דלהי – המבצר האדום.

זמן כוכבי: עשרים ושיבעה באוקטובר 2019.
הרבה שירי הלל שמעתי על המיין באזאר בדלהי בעיקר מצעירים שביקרו שם אחרי צבא ולקח לי הזמן להגיע לשם ולהיוכח במו עיני שכמו צעירים רבים בעולמנו אין להם מושג ירוק על מה הם מדברים, פשוט חוסר בנסיון חיים. עכשיו טוב, זה לא שאני לא מבין אותם או חלילה מקל בכושר השיפוט שלהם אחרי הכל גם אני כמותם בשרותי הצבאי סיירתי בקסבות של שכם ג'נין וטול כרם שזאת פחות או יותר המקבילה למיין באזר, רק שבקסבות או בכל עיר ערבית שנכנסנו, זרקו עלינו מכל הבא ליד, בלוקים, בז"נטים, מכונות כביסה (כן כן לא טעיתם בקריאה), מכל טוב המקום שניתרו להם ברעש אימים על גגות פיברגלס של רכבי הסיור שלנו והנה הם מגיעים למקום שמזכיר להם את הטראומה אבל להפתעתם חוויה מתקנת, כי ההודים לא רק שלא זורקים עלינו דבר אלא אפילו מחייכים בידידותיות רבה שאפילו גודלת במידה וקונים מהם.
את הבוקר פתחנו במסעדה הקטנה שליד הכניסה לבית חב"ד ולא הופתענו כלל שהיינו שבעי רצון מאיכות האוכל והטעם, הנסיון לימד אותנו שמקומות אילו הכי ידידותיים לקיבה שלנו. מבדיקת האפשרויות שהכנסתי לגוגל מאפ שלנו לפני הנסיעה ראיתי שניתן יהיה לטייל היום במבצר האדום ובמסגד ג'מה שלידו והחלטנו שבערב נבדוק את אפשרות ההגעה לטאג' מאהל אותה נאלצנו לדחות עקב בעית התחבורה לאגרה.

ההגעה למבצר האדום מאוד נוחה מכיוון שליד בית חב"ד יש תחנת מטרו שלקחה אותנו לשם והחזירה במהירות ויעילות אם כי בעלות יותר גבוהה משל התחבורה הציבורית באוטובוסים, אבל עבורנו התוספת של 60 הרופי (3שח) הייתה שווה את הנוחות.
המבצר האדום עצמו הוא שטח אדמה די גדול עם דשאים, גנים, ארמונות ובתי תפילה שבקלות ניתן לטייל שם חצי יום לפחות ודמי הכניסה דומני היו נכון ל 2019 כ 500 רופי לאיש ואישה כל אחד בנפרד. אין לי הרבה מה לומר על המקום ולכן אתן לתמונות לומר זאת:

אושיית סלפי

בזמן שרעייתי נכנסה לאחד המוזיאונים שבאתר המתנתי לה בחוץ והיא כהרגלה אספה עוד מעריצה לאוסף הסלפי שלה, ונראה לי שבזמן הקצר שאנחנו בהודו היא הפכה לאושיית סלפי רצינית לפי כמות ההודים שהצתלמו איתה.

לאחר מכן יצאנו למסגד ג'מה שנמצא ממש קרוב למבצר, משהו כמו 10-15 דקות הליכה ברגל. המקום היה מלא במאמינים שגדשו את העליה למסגד ככה שלא הרגשנו בנוח להכנס והחלטנו לטייל בשוק שמתחתיו שהיה בסגנון שוק קרקעי עם מחצלות שפרוסות על הקרקע עם הפריטים שנמכרים, מזכיר במשהו את השווקים של באר שבע ורמלה לפני שנים. עוד אנחנו מסתובבים בשוק ההומה אני מרגיש שמישהו נצמד אלי מעבר לרגיל וישר הסנסורים שלי נדלקים ואני מסתובב אליו במטרה להתנפל עליו והבחור הצעיר קולט ישר ממראה העניים שלי מה עומד לקרות לו ומקפץ על המשטחים של הסוחרים שפרוסים ונמלט לפני שאני מצליח להניח עליו את ידי ומזלו שכך כי גם הסוחרים שם לא אוהבים גנבים ואם הייתי תופס אותו היו חובטים בו כהוגן לפני שהיו מוסרים אותו לשוטרים. הסתובבנו בשוק עוד כרבע שעה אבל הוא התאדה כליל משם.

