכשיו אני מבין מדוע אנשי דלהי החליטו לקרוא לרכבת העירונית שלהם מטרו. יצאנו עם החלטה לסגור בזאת את נסיונות האכילה במסעדות שיש לנו איתן נסיון מהצד המערבי של העולם, יען כי ההודים לא הבינו את הקונספט של מנה גדולה במחיר סביר.

לסיום הערב החלטתנו פשוט לטייל ברחוב ההודי שהיה מואר בשלל אורות לכבוד הדיוואלי.

אחרי שני הנסיונות הכושלים החלטנו לסגור את נסיונות האכילה לאותו ערב ולא לנסות את הדוכן שהיה נראה מפתה, חמש ימים לסיום לא בא לנו לסיים עם קילקול קיבה. אני חייב לציין בקשר לאכילה בהודו שדי הרבה התלבטתי בקשר לזה, שוחחתי עם אנשים שאכלו הכל ללא שום היסוס ויצאו מהחוויה של אוכל רחוב הודי עם רצון לעוד, שוחחתי גם עם כאלה שדי בתחילת הטיול אכלו ברחוב ואחר כך התפתלו מכאבים במלון מספר ימים, אנחנו לא בנויים בדיוק אותו הדבר וככלל אצבע כל מי שמנסיון חייו רגיש כדאי שיהיה זהיר. את מספר הפעמים הקטן שאכלנו ברחוב או בדאבה סיימנו בצורה טובה, אבל במרבית המקרים היינו זהירים והשתדלנו לאכול במסעדות תיירים או ממוצרים שקנינו בחנות באריזה סגורה. שתיה בדרך כלל היתה בבקבוקי מים מינרלים או צ'אי מאסלה הודי ממים שהורתחו. לטעם שלו אני חייב לציין שאני עדיין מתגעגע.
לסיכום היום אוכל לומר שהודו היא חגיגה, של צבע, של טעמים, של אנשים, אבל בעיקר חגיגה רועשת במיוחד ואפשר להבין זאת, כי עם יותר ממיליארד אנשים שחלק לא מבוטל מהם גרים ברחוב תרתי משמע וחיות שפשוט נעות ממקום למקום כרצונן מי שלא רועש, פשוט מת.

מחר בתוכנית נסיעה למבצר האדום, עד אז נמסטה.