ואראנסי – היום השני.

זמן כוכבי: עשרים ואחת באוקטובר 2019.
שאננות היא השעיה של המציאות ולהתעלמות כזאת תמיד יש מחיר, לפעמים מפסידים ארוחה ואם אתה במצב של עודף, הרי שיש ברכה בהפסד זה, אבל אם הארוחה האחרונה נאכלה מזמן והמפסיד בתת משקל הרי שעתידו בטווח הנראה לעין אינו מבשר טובות. הודו היא לא מקום טוב להיות בו שאנן ויש בהודו שני סוגים של שאננות, של תיירים ושל מקומיים, ולמרות שהמחיר שישלם זר עבור שאננותו הוא מחיר כלכלי בעיקר שכנראה יש ביכולתו לספוג, זאת של ההודי המקומי שהיא הרבה יותר משמעותית, דווקא היא, כך נראה על פניו נחוות בקלות יחסית מול המערבי שלוקח את שלו בצורה יותר קשה. מכיוון שאותה ארוחת בוקר מוזרה הוגשה לנו גם היום אכלתי בצורה בררנית בעוד שרעייתי דווקא התחברה טוב למעדני המטבח ההודי, ושמחה לאכול גם את חלקי בתקרובת המוזרה הזאת.

אני לא מתחייב לכם מה שם, אני רק יכול לומר בוודאות די טובה שמה שמעל תה המאסלה בחלב, זה ללא ספק צמד בננות. מאחר שלא רצינו להעליב את מארחינו, הגענו לפשרה שאני אוכל את הבננות ורעייתי את כל השאר, מה שעשתה בחפץ לב שגבל אפילו בעליזות חשודה מעט, ואני מתחיל לחשוד שאולי טעיתי בזיהוי אתמול והגוש הלבן בארוחת הבוקר לא היה סולת.
מכיוון שעברנו את רוב הגהטות שבין אסי גהט למאניקרינה גהט החלטנו להעביר את היום במאניקרינקה, אבל להפתעתנו כל האזור שם היה נראה כמו עזה אחרי אחד מהמבצעים ואין כמו התמונות למחיש זאת.

ברקע ניתן לראות את הארובות הלבנות של המשרפות. נראה לי שכנראה ההצפות שהיו כאן השנה החריבו לא מעט בתים והצבא חסם את האזור ופינה את האנשים.

כדי להגיע לגהט היינו צריכים לנווט בין הבתים ההרוסים וזה היה מראה מאוד סו-ריאליסטי כאילו נזרקנו לאזור מלחמה משנות הארבעים. הסימן הבולט שהעיד על התקרבותנו למזח היו הופעתם של מבנים עמוסים בגזעי עצים כרותים שממתינים למכירה.

ומכיוון שמדובר במלאי יקר הושם עליו שומר מאיים למדי.

גם הסירות בשעת הצורך הופכות למחסן צף.

עצים בכל מקום.

שקילת העצים נעשית כנראה לפי משקל הגופה שצריך לשרוף.

יצא לנו לראות קבוצה של אנשים בונים סירה.

זה שמחוץ לסירה דופק מסמרים באורך של 20 – 30 סמ. והאיש שבתוך הסירה מעקם אותם לתוך חריץ שיצר בעזרת המפסלת שבידו, אחרי הכל לא כדאי שמסמר באורך כזה יתקע למישהו בישבן.

אני לא בטוח מה הוא גוזר שם, הניחוש שלי שזהו סוג של תרד.

השילוב בין העמוד המסוגנן, שכנראה היה פעם חלק ממקדש הינדי לבין העליבות הכל כך צבעונית של הרחוב ההודי מביא אותי לתהיות מה הם יודעים שאני מפספס או שאולי זה בדיוק הפוך?

התחום הזה של הנקיון שבו הוא יכול לשבת יחף על המחצלת הזערורית שלו ולקרוא עיתון כאשר הטינופת והכאוס במרחק יריקה.

קצת סירות:

המקדש הזה בתוך הגנגס, אני לא בטוח שהם באמת התכוונו לבנות אותו אמפיבי. ברוח המהפכה של תנועת ההשכלה האירופאית והאימרה המפוסמת על מות המוסר האלוהי ניתן לקרוא לזה שקיעת האלים. אגב, פעם קראתי ספר מדע בידיוני שבו הכח של כל אל נקבע לפי כמות המאמינים בו.

העז השומרת ואני הסתכלנו אחד לשניה בלבן של העיניים ונדמה לי שאני מיצמצתי ראשון, טוב להגנתי אטען שיש לה מבט מאיים למדי וזוג קרניים משכנע.

מישהו בקהל אמר פרה?
אז החלטנו לסגור את מה שחשבנו ליום מוצלח למדי בקריטריונים הודים, כלומר, לא דרכנו על שום חרא פרות, לא שחינו בגנגס, לא נדרסנו על ידי שום כלי רכב, לא שאלו אותנו יותר מ 67 פעמים אם אנחנו רוצים ריקשה, לא קיללנו את הניווט של הגי פי אס יותר מ 10 פעמים, ולא ניסו למכור לנו משהו שאנחנו לא צריכים יותר מ 4 פעמים וזאת למרות המראה האירופאי שלנו. היתה לי אפילו הצעה אחת למכור את אישתי, אבל זה היה רק בתנאי שהיא תעלה במשקל וכמובן שדחיתי את ההצעה מיד, אחרי הכל מחירי האוכל ממש גבוהים. כדי לחגוג את סיום היום המוצלח החלטנו לחזור לאסי גהט שם עיננו קלטה פיצריה בסגנון אירופאי עם חלונות ודלתות מזכוכית כך שמה כבר יכול להשתבש במקום כזה?, שאלה טובה, אז אם תעיינו בתמונה שמעל תבינו שאנחנו במקום שבו פרות אוכלות בנינים, אשפה ולכו תדעו מה עוד…, אז זה שדבר לא משתבש במשך חצי יום אינו יכול לשמש ערובה לדבר.
באסי גהט יש נכון ל 2019 שתי מקומות אכילה שניראים כלפי חוץ כעומדים בסטנדרט אירופאי מסעדה ופיצריה, ומכיוון שהיינו במסעדה ערב קודם ומאחר שאנחנו מאמינים בשוויון הזדמנויות החלנו לתת סיכוי לפיצריה. העובדה שהמקום היה כמעט ריק לחלוטין, לא עוררה את חשדנו, כי אחרי הכל איננו מכירים את מנהגי אכילת הפיצה של ההודים, שבהחלט יתכן שמעדיפים לאכול אותה על הבוקר, וגם צלחנו את מחסום השפה והצלחנו להסביר להם שאצלנו בלי חריף זה כולל את החומצה הגופרתית שהם שמים רק בשביל הטעם, וישבנו להמתין עד שיכינו אותה שכן ההודים מאמינים גדולים (וזה לזכותם) באוכל טרי שנעשה באותו הרגע. הפיצה, היגיעה עד מהרה, והטעם היה בהחלט של פיצה, פשוט לא להאמין, פיצה בטעם פיצה, חיוך החל להעלות על שפתי ורק איזו תחושה מוזרה ברגל, מעין עיקצוץ מוזר מידי פעם קצת היפריע לשמחת האכילה. בסוף פניתי לרעייתי ושאלתי אותה, תגידי, גם את מרגישה עיקצוצים ברגליים? היא, אלוהים יברך אותה אישרה את אבחנתי ואני פניתי להביט ברגלי בנסיון להבין איזה זבוב מפריע את מנוחתינו, אולם להפתעתי מצאתי רק יצורים כהים שמקפצים להם בעליזות בין שערות רגלי. תאמרי לי, פניתי לרעייתי בנימוס, אם אני רואה יצורים קטנים קופצים על רגלי, והם עושים זאת אני חייב לומר בהצלחה לא מובוטלת, היתכן שאילו פרעושים?, אחרי הכל אני לא בטוח שכינים יודעים לקפוץ ככה? רעייתי נתנה מבט מעמיק ופסקה שעלינו למהר למקלחת כדי שנוכל לקחת דגימה כמה שיותר טרייה (טרייה?!, מה זה דגים שעלולים להתקלקל?) וכך מצאנו את עצמנו משלמים בחיפזון וממהרים לחדרנו כדי להשיג את הדגימה הנכספת.
אז אחרי שסרקנו אחד את השני וכן סרקנו היטב את הבגדים ברמת המילימטר, הצלחנו למצוא כחמישה פריטים אותם הרגנו בזהירות רבה ובפעם השניה מצאנו שימוש לגוגל לנס בנסיון להבין מי הם. אז מכיוון שהדגימות היו קצת מעוכות וכמובן שהגודל הזעיר שלהם לא עזר בצילום חד וברור, גוגל ירום הודו אמר שיתכן והצילום הוא של כינה / פרעוש / קרציה, נו טוב, את זה יכולתי להבין גם בלי גוגל לנס, אני ציפיתי למשהו יותר מפורט כמו למשל כינת הבקר ההודי או פרעוש עמק הגנגס, יתכן כמובן שזהו חרק שטרם נודע למדע או לגוגל ובמקרה דנן אני תובע שמכיוון שאני הראשון שמצא אותו, עליו להקרא על שמי, ככה אם לא אנציח את שמי דרך התמונות שאני מצלם לפחות אוכל למות בידיעה שיש פרעוש על שמי.

באופן מטריד למדי, גוגל לנס נתן לי בתור אחת מהתוצאות את זה:

באמת גוגל? תיעוד מתקיפת צהל בסוריה? מה אתה חושב אותנו, לעם של מיליטריסטים? ולשאלתך, לא, התוצאות לא עזרו לי, אולי כדאי שכל אותם הייטקיסטים מפונפנים במשרדים המעוצבים שלך יתחילו לתת קצת עבודה.

ואראנסי -גירסתי בתקציר כולל טקס הפוג'ה.

זמן כוכבי: עשרים באוקטובר 2019.

לא, תודה, אני בלי מטוגן.

שיעור ציור, הן בעצמן דוגמניות ציור, או במקרה הזה צילום, עם רקע אקזוטי.

שצריך להכניס לתפריט פרחים, מכניסים, אבל אל דאגה הן עובדות לפי העקרונות ריפוי של שיטת בך.

ניסיתי להבין למה הסלים שעל המוטות, הניחוש שלי ששם ארוחת הצהרים של הדייגים, הרחק מהפרות והקופים, מה הניחוש שלכם?

ממש מספר דקות לפני שעשיתי את המפגש עם המדמנה של הגנגס, הבטתי בהם, שהם הלכו שם וזה היה נראה די בטוח ללכת שם.

הגרסה הצבעונית של הגנגס, נראה כמעט כמו הכנרת.

האם ציינתי שהגנגס הוא גם מדיח הכלים שלהם? אני לא רוצה אפילו לחשוב אם יש דגים שם בפנים.

מסתבר שחלק מהפרות עובדות בעיריה בפינוי אשפה. אחרי שהן מתות מהרעלת קיבה או סתימה, פשוט זורקים אותן לגנגס, חסכון ענק בארנונה.

המפקחת האזורית.

זה סוג של הנדי מן כזה, אחד שמתקן מה שצריך לאנשים בסביבה.

את שאריות הארוחה משליכים לתעלה בצד הבית, וכן גם היא הולכת לגנגס, חסכון גדול בארנונה אמרתי?, חשבתי לעצמי שבטח כאשר בנו את התעלה זה היה שיא החידוש לפינוי אשפה.

מגרש הקריקט המקומי, בקצה היו קבוצה של מעיפי עפיפונים שזה ספורט גם בהודו ולא רק באפגניסטן.

יש גהאטות בגדלים שונים, זאת למעלה היא מיני גהאט.

ולסיום כמובן טקס הפוג'ה שהיה הרבה פחות מרשים מהקודמים.

מחר עוד יום שיטוט בסימטאות ובמזחים של ואראנסי והפעם נגיע עד למזח של שרפת הגופות, אני חייב לציין שאפילו ביחס לעליבות הכללית שבהודו כאן זה נראה כאילו אמרו לנו שאפילו לעלוב יש עלוב יותר.
אז עד מחר, נמסטה.

ואראנסי – אסי גאהט.

זמן כוכבי: עשרים באוקטובר 2019.
באופן מוזר למדי, אני מוצא את עצמי ולא בפעם הראשונה בהודו במצב מביך בו אין אני יכול להתקדם עם היומן, מבלי לעשות שימוש בעדות המכריעה לאירועי היום, ועדות זאת נמצאת כולה בין תמונותיה של רעייתי. אין זאת אומרת חלילה וחס שלא צילמתי באותו יום ברם כאשר התמונה המרכזית של עלילות היום אצלה, מוטלת עלי החובה להעביר את שרביט התמונות אליה וכך יהיו הדברים, דבריי, אך העדות המצולמת כולה שלה.

• 

הבוקר נפתח לו עם דפיקה בדלת וארוחת בוקר שהייתה כלולה בהזמנה היגיעה, צ'אי מאסלה, מעין עוגת סולת שכנראה אוכלים אותה עם הרטבים ופירות. מסתבר שמארחנו צמחונים ואם חלמנו לשניה על ארוחת בוקר ישראלית או לפחות קונטיננטלית, יהא עלינו להמתין לטיול אחר. הנוף בהצצה דרך החלון שנסתר מאיתנו אתמול בלילה גם הוא התגלה כשונה מציפיותינו:

מסתבר שמצידו הימני של הבית יש מעין נחל רדוד ושוקק בבעלי חיים כמו חזירים, וציפורים מסוגים שונים. לא בדיוק הגנגס, אבל יתכן שהוא תוצר של ההצפות שהיו כאן לפני שבועיים.

יצאנו לרחוב לכיוון אסי גהאט שמרוחק כעשר דקות הליכה, נהנים מהאומנות המקומית שעל קירות הבתים.

בקצה הרחוב נתקלנו שוב בנהגי ריקשה שמיד היציעו לנו שלל הצעות מפתות של תיור בעיר:

מספר דקות לאחר מכן כבר היגענו לגאהט ובעוד אני משוטט ומחפש זוויות צילום מענינות שוטטה לה רעייתי ברחבי הגאהט ואין עדות טובה יותר למעשיה מאשר צפייה בתמונות:

לכאורה תמונות רגילות של בוקר מעט אפרורי ומנומנם, עם מעט תיירים ובני המקום.

הגאהט מבריקה ושטופה למשעי מהבוץ שכיסה אותה עד לפני שבוע.

הרבה לא קורה פה כפי שנראה, אבל ברקע כבר מתנגן לו אותו קטע קלאסי שמרמז שהצרות בדרך.

המוזיקה מעט מתחזקת כמעט עד כדי גיחוך מול השיממון והשלווה של הרציף שמנקדים אותו מעט סוחרים , בעלי סירות וכמה תיירים כמוני שמחפשים משהו שיהפוך את השלווה האפרורית הזאת למענינת, אפילו הפרות שמשוטטות לאורך הרציף מפהקות.

כעת, שהקרשנדו מתגבר לו לעוצמה כמעט בילתי סבירה, אנחנו מביטים בנוף האפרורי והשלו עד כדי שיעמום בתהיה בעוד שבזווית העין, תחושה של חוסר נוחות מופיעה לה וגורמת לנו לתהות לגבי הדמות לבושת בגדים שחורים וכובע לבן לראשה שמניפה את ידיה לצדדים בתוך עיגול אדום. הצלמת, המשיכה בשיטוטיה מבלי שים לב, אך מספר בעלי סירות שהבחינו בדבר, חשו לקראת הגבר השוקע בבוץ הטובעני עד לחזהו, לקחו את המצלמה שהניף גבוהה מעל המדמנה ולאחר מכן שלפו אותו חום כאחד מהם והובילו אותו אחר כבוד אל נהר האם הרחומה, לטבול בה עם אפר המתים ופגרי החיות וכל הסחי שצף בה כי אין חזק כמו חיים שבאים מהמוות. בשלב זה הצלמת, שהבחינה בתכונה הלא שיגרתית ירדה להביט במחזה והוסיפה שתי תמונות בילתי נשכחות לאלבומה איך היהודי חסר היהדות נהפך להינדי חסר הינדיות.

כאשר קיבלתי חזרה את הצבע המקורי איתו נולדתי, יצאתי לחוף, ללא שום תחושת היטהרות והמחשבה היחידה שרצה במוחי בזמן שפסעתי בבגדי הרטובים ובנעלי שהישמיעו קולות של מים, חזרה לכיוון המלון בו התאכסנו, הייתה מתי אכנס למקלחת וכמה קרצופי סבון יצליחו לסלק את תחושת הגועל מנשמתי. משהיגענו למלון העיף בי בעל המלון מבט ומיד הקצה לי את חדר המדרגות ושתי מגבות גדולות שאיתם נעטפתי ופסעתי למקלחת שבחדרנו בעוד שהבגדים הלכו להם לחדר הכביסה.

מכיוון שארזנו בצימצום הפריטים היחדים שהיו זמינים היו בגדים קצרים שבסך הכל התאימו למזג האוויר בצורה סבירה, אך את נעלי המסע שלי שהיו רטובים ללא שום סיכוי להתייבש בקרוב, החליפו זוג סנדלי שורש, איתם פסעתי בשעה הראשונה שהלכנו לתוך צואה פרתית, ושוב מצאתי את עצמי מחפש מקור מים להתנקות מהזוהמה שדבקה בי. נראה לי שכנראה גרמתי להרבה הודים באותו היום לחייך, אבל אני כבר הבנתי שהקארמה שלי עם ואראנסי כנראה לא משהו.

כפיצוי רעייתי צילמה אותי משקיף לעבר הגנגס ולא אני לא האיש עם הסארי האדום, צד שני בבקשה.

……..זהו? ריגעי התהילה חלפו?, הודי שמן בסארי אדום יותר מענין? אין ספק שהתחרות נהיית קשה מיום ליום, רגע אחד אתה בכותרות ומיד אחר כך אתה שוקע באפרוריות של שיכחה, כאילו היקום ברחמיו מכין אותך לעתיד לקרות ממילא עוד שנים אחדות.

המשכנו לנדוד בין הסמטאות הצרות והמעופשות של העיר העתיקה, ולא חלילה שהעיר החדשה ניראית טוב יותר. הגי.פי.אס. מידי פעם מקרטע ומפנה אותנו לכיוונים שגויים, אבל בסך הכל אנחנו מצליחים להגיע לכל הגאהטות שמאסי גאהט ועד למרכזית שבהם שם גם נעשית שריפת הגופות.

רחצה קבוצתית, זה לא עזר להן כל כך עם הריח:

קופים מטפלים בסלים שהשאיר מישהו לשניה על אופניו:

התמונות האחרונות מהסט של רעייתי, איך לומר זאת, אני לא הייתי מסוגל לצלם. איפה שהוא לאורך הדרך נדבק אלינו נודניק שניסה למכור לנו בדי משי תוצרת ואראנסי. כמובן משפט הפתיחה הרגיל שלהם זה: "No money only to look" לא שיכנע אותי אבל רעייתי החליטה להיות נחמדה אליו ולראות מה שהוא רצה להראות לה, אז הוא נעצר באיזו סימטה מול תריס עץ כבד שהיה סגור ואמר משהו כמו, תיראו, זה המקום שעושים את המשי ופתח את התריס:

אני כמובן הייתי בשוק שבחור הזה יש מישהו שעובד לאור מנורה ונעמדתי פעור פה, רעייתי שהייתה מעשית צילמה קצת.

והאיש שנראה שהיה מרוצה שראינו את זה אמר, אתם רואים, יצור מקומי, הכל תוצרת ואראנסי.
עכשיו אני חייב לומר משהו, אני לא טוב בצילום של אומללות, גם אם זה מצתלם טוב אני לא אוהב את זה ואני מניח שהכוונה שלו הייתה טובה, למכור את מה שייצרו ולהרוויח את היומית שלו, אבל לי התמונות האילו של הצד הזה של הודו לא עושות טוב.
שחזרנו לאסי גאהט ישבנו לאכול במסעדה שצפתה אל הנהר בהמתנה לטקס הפוג'ה המקומי, התמונות שלי מאותו היום כוללות גם את הטקס, עד שיתחיל, נמסטה.

רישיקש – סתאם יום של חג.

זמן כוכבי :שמונה עשרה באוקטובר 2019.
אם אתם יושבים ובוהים בכותרת שמעל ותוהים לעצמכם, מה שני אילו עושים עדיין ברישיקש אתם לחלוטין צודקים. בשום מקום בתוכנית מסע שלי, שנעשתה כמובן עוד שהיינו בארץ הקודש, לא היה כתוב, עכשיו אתה מצלם את ג'וס מנענעת לולב בסוכה של בית חבד ברישיקש או לחילופין שעכשיו אתה מממתין מחוץ לחנות למימכר חזיות, ומביט בתמונות שרעייתך שולחת לך החוצה ומחווה דעה מקצועית לחלוטין לגבי התאמת החזיה לגופה. אבל אתם יודעים מה הפתגם אומר, אנשים מתכננים תוכניות והאלים צוחקים, ומה זה צוחקים? בהודו הם על סף של בכי מעורב עם צחוק, איך שני התמימים הללו חשבו להם שבהודו הכל יתנהל לפי התוכניות והם יהיו היום בדרך לוואראנסי. אז הסיפור כמו כל סיפור מתחלק לשני חלקים שהראשון קרה בארץ והשני מתחיל יומיים קודם, נטול תמונות, אבל עם הרבה מלל, בערבו של אותו היום שהיה יום בטלה מתוכנן של שיטוט בסמטאות רישיקש.
ישנה אימרה הודית עתיקה שאומרת שמטוס שנעלם במערכה הראשונה, יופיע ככתם שמן עם גלגל הצלה במערכה השלישית, אבל אני לא יכול לאמת לכם את החלק השני במלואו וכל מה שאני יכול לומר שהמטוס אכן נעלם והופיע בהמשך אבל באיחור של חמש שעות שזה הרבה יותר הגיוני עבור פתגם הודי עתיק. המערכה הראשונה מתחילה כמובן בין טבלאות האקסל שלי, שבהן תכננתי את הטיול ובין אתרי האינטרנט השונים בהם מימשתי את התוכניות והמרתי שקלים עבריים טובים תמורת הבטחה עתידית לכרטיסי טיסה, עבור רעיתי ועבורי בחברות איר אינדיה ואינדיגו. שמונה כרטיסים הוזמנו ללא שום בעיה ורק שבאתי להזמין את הטיסה מרישיקש לואראנסי לא היצלחתי להזמין כרטיסים שאני רואה איך מחירם מאמיר מ 30$ ל60$ וגם במחיר הזה שאותו אני מוכן לשלם בחפץ לב, בדיוק באותו שלב שבו אני מאשר את הרכישה והאתר של איר אינדיה אמור, ממש כמו שעשה עם הכרטיסים הקודמים, לוודא את כרטיס האשראי שלי ולתת לי אישור רכישה, הוא מוציא לי הודעה לא ברורה שלא ניתן להשלים את הפעולה. אחרי שאני מנסה לחזור על הפעולה בימים שונים ובשעות שונות ועם מחשבים במקומות שונים ומחליף כרטיסי אשראי וזהויות, אני מתחיל לקבל תחושה עמומה שלמרות שבאתר המטוס נראה די ריק, מישהו שם בחברה לא ממש מעונין למכור לי כרטיסים לקטע טיסה זה וגם מהמיילים שלי הם מתעלמים באלגנטיות. כשבוע לפני הטיסה להודו אני מתייאש באלגנטיות ומחליט לבדוק חלופות לטיסה ומוצא לשמחתי שישנם לא פחות משלושה רכבות שעושות את הדרך הזאת בטווחי זמן של 14-19 שעות ומחליט לרדת מטיסה ולהפוך את כל זה לחווית נסיעה ברכבת הודית.
רישיקש, יומיים לפני, אנחנו אחרי ארוחת ערב במלון ואני מחליט להזמין כרטיסי נסיעה ברכבת לוואראנסי, אבל ללא שום הצלחה. ממש כמו באותם פעמים שניסיתי להזמין כרטיסים לאוטובוסים גם כעת אני לא מצליח לבצע הזמנה מכיוון שאתר הרכבת מנסה לזהות אותי לפי הסים הישראלי ואילו אנחנו עם סים הודי ואני מהר מאוד מבין שכדאי לקפוץ לסוכן נסיעות וגם אם זה יהיה כרוך בעמלה, עדיף לבצע דרכו את הרכישה, אז קלי רגליים אנחנו קופצים לסוכנות נסיעות שנמצאת דקת הליכה מהמלון ומסבירים להודי הנחמד שיושב מולנו שחפצה נפשנו בכרטיסי נסיעה לואראנסי ברכבת, אבל משום מה אנחנו לא מצליחים לקנות אותם באינטרנט ולכן נשמח מאוד אם יוכל לעזור לנו, אבל הוא רק מניע את ראשו באותו ציר מיוחד שבין הצוואר לראש ושרק הודים מלידה מסוגלים לו ואומר לנו "No train" , מזתומרת אין רכבת אני מתקומם לו (באנגלית כמובן יען כי הגוי עדין לא למד עיברית), ראיתי שלוש רכבות לואראנסי, אבל הגוי , שאולי לא יודע עיברית, אבל בקיא מאוד בהתנהלות מול ישראלים, רק מצביע על הקיר שמאחוריו שם מודבק פתק גדול ועליו באותיות של קידוש הלבנה ובאנגלית שאינה משתמעת לשני פנים כתוב, אין רכבות לואראנסי. אני לא נרגע עדיין ואומר לו בהתרסה, מה פתאום אין רכבות לואראנסי והוא מביט בי במבט חומל ואומר "Constructions works" , אני מפנים לאיטי את המצב ומתחיל להבין את הסיבה מדוע נכשלתי בקניית כרטיס טיסה מהארץ ואומר לו, טוב מה האפשרויות שלי והוא אחרי תיקתוקים שונים במקלדת המחשב נותן לי שתי אפשרויות שכוללות נסיעה ברכבת או אוטובוס לדלהי שזה כשש שעות נסיעה בכיוון ההפוך ומשם רכבת או טיסה לואראנסי, אבל שתי האפשרויות כוללות שעות רבות של נסיעה והתנידות לא פשוטה בין תחנות כך שלמרות המחיר האטרקטיבי שלהם אני דוחה אותן וגם את האפשרות לקחת רכבת לעיר אחרת שנמצאת שעתיים מואראנסי ומשם עוד רכבת. מה עם טיסה אני שואל אותו בזוכרי את האפשרות ההיא שראיתי בעודי בארץ והוא בודק ואומר לי, יש טיסה ישירה מפה משדה התעופה בדיהרדון לואראנסי, 15000 רופי במזומן לשתי כרטיסים, שזה בלשון בני תרבות כ 750 שח או כ 210$, כמעט פי שתים ממה שהיה מחירו בארץ וזה כולל הקפצה של רעייתי באופנוע לכספומט הקרוב יען כי התשלום הינו במזומן. החיסרון היחידי הוא שבעוד שהטיסה של רעייתי על האופנוע יצאה לפועל מידית, הטיסה לואראנסי יוצאת רק עוד שלושה ימים, מה שמביא אותי היום לעמוד מול חנות צרה ועלובה לממכר חזיות ולהתבונן בתמונות ששולחת לי רעייתי החוצה בנסיון להחליט איזו ניראית הכי טוב עליה.
מפאת צינעת הפרט של רעייתי, התמונות הנ"ל ישארו בפרטיות שלה ואני אביא כתחליף הוגן להן את המדריך ההודי המלא לבחירת חזיות למען רווחתן של בנות ישראל:

ולמי שבכל זאת חסרה תמונה של הצדקת, הרי היא לפניכם מנענעת לולב במרץ:

ליד חנות החזיות כוכון של חייט:

מה שהחזיר אותי באבחה לילדותי ולמכונת התפירה של זינגר שעברה בירושה מסבתי, שעסקה ממש באותו ענף, לאימי.

חדי העין שבינכם לא יתקשו לקרוא את מה שכתוב על קופסת כלי העבודה של הצמד הזה, דהיינו, מנקי אוזניים שזאת גם דרך מכובדת להתפרנס בה בהודו.

אני לא ממש סגור, מה אומר המהרישי הזה לאישה שהיא חלק מקבוצת תירים שהייתה שם אבל אני מניח שהתבצע שם מעין עיסקת חליפין הוגנת בה הוחלפו מילים של קדושה במצלצלין. באומרי הוגנת אני מתכוון שבעוד שמילים אינן שוקלות דבר מצלצלין דווקא כן ולכן כל אחד קיבל את מה שחסר לו.

צילום: ג'וסלין בראון.

ואם כבר בעניני קדושה, אז הפרות הקדושות צופות בנהר הקדוש בו טובל הצדיק הקדוש ממש מול המלון שלנו שנמצא בצידו השני של הנהר.
את שאר היום בילינו במחקר מעמיק על העלויות השונות של מוניות לשדה התעופה וסגרנו עם הסביר ביותר על איסוף למחר בבוקר מצידו השני של לקסמן ג'ולה, אבל רק צד אחד היגיע למעמד האיסוף ואתן לכם לנחש עד לפרק של מחר מי. נמסטה.

הרידוואר – טקס הפוג'ה.

צילום: ג'וסלין בראון.

זמן כוכבי :שבע עשרה באוקטובר 2019.

אחרי שכתבתי כל כך הרבה בחלק הראשון של הרשומה, אתרכז כאן בעיקר בתמונות. היו לנו כמה שעות להמתין לטקס והלכנו לאיטנו על הרציפים, עוקבים בסקרנות אחרי מעשי האנשים. כמובן שזה היה הדדי והם הביטו בנו בסקרנות לא פחותה, מעין מסחר במבטים.

זאת עבודה די שכיחה בקרב אנשים מבוגרים להכין את הצלחות עבור הטקס, הם חיים שם בצימצום רב, חלקם ללא בית, ממתינים למותם מתוך אמונה שלמות במקום קדוש ישלים להם את מחזור גילגולי החיים.

לאט לאט הרחבה שמול הטקס מתמלאת באנשים שמגיעים עם אוטובוסים מאורגנים, הכל נעשה בעצלתיים. אנחנו עומדים שם ומביטים ולפתע ניגש אלינו אדם שלבוש בסוג בגדים רשמיים ובידו פנקס ועט ואומר משהו שאנחנו לא מבינים, רעייתי אומרת שאולי זה איזה שוטר מקומי, אבל לא נראה לי הגיוני ואני מתחיל לתחקר אותו עד שאני מבין שהוא שייך לצוות שמארגן את הטקס ואחראי לשמור על הסדר וכן על איסוף תרומות ואנחנו כמובן ניראים לו נדבנים גדולים.

יש אנשים שעבורם זה יום עבודה רגיל ויש שבאו לטקס היטהרות, הכל אחד ליד השני עם הליכלוך והבלאגן שמסביב.

התרגשות גדולה, הטקס עומד להתחיל, היציעו לנו מקום טוב לשבת בקידמת הגהאט, אך אחרי כמה דקות ויתרתי, הרבה תפילות שאני כמובן לא מבין מילה, אחרי כשעה וחצי של שיעמומון מבחינתי החלטתי לטייל קצת לאורך הגהאט והיה הרבה יותר מענין.

כאן פחות או יותר הרגשנו שדי מיצינו את הטקס ומכיוון שהתחיל להיות מאוחר ולא רצינו להתקע כאן, החלטנו לפסוע בנחת לכיוון תחנת האוטובוס המרכזית של הארידוואר, משהו כמו 25-30 דקות הליכה שלווה שנקטעה על ידי קבצן עם נכות די קשה שהחליט לא להרפות מרעייתי עד שיקבל משהו ולא עזרו כל הסימנים וההתחמקויות הרגילות, הוא פשוט רדף אחרנו לאורך של כמאה מטרים ונראה לי שאם היה משקיע את חייו באופן כזה החלטי במשהו יותר טוב מזה היה יכול לשפר את חייו הרבה יותר.
שהיגענו לתחנה, קיבלה את פנינו המולה חשוכה של הרבה אוטובוסים ואנשים שרצים בינהם, וכמובן שהצטרפנו אליהם במסעות הבירורים עד שאחרי כעשר דקות מצאנו את האוטובוס לרישיקש. לא ממש הצטערנו לעזוב את העיר המדכאת הזאת, שלום הארידוואר ולא להתראות, נמסטה.

הרידוואר – תיאורית הקדושה.

זמן כוכבי :שבע עשרה באוקטובר 2019.
הרידוואר נחשבת לאחת מארבע ערים קדושות שאחת לשנים עשר שנים נחגגת בה הקומבה מלה שזאת אחת מההתכנסויות הדתיות הגדולות ביותר בעולם. את ההמלצה לצפות בטקס הפוג'ה בהרידוואר קיבלתי באתר למטייל כמשהו שלא כדאי לפספס, אז הנה הבוקר שלה היגיע ומאחר שמדובר בכשעה נסיעה החלטנו על אוטובוס מקומי, מיד אחרי ארוחת הבוקר אותה סעדנו ב OM Freedom Cafe לשביעות רצוננו וביטננו המלאה.

צילומים מבית הקפה: ג'וסלין בראון.

היה קצת חבל להרוס את הציורים בקפה, אבל זה הסתדר לנו טוב עם העוגה והגרנולה.

משם הלכנו לראם ג'ולה שם התווכחנו עם איש הטוק טוק שרצה מאיתנו 150 רופי לתחנת האוטובוס הראשית ב Ganga Vatika ושהצבעתי לו על השלט שכתוב 50 רופי לאדם, ענה שזה המחיר אם נמתין לעוד לפחות שני נוסעים לכיוון הזה, אז אחרי כעשרים דקות היגיעו עוד שלושה הודים ששילמו 100 רופי לשלושתם (וכן כן אם תאמרו שמאה לחלק לשלוש זה פחות מחמישים אני אסכים איתכם) ויצאנו לדרך.
שהגענו לתחנת האוטובוסים עמד ביציאה שלו אוטובוס עם כרטיסנית שטענה בתוקף שעוד היום, מקסימום חמש דקות יצא האוטובוס הזה ממש להרידוואר ואכן היא צדקה כי אחרי כחצי שעה הוא באמת יצא, אני מתחיל לדאוג כי אם ההודים ימשיכו עם הדייקנות היקית הזאת הם בדרך להיות מעצמת הייטק. הנסיעה עצמה לא הייתה ארוכה מידי ואחרי כ 40 דקות, בצהרי היום, זרקה אותנו הכרטיסנית מהאוטובוס בצומת דרכים שעל אם הדרך בפאתי הארידוואר שאנחנו מנסים להבין איפה נמצא צאנדי גהאט שבו אמור להתקיים הטקס בערב. אז אחרי התייעצות קלה עם גוגל מאפ ואלוהי ה GPS נשלחה אלינו בקרן מיוחדת מהשמיים היישר לשח-רחוק שלנו המסלול שעלינו ללכת בו, תוך חציית נהר הגנגס רחב הידיים:

מה אומר ומה אגיד, לא נורא בכלל בינתיים, אנחנו עולים על הגשר, ומצלמים כמה תמונות ועוד כמה תוך כדי תנועה, הכל נחמד וציורי עד שלפתע עוצר באמצע הגשר רכב שמתעלם כליל מהעובדה שהוא מפריע לתנועה ושני בחורים צעירים יוצאים מימנו ושועטים לעברנו ומשהיגיעו אלינו הכניסו ידם לכיסם ושלפו כל אחד סמארטפון ופנו לרעייתי ובחיוך אמרו: סלפי? והתנועה, כאילו כיבדה את המעמד המקודש והימתינה בסבלנות עד שאלו באו על סיפוקם ופרשו חזרה לריכבם, איך אמרתי, בכלל לא נורא בינתיים.

חמש דקות, אולי עשר עם כל הצילומים בצד השני של הגשר, מבהיק בנקיונו ניצב לו צאנדי גהאט ולליבי התגנב לו חשש קל שמשהו ממש לא בסדר כאן, הכל טוב מידי, ונקי מידי ובטוח עוד מעט יבוא מישהו לבקש מאיתנו דמי כניסה לגן העדן…, אבל לא. משהו כאן לא מסתדר לי.

איך הגשש אומר, זה נראה יותר כמו קאנטרי-גהאט, שיהיה, אנחנו יושבים לנו על ספסל בינתיים ומכרסמים אגוזים ופירות יבשים, ומצחיק איך שזה זורם לי טיבעי ככה שבאמת האמנתם לי שאנחנו יושבים על ספסל, הלוו, זה הודו פה, אולי זה קאנטרי גהאט אבל לא צריך להגזים, ספסלים אין פה ככה שתחליפו את התמונה שלנו שבראש כיושבים על שפת המדרכה שליד העץ ומתבוננים בזוג המבוגר הזה ששוכב בסטייל מתחת לסוכת בטון, כאילו הם ממתינים לשאר החמולה שיביאו את המנגל והבשרים כדי שיוכלו להתחיל לחגוג, אבל בינתיים זה קורה רק בראש שלי, עד שניגש אלינו בחור צעיר, בסביבות השלושים שלו עם רעיתו ומתחיל לתרגל עלינו את האנגלית שלו. אז מימנו אנחנו מבינים שהיום זה בעצם הפוך ואף אחד לא יגיע עם מנגל ובשרים כי זה יום של צום עבור הנשים, משהו כמו צום גדליה שלנו אבל להודיות ובעלה שם נמצא איתה מתוך הזדהות בקטע של, אם את לא אוכלת אז סבבה ובמקום שאקפוץ לאיזו מסעדה אני מקריב למענך ומתענה איתך, הודים, לך תבין אותם. אני בינתיים מנצל את ההזדמנות ושואל אותו על טקס הפוג'ה שעתיד לקרות בערב והוא נראה מבולבל משהו ואומר, פה, פה אין טקס פוג'ה, זה בהר קי פאורי גהאט. אהה (אני עושה יותר מידי אהה) אני מביט בו כאילו שאני מבולבל ולא מבין שאני בהודו והוא מצביע לכיוון צפון מערב (כאילו שאני יודע איפה זה בהודו צפון מערב) ואומר לי, זה שם, בעיר, זה אחרי צאנדי מנדיר ואחרי שהוא רואה שאני מביט בו עם סימני השאלה בעיניים, אלה מהסרטים המצויירים, הוא אומר, זה קרוב, רק ארבע קילומטר, תיקח טוק טוק ואתה שם בעשר דקות (ועוד ישארו לי חמש שעות לשרוף עד הערב). למי שאיבד את הצפון כמוני יש מפה ששמתי למעלה, אנחנו בחץ האדום והיעד הוא הנעץ האדום שכתוב לידו Poja.
אנחנו פוסעים חזרה לכיוון המקום של הפוג'ה ואיך שאנחנו חוצים את הגשר ועוברים את הכביש, נראה שהנוף מתחיל להשתנות, סטייל התחנה המרכזית של איזו עיירת פיתוח משנות השישים בדרום הארץ, רק יותר ירוק, חזירי בר ופרות משוטטות וכל מיני אנשים שגרים שם בסבבה שלהם כאילו זאת מחאת האוהלים שנתקעה שם במשך תשע שנים.

צילום:ג'וסלין בראון.

צילום: ג'וסלין בראון.

ברור שמיד איך שהופיעו בשכונה שני כספומטים מהלכים, כלומר שני תיירים עם מראה מערבי מודגש, באופן מידי נהפכנו עבור ילדי השכונה מקור לעלייה לרגל שהושיטו לנו את כף ידם שהיא פונה כלפי מעלה ואנחנו אישרו לכולם שהידיים שלהם נקיות והם רשאים לאכול ארוחת צהריים במידה ויש להם אחת כזאת, אבל אני חושש שלא היינו כנים איתם לגמרי בנושא הזה. בשלב הזה החלטנו לוותר על ההליכה הלא ממש מענגת שבין העצים ועברנו ללכת על המדרחוב שמחבר את כל הגהאטות שלאורך תעלת הגנגס, אבל שם המצב לא ממש השתפר.

בהתחלה כפי שנראה בתמונות היו שם קבוצה של כמה נשים וילדים בתעלה ואני חשבתי לתומי שזאת איזו יוזמה של העיריה לנקיון כך שתהיה להם איזו פרנסה, אבל ככל שהתקדמנו זה נראה פחות ופחות סביר ובתמונה הזאת זה אפילו נראה כמו הבהלה לזהב שהייתה בארה"ב לפני כמאה ושבעים שנה רק בלי הזהב.

הקטע הזה מיועד למטיבי צלילה.

וזה כמובן מבחינתם היעד הסופי, את מעט המטבעות , פריטי המתכת, הצמידים ושאר המציאות הם מביאים לבחור הזה שישקול וישלם להם. עכשיו פה אני רוצה לעשות איזו עצירה מנטאלית ואת המשך היום שלנו אביא ברשומה הבאה כי יש לי הירהורים שרצים איתי כבר שנים רבות.
לפני יותר מעשור היגעתי לירושלים כאדם בוגר במטרה לחקור דרך המצלמה את החיים בעיר. אחד מהדברים שדי נדהמתי מהם היא כמות העוני וקבצנים בעיר ובנוסף מכמות הליכלוך אפילו ביחס לתל אביב שגם בה יש עוני וקבצנים ואפילו אוכלוסיתה גדולה יותר משל ירושלים. יש כמובן קשר די ברור בין עוני לבין ליכלוך, שכן היכולת של העיריה לגבות מהתושבים כסף כדי לשמור על הנקיון הוא די מוגבל, אבל התהיה שהיציקה לי יותר האם יש קשר בין קדושת המקום לבין ריבוי האוכלוסיה העניה? האם יש מתאם בין האמונה של האנשים לבין מצבם הכלכלי? ברומא למשל למרות שהעיר נחשבת קדושה לנוצרים המצב שונה והעיר עצמה נקיה ומטופחת באופן סביר, אולם מצד שני נראה לי שרוב האוכלוסיה הנוצרית בעיר ואני מתכוון לאוכלוסית הקבע, כנראה אינה מאוד אדוקה באמונתה. אני גם תוהה, האם הבעיה היא באמונה עצמה כגורם לעוני או בשימוש שנעשה בה כמכשיר פוליטי שמאפשר שליטה באוכלוסיות בעלות מבנה הומוגני בקלות יחסית? אין לי כמובן מסקנות מכלילות וכמובן אני יכול גם לראות את היתרונות באמונה שמאפשרת למאמין חסינות נפשית כאשר הוא נתקל בפני קשיים ושאלות שגדולים מיכולתו או מבינתו ויש לו תמיד את אותו כוח עליון שרצונו ויכולותיו גדולים מימנו בבחינת השם נתן השם לקח. התחושה האישית שלי שעדיף להיות תקוע עם השאלות, מאשר עם התשובות.
נתראה בהמשך הערב, נמסטה.

רישיקש – שיטוט סמטאות.

זמן כוכבי :שש עשרה באוקטובר 2019.
את היום הזה החלטנו להקדיש לאל התכלית ההודי שהוא הוא הסיבה מדוע ישראלים רבים מגיעים להודו ופשוט לסטלבט לנו ברחובות הצבעוניים, לאורך הנהר בין שני הגשרים. בתור הכנה למשימה המתישה הזאת פתחנו בארוחת בוקר שלווה ואיטית בקפה בודהה הקטן (ואלה, לא ידעתי שהוא מגיע בכמה גדלים) עם נוף משקיף לנהר הגנגס הירקרק שמעליו מתוח לקסמן ג'ולה.

צילום: ג'וסלין בראון

על הגהט שלמטה עסקו כל מיני הודים בפעילות מיסטית שלווה שרימזו איך יראה המשך היום שלנו שהדגש הוא על שלווה, ועל העצים שלידנו קיפצו קופים בצרחות מתחרים בינהם מי יגנוב יותר אוכל לסועדי בתי הקפה שלאורך הנהר, בקיצור יום מושלם לבטלה. בית הקפה היה די גדול באופן יחסי ולא היו בו יותר מידי סועדים, כולם כמובן תיירים, צוות הטבחים לקח את הזמן עד שהיגיעה ההזמנה, אבל עם נוף כזה לא הייתה לנו שום כוונה להתלונן. האוכל כשהיגיע בהחלט עמד בסנדרטים של טעם ונקיון סבירים בהחלט והחלטנו לתת להם בטקס חגיגי שלושה מזלגות אבל הם הביאו לנו רק שתי מזלגות, אחד לכל אחד מאיתנו, לא קל לשמור על רמה של תרבות אירופאית בהודו. בכל אופן הנה תמונה של הכניסה למסעדה והטיפוס במדרגות הוא רק לבעלי רובאי שתיים ומעלה.

צילום: ג'וסלין בראון

שיצאנו לרחוב, רבצו שם כמה פרות שאולי לא הבינו שהמסעדות כאן הן במתכונת של שרות עצמי או שאולי היו פשוט שבעות מידי.

בהתחלה חשבתי שהבחור בצהוב קשור אליהן איך שהוא אבל מכיוון שהמשיך ללכת הבנתי שהם כולם אמנם בעיסקי הקדושה, אבל כל אחד בדרכו המיוחדת. הדבר היחיד שאני יכול לומר לזכותו של האיש הזה, שיצא לנו לראותו בכל הימים שהיינו שם, ושבניגוד לפרות הוא לא נידנד או הציק למישהו כדי לקבל אוכל או תרומה.

דוכני הפירות האלה קישטו את כל הרחוב לאורכו.

צלבי הקרס האלה, ממש כמו צורת מגן דוד , הם קישוטים מקובלים בהודו וללא המשמעות שאנחנו מיחסים לה.

שהייתי צעיר, אבל ממש צעיר גרתי בשכונת הדר יוסף בתל אביב. מכיוון שזאת היתה תקופה של אחרי הצנע בארץ, היו לחלק מדיירי השכונה משקי עזר שזה אומר קצת תרנגולות, יונים, כבשה או שתיים ואפילו עגלים ומאוד מקובל היה לצאת החוצה ולראות את החיות משוטטות בשכונה.

אצל החברה האלה פסס פסס או קוצי מוצי לא עוזר, אבל נפנוף קל בקליפת בננה תעשה את העבודה.

גם החברה האלה אוהבים בננות אבל אני באופן אישי לא הייתי בודק את זה, כנראה גם זאת הסיבה שהם יושבים ליד שלט צהוב שכתוב עליו "נהנה", או שזה אולי רק בראש שלי.

לבננות מסתבר יש הרבה אוהדים, לא פלא, יש בהם הרבה מגנזיום ואין כמו פרה שבטח נמצאת כבר בגילגול השני שלה להבין שאם אתה מתגלגל כל כך הרבה, בסוף השרירים נתפסים.

דומם עם "כובש את יצרו".

דומם עם כביסה.

אחרי שהגענו לראם ג'ולה החלטנו את הדרך חזרה לעשות על רחוב שנדמה לי נקרא לקסמן ג'ולה כמו הגשר השני. זה רחוב שליו יחסית ליד הגנגס ולאורכו יש הרבה אשרמים ובתי ספר למינהם, וכמובן כל מיני טיפוסים מענינים.

אני לא ממש בטוח מדוע כל החומות והגדרות כאן, אבל בנוף ההודי זה די חריג.

השער בו יבואו צדיקים, אבל רק מהסוג המשלם.

לא ממש הבנתי מדוע רק לנהג יש קסדה, או כולם או לאף אחד, לא שאלתי כי ההודים שמסבכים אותם בשאלה קשה הם מנדנדים בראשם, ממש כמו בובות הכלבים שהיו מאוד נפוצות במוניות בשנות השישים, ואני עדיין לא ממש סגור מה המשמעות של זה, אבל ברור לי שזה כמו ג'וקר בקלפים, די רב משמעי. (הערת המחבר: בנושא הכלבים עם ראש מתנדנד לדש בורד מסתבר שהם עדיין פופולרים וחיפוש פשוט בגוגל הביא לי תמונות רבות שלהם – י.ב. 2020).

שיעור ציור, משום מה במצב שכיבה. היה לי פעם מורה לאומנות שאמר שאם אין לי השראה, כל מה שאני צריך זה לשנות את הפרספקטיבה שלי או של התמונה והרבה פעמים זה עושה את העבודה. דרך אגב זה שהוא עוצם את העיניים זה לא אומר שהוא יושן, הוא פשוט חושב.

וזאת התוצאה של שינוי הפרספקטיבה.

עובדי עיריה אין שם כי ממילא הפרות אוכלות את המודעות, כלומר אם הן לא משיגות קליפות של בננות. בהתחלה חשבתי שככה הן קוראות את המודעות ואמרתי את זה לרעיתי, אבל היא אמרה שזה והתיאוריה שלי שהן קוראות כתב ברייל עם הלשון זה רעיון מפגר. טוב לפחות בסגנון הבריטי שלה, היא לא כינתה אותי מפגר, אני חושב.

עוד סלפי לאוסף. נראה לי שעוד 1000 שנים שהחיזרים יעשו חפירות ארכיאולגיות בהודו וימצאו כל כך הרבה תמונות של אישתי אצל מיליוני הודים, הם יניחו שבטח זאת הייתה איזו סבתא קדומה ונערצת, יותר טוב שלא הצתלמו איתי, מי צריך שיקראו לו סבא, בטח לא אני.

צילום: ג'וסלין בראון.

בהודו אסור להוריד נעלים ברחוב כי ישר מגיעה איזו פרה ורוצה לנעול אותם. מזלו שהיא התלבטה בין ימין לשמאל. למירי (רגב) לעומת זאת אין שום התלבטות, מנהיגנו הדגול אמר שכל הסמולנים בוגדים ולכן יש רק ימין וליד ימין.

צילום: ג'וסלין בראון.

כל מה שאני יכול לומר כאן זה שאמא שלי תמיד אמרה לי שאסור לשחק עם האוכל.

צילום: ג'וסלין בראון.

לקסמן ג'ולה בלילה, אז לילה טוב ונמסטה.

רישיקש – טקס פוג'ה.

זמן כוכבי:חמש עשרה באוקטובר 2019.
הטקס לפי מה שקראתי מתקיים ליד הראם ג'ולה שזה הגשר של ראם, הוא נמצא מערבית מלקסמן ג'ולה משהו כמו 15-20 דקות הליכה ויש אפשרות ללכת חלק מהדרך לאורך הגנגס ברחוב יותר שקט שיש בו הרבה אשרמים. מכיוון שהטקס מתחיל רק עם השקיעה שזה בערך בסביבות 18:00 יש לנו הרבה זמן לפסוע בנחת , לספוג את מראות הרחוב והנהר וכמובן לצלם שנזכור מה שהיה.

העוני כמובן גם כאן קיים ונראה, אבל יחסית לעובדה שזהו אזור תיירותי המינונים פחות גדולים.

מרחוק אנחנו רואים את לקסמן ג'ולה מתרחק מאיתנו והשמש שנעה לקראת שקיעה מאירה באור מיוחד את נהר הגנגס, מעין אור כתמתם שמשתלב בצורה נעימה עם הירוק של הנהר.

צילום: ג'וסלין בראון

ליד הראם ג'ולה היו כל מיני אנשים שעסקו בקיום טקסי פוגה פרטיים וקנו את הצלחת הטיקסית שלפעמים עשויה מעלה ירוק עם פרחים כתומים בפנים ונר שמדליקים, מהמוכרת שישבה בגהט.

השמש הלכה ושקעה לה באיטיות טיקסית כמקובל בהודו כי ידוע שאפילו השמש נכנעת לקצב הזמן ההודי ואינה ממהרת. היבטתי בעצבנות משהו לכל הכיוונים אך לא הצלחתי לראות שום התארגנות לטקס כל שהוא בגהט ליד הנהר.

בסוף שהחשיכה השתררה על שני גדות הנהר, ראיתי בצד השני אורות מנצנצים בצד הצפוני של הנהר והבנתי שאנחנו ליד הנהר הנכון אבל לא בצד הנכון של הטקס. זירזתי את רעייתי בכיוון הגשר בתקווה שנגיע ונספיק לראות את הטקס, אך לא היה מקום לדאגה כי הטקס היה מספיק ארוך.

הטקס כפי ששמעתי מאנשים שדיברנו איתם היה מכוון תיירות, כלומר הרבה פחות תפילות ויותר ניפנופים במנורות האש המרשימות. המבצעים של הטקס עבדו בתאום מאוד יפה כמו להקת מחול.

אחרי הטקס אנשים המשיכו בטקסים פרטיים.

ורעייתי כרגיל מצאה לה חברות מקומיות:

שכמובן ביקשו וקיבלו ברצון סלפי. יצא לי לשוחח עם הילדה שבאמצע בזכות האנגלית הטובה שלה יחסית לעובדה שהיא רק בת 12. היא ממש דיברה לענין יחסית לגילה הצעיר וסיפרה לנו שהיא עוזרת לאימה כל ערב אחרי הלימודים למכור צלחות לטקס, החלום שלה כך אמרה להגיע לברזיל יום אחד ואמרתי לה שהיא עושה רושם של ילדה חכמה ככה שאין לי שום ספק שיום אחד היא תגיע לשם. התוכנית למחר יום שוטטות רגוע בסמטאות של רישיקש ואילו לעוד יומיים טקס פוגה בהרידוואר שזה אמור להיות הארד קור ולכן צריך יום מנוחה באמצע. נמסטה.