שחזרנו למיין באזר הלכנו למלון עמן קונטיננטל שם ראינו סוכן נסיעות שמארגן סיורים לטאג' מאהל באגרה אבל גם הוא אמר לנו שעקב החג האפשרות היחידה היא רכב פרטי שיביא אותנו לשם ויאסוף אותנו בערב יעלה לנו כ 5000 רופי לאדם וזה ללא הכניסה לאתר שעולה כ1500 רופי לאדם. שהבענו פליאה על מחיר הכניסה ענה לנו שהוא הוכפל לפני כחודשיים לתיירים. אמרנו לו שאין סיכוי שנשלם את המחירים האלה ואז הוא היציע לנו את קבר הומיין שלטענתו די דומה לטאג' מאהל אבל נמצא בדלהי ככה שהמחירים הרבה יותר סבירים. אמרנו לו שנחשוב על זה ויצאנו ל Appetite German Bakery לארוחת ערב סבירה בהחלט אם כי ברמה פחות טובה מאחרים שאכלנו בהם בדרמקוט ומאנלי. לאחר מכן הסתובבנו במיין באזר ונהננו מאוירת החג

זה אחד המנהגים שהיו ניראים לי מוזרים, הם מניחים אוכל עם נרות באמצע הסמטאות הצרות כך שהרכבים צריכים לתמרן כדי לא לדרוס את זה ואחרי שהנרות כבים רק הכלבים יכולים לאכול את זה.

במהלך ההליכה הגענו למסקנה שלא בא לנו לשלם 650 שח ליום נסיעה רק כדי לראות את הטאג' מאהל ומכיוון שקבר הומיין נמצא בטווח סביר מאיתנו וניתן להגיע אליו באוטובוס ציבורי החלטנו ללכת על האפשרות הזאת.
אז עד מחר נפרד בגלויה של הטאג', נמסטה.

הרידוואר – תיאורית הקדושה.

זמן כוכבי :שבע עשרה באוקטובר 2019.
הרידוואר נחשבת לאחת מארבע ערים קדושות שאחת לשנים עשר שנים נחגגת בה הקומבה מלה שזאת אחת מההתכנסויות הדתיות הגדולות ביותר בעולם. את ההמלצה לצפות בטקס הפוג'ה בהרידוואר קיבלתי באתר למטייל כמשהו שלא כדאי לפספס, אז הנה הבוקר שלה היגיע ומאחר שמדובר בכשעה נסיעה החלטנו על אוטובוס מקומי, מיד אחרי ארוחת הבוקר אותה סעדנו ב OM Freedom Cafe לשביעות רצוננו וביטננו המלאה.

צילומים מבית הקפה: ג'וסלין בראון.

היה קצת חבל להרוס את הציורים בקפה, אבל זה הסתדר לנו טוב עם העוגה והגרנולה.

משם הלכנו לראם ג'ולה שם התווכחנו עם איש הטוק טוק שרצה מאיתנו 150 רופי לתחנת האוטובוס הראשית ב Ganga Vatika ושהצבעתי לו על השלט שכתוב 50 רופי לאדם, ענה שזה המחיר אם נמתין לעוד לפחות שני נוסעים לכיוון הזה, אז אחרי כעשרים דקות היגיעו עוד שלושה הודים ששילמו 100 רופי לשלושתם (וכן כן אם תאמרו שמאה לחלק לשלוש זה פחות מחמישים אני אסכים איתכם) ויצאנו לדרך.
שהגענו לתחנת האוטובוסים עמד ביציאה שלו אוטובוס עם כרטיסנית שטענה בתוקף שעוד היום, מקסימום חמש דקות יצא האוטובוס הזה ממש להרידוואר ואכן היא צדקה כי אחרי כחצי שעה הוא באמת יצא, אני מתחיל לדאוג כי אם ההודים ימשיכו עם הדייקנות היקית הזאת הם בדרך להיות מעצמת הייטק. הנסיעה עצמה לא הייתה ארוכה מידי ואחרי כ 40 דקות, בצהרי היום, זרקה אותנו הכרטיסנית מהאוטובוס בצומת דרכים שעל אם הדרך בפאתי הארידוואר שאנחנו מנסים להבין איפה נמצא צאנדי גהאט שבו אמור להתקיים הטקס בערב. אז אחרי התייעצות קלה עם גוגל מאפ ואלוהי ה GPS נשלחה אלינו בקרן מיוחדת מהשמיים היישר לשח-רחוק שלנו המסלול שעלינו ללכת בו, תוך חציית נהר הגנגס רחב הידיים:

מה אומר ומה אגיד, לא נורא בכלל בינתיים, אנחנו עולים על הגשר, ומצלמים כמה תמונות ועוד כמה תוך כדי תנועה, הכל נחמד וציורי עד שלפתע עוצר באמצע הגשר רכב שמתעלם כליל מהעובדה שהוא מפריע לתנועה ושני בחורים צעירים יוצאים מימנו ושועטים לעברנו ומשהיגיעו אלינו הכניסו ידם לכיסם ושלפו כל אחד סמארטפון ופנו לרעייתי ובחיוך אמרו: סלפי? והתנועה, כאילו כיבדה את המעמד המקודש והימתינה בסבלנות עד שאלו באו על סיפוקם ופרשו חזרה לריכבם, איך אמרתי, בכלל לא נורא בינתיים.

חמש דקות, אולי עשר עם כל הצילומים בצד השני של הגשר, מבהיק בנקיונו ניצב לו צאנדי גהאט ולליבי התגנב לו חשש קל שמשהו ממש לא בסדר כאן, הכל טוב מידי, ונקי מידי ובטוח עוד מעט יבוא מישהו לבקש מאיתנו דמי כניסה לגן העדן…, אבל לא. משהו כאן לא מסתדר לי.

איך הגשש אומר, זה נראה יותר כמו קאנטרי-גהאט, שיהיה, אנחנו יושבים לנו על ספסל בינתיים ומכרסמים אגוזים ופירות יבשים, ומצחיק איך שזה זורם לי טיבעי ככה שבאמת האמנתם לי שאנחנו יושבים על ספסל, הלוו, זה הודו פה, אולי זה קאנטרי גהאט אבל לא צריך להגזים, ספסלים אין פה ככה שתחליפו את התמונה שלנו שבראש כיושבים על שפת המדרכה שליד העץ ומתבוננים בזוג המבוגר הזה ששוכב בסטייל מתחת לסוכת בטון, כאילו הם ממתינים לשאר החמולה שיביאו את המנגל והבשרים כדי שיוכלו להתחיל לחגוג, אבל בינתיים זה קורה רק בראש שלי, עד שניגש אלינו בחור צעיר, בסביבות השלושים שלו עם רעיתו ומתחיל לתרגל עלינו את האנגלית שלו. אז מימנו אנחנו מבינים שהיום זה בעצם הפוך ואף אחד לא יגיע עם מנגל ובשרים כי זה יום של צום עבור הנשים, משהו כמו צום גדליה שלנו אבל להודיות ובעלה שם נמצא איתה מתוך הזדהות בקטע של, אם את לא אוכלת אז סבבה ובמקום שאקפוץ לאיזו מסעדה אני מקריב למענך ומתענה איתך, הודים, לך תבין אותם. אני בינתיים מנצל את ההזדמנות ושואל אותו על טקס הפוג'ה שעתיד לקרות בערב והוא נראה מבולבל משהו ואומר, פה, פה אין טקס פוג'ה, זה בהר קי פאורי גהאט. אהה (אני עושה יותר מידי אהה) אני מביט בו כאילו שאני מבולבל ולא מבין שאני בהודו והוא מצביע לכיוון צפון מערב (כאילו שאני יודע איפה זה בהודו צפון מערב) ואומר לי, זה שם, בעיר, זה אחרי צאנדי מנדיר ואחרי שהוא רואה שאני מביט בו עם סימני השאלה בעיניים, אלה מהסרטים המצויירים, הוא אומר, זה קרוב, רק ארבע קילומטר, תיקח טוק טוק ואתה שם בעשר דקות (ועוד ישארו לי חמש שעות לשרוף עד הערב). למי שאיבד את הצפון כמוני יש מפה ששמתי למעלה, אנחנו בחץ האדום והיעד הוא הנעץ האדום שכתוב לידו Poja.
אנחנו פוסעים חזרה לכיוון המקום של הפוג'ה ואיך שאנחנו חוצים את הגשר ועוברים את הכביש, נראה שהנוף מתחיל להשתנות, סטייל התחנה המרכזית של איזו עיירת פיתוח משנות השישים בדרום הארץ, רק יותר ירוק, חזירי בר ופרות משוטטות וכל מיני אנשים שגרים שם בסבבה שלהם כאילו זאת מחאת האוהלים שנתקעה שם במשך תשע שנים.

צילום:ג'וסלין בראון.

צילום: ג'וסלין בראון.

ברור שמיד איך שהופיעו בשכונה שני כספומטים מהלכים, כלומר שני תיירים עם מראה מערבי מודגש, באופן מידי נהפכנו עבור ילדי השכונה מקור לעלייה לרגל שהושיטו לנו את כף ידם שהיא פונה כלפי מעלה ואנחנו אישרו לכולם שהידיים שלהם נקיות והם רשאים לאכול ארוחת צהריים במידה ויש להם אחת כזאת, אבל אני חושש שלא היינו כנים איתם לגמרי בנושא הזה. בשלב הזה החלטנו לוותר על ההליכה הלא ממש מענגת שבין העצים ועברנו ללכת על המדרחוב שמחבר את כל הגהאטות שלאורך תעלת הגנגס, אבל שם המצב לא ממש השתפר.

בהתחלה כפי שנראה בתמונות היו שם קבוצה של כמה נשים וילדים בתעלה ואני חשבתי לתומי שזאת איזו יוזמה של העיריה לנקיון כך שתהיה להם איזו פרנסה, אבל ככל שהתקדמנו זה נראה פחות ופחות סביר ובתמונה הזאת זה אפילו נראה כמו הבהלה לזהב שהייתה בארה"ב לפני כמאה ושבעים שנה רק בלי הזהב.

הקטע הזה מיועד למטיבי צלילה.

וזה כמובן מבחינתם היעד הסופי, את מעט המטבעות , פריטי המתכת, הצמידים ושאר המציאות הם מביאים לבחור הזה שישקול וישלם