ואראנסי – היום השני.

זמן כוכבי: עשרים ואחת באוקטובר 2019.
שאננות היא השעיה של המציאות ולהתעלמות כזאת תמיד יש מחיר, לפעמים מפסידים ארוחה ואם אתה במצב של עודף, הרי שיש ברכה בהפסד זה, אבל אם הארוחה האחרונה נאכלה מזמן והמפסיד בתת משקל הרי שעתידו בטווח הנראה לעין אינו מבשר טובות. הודו היא לא מקום טוב להיות בו שאנן ויש בהודו שני סוגים של שאננות, של תיירים ושל מקומיים, ולמרות שהמחיר שישלם זר עבור שאננותו הוא מחיר כלכלי בעיקר שכנראה יש ביכולתו לספוג, זאת של ההודי המקומי שהיא הרבה יותר משמעותית, דווקא היא, כך נראה על פניו נחוות בקלות יחסית מול המערבי שלוקח את שלו בצורה יותר קשה. מכיוון שאותה ארוחת בוקר מוזרה הוגשה לנו גם היום אכלתי בצורה בררנית בעוד שרעייתי דווקא התחברה טוב למעדני המטבח ההודי, ושמחה לאכול גם את חלקי בתקרובת המוזרה הזאת.

אני לא מתחייב לכם מה שם, אני רק יכול לומר בוודאות די טובה שמה שמעל תה המאסלה בחלב, זה ללא ספק צמד בננות. מאחר שלא רצינו להעליב את מארחינו, הגענו לפשרה שאני אוכל את הבננות ורעייתי את כל השאר, מה שעשתה בחפץ לב שגבל אפילו בעליזות חשודה מעט, ואני מתחיל לחשוד שאולי טעיתי בזיהוי אתמול והגוש הלבן בארוחת הבוקר לא היה סולת.
מכיוון שעברנו את רוב הגהטות שבין אסי גהט למאניקרינה גהט החלטנו להעביר את היום במאניקרינקה, אבל להפתעתנו כל האזור שם היה נראה כמו עזה אחרי אחד מהמבצעים ואין כמו התמונות למחיש זאת.

ברקע ניתן לראות את הארובות הלבנות של המשרפות. נראה לי שכנראה ההצפות שהיו כאן השנה החריבו לא מעט בתים והצבא חסם את האזור ופינה את האנשים.

כדי להגיע לגהט היינו צריכים לנווט בין הבתים ההרוסים וזה היה מראה מאוד סו-ריאליסטי כאילו נזרקנו לאזור מלחמה משנות הארבעים. הסימן הבולט שהעיד על התקרבותנו למזח היו הופעתם של מבנים עמוסים בגזעי עצים כרותים שממתינים למכירה.

ומכיוון שמדובר במלאי יקר הושם עליו שומר מאיים למדי.

גם הסירות בשעת הצורך הופכות למחסן צף.

עצים בכל מקום.

שקילת העצים נעשית כנראה לפי משקל הגופה שצריך לשרוף.

יצא לנו לראות קבוצה של אנשים בונים סירה.

זה שמחוץ לסירה דופק מסמרים באורך של 20 – 30 סמ. והאיש שבתוך הסירה מעקם אותם לתוך חריץ שיצר בעזרת המפסלת שבידו, אחרי הכל לא כדאי שמסמר באורך כזה יתקע למישהו בישבן.

אני לא בטוח מה הוא גוזר שם, הניחוש שלי שזהו סוג של תרד.

השילוב בין העמוד המסוגנן, שכנראה היה פעם חלק ממקדש הינדי לבין העליבות הכל כך צבעונית של הרחוב ההודי מביא אותי לתהיות מה הם יודעים שאני מפספס או שאולי זה בדיוק הפוך?

התחום הזה של הנקיון שבו הוא יכול לשבת יחף על המחצלת הזערורית שלו ולקרוא עיתון כאשר הטינופת והכאוס במרחק יריקה.

קצת סירות:

המקדש הזה בתוך הגנגס, אני לא בטוח שהם באמת התכוונו לבנות אותו אמפיבי. ברוח המהפכה של תנועת ההשכלה האירופאית והאימרה המפוסמת על מות המוסר האלוהי ניתן לקרוא לזה שקיעת האלים. אגב, פעם קראתי ספר מדע בידיוני שבו הכח של כל אל נקבע לפי כמות המאמינים בו.

העז השומרת ואני הסתכלנו אחד לשניה בלבן של העיניים ונדמה לי שאני מיצמצתי ראשון, טוב להגנתי אטען שיש לה מבט מאיים למדי וזוג קרניים משכנע.

מישהו בקהל אמר פרה?
אז החלטנו לסגור את מה שחשבנו ליום מוצלח למדי בקריטריונים הודים, כלומר, לא דרכנו על שום חרא פרות, לא שחינו בגנגס, לא נדרסנו על ידי שום כלי רכב, לא שאלו אותנו יותר מ 67 פעמים אם אנחנו רוצים ריקשה, לא קיללנו את הניווט של הגי פי אס יותר מ 10 פעמים, ולא ניסו למכור לנו משהו שאנחנו לא צריכים יותר מ 4 פעמים וזאת למרות המראה האירופאי שלנו. היתה לי אפילו הצעה אחת למכור את אישתי, אבל זה היה רק בתנאי שהיא תעלה במשקל וכמובן שדחיתי את ההצעה מיד, אחרי הכל מחירי האוכל ממש גבוהים. כדי לחגוג את סיום היום המוצלח החלטנו לחזור לאסי גהט שם עיננו קלטה פיצריה בסגנון אירופאי עם חלונות ודלתות מזכוכית כך שמה כבר יכול להשתבש במקום כזה?, שאלה טובה, אז אם תעיינו בתמונה שמעל תבינו שאנחנו במקום שבו פרות אוכלות בנינים, אשפה ולכו תדעו מה עוד…, אז זה שדבר לא משתבש במשך חצי יום אינו יכול לשמש ערובה לדבר.
באסי גהט יש נכון ל 2019 שתי מקומות אכילה שניראים כלפי חוץ כעומדים בסטנדרט אירופאי מסעדה ופיצריה, ומכיוון שהיינו במסעדה ערב קודם ומאחר שאנחנו מאמינים בשוויון הזדמנויות החלנו לתת סיכוי לפיצריה. העובדה שהמקום היה כמעט ריק לחלוטין, לא עוררה את חשדנו, כי אחרי הכל איננו מכירים את מנהגי אכילת הפיצה של ההודים, שבהחלט יתכן שמעדיפים לאכול אותה על הבוקר, וגם צלחנו את מחסום השפה והצלחנו להסביר להם שאצלנו בלי חריף זה כולל את החומצה הגופרתית שהם שמים רק בשביל הטעם, וישבנו להמתין עד שיכינו אותה שכן ההודים מאמינים גדולים (וזה לזכותם) באוכל טרי שנעשה באותו הרגע. הפיצה, היגיעה עד מהרה, והטעם היה בהחלט של פיצה, פשוט לא להאמין, פיצה בטעם פיצה, חיוך החל להעלות על שפתי ורק איזו תחושה מוזרה ברגל, מעין עיקצוץ מוזר מידי פעם קצת היפריע לשמחת האכילה. בסוף פניתי לרעייתי ושאלתי אותה, תגידי, גם את מרגישה עיקצוצים ברגליים? היא, אלוהים יברך אותה אישרה את אבחנתי ואני פניתי להביט ברגלי בנסיון להבין איזה זבוב מפריע את מנוחתינו, אולם להפתעתי מצאתי רק יצורים כהים שמקפצים להם בעליזות בין שערות רגלי. תאמרי לי, פניתי לרעייתי בנימוס, אם אני רואה יצורים קטנים קופצים על רגלי, והם עושים זאת אני חייב לומר בהצלחה לא מובוטלת, היתכן שאילו פרעושים?, אחרי הכל אני לא בטוח שכינים יודעים לקפוץ ככה? רעייתי נתנה מבט מעמיק ופסקה שעלינו למהר למקלחת כדי שנוכל לקחת דגימה כמה שיותר טרייה (טרייה?!, מה זה דגים שעלולים להתקלקל?) וכך מצאנו את עצמנו משלמים בחיפזון וממהרים לחדרנו כדי להשיג את הדגימה הנכספת.
אז אחרי שסרקנו אחד את השני וכן סרקנו היטב את הבגדים ברמת המילימטר, הצלחנו למצוא כחמישה פריטים אותם הרגנו בזהירות רבה ובפעם השניה מצאנו שימוש לגוגל לנס בנסיון להבין מי הם. אז מכיוון שהדגימות היו קצת מעוכות וכמובן שהגודל הזעיר שלהם לא עזר בצילום חד וברור, גוגל ירום הודו אמר שיתכן והצילום הוא של כינה / פרעוש / קרציה, נו טוב, את זה יכולתי להבין גם בלי גוגל לנס, אני ציפיתי למשהו יותר מפורט כמו למשל כינת הבקר ההודי או פרעוש עמק הגנגס, יתכן כמובן שזהו חרק שטרם נודע למדע או לגוגל ובמקרה דנן אני תובע שמכיוון שאני הראשון שמצא אותו, עליו להקרא על שמי, ככה אם לא אנציח את שמי דרך התמונות שאני מצלם לפחות אוכל למות בידיעה שיש פרעוש על שמי.

באופן מטריד למדי, גוגל לנס נתן לי בתור אחת מהתוצאות את זה:

באמת גוגל? תיעוד מתקיפת צהל בסוריה? מה אתה חושב אותנו, לעם של מיליטריסטים? ולשאלתך, לא, התוצאות לא עזרו לי, אולי כדאי שכל אותם הייטקיסטים מפונפנים במשרדים המעוצבים שלך יתחילו לתת קצת עבודה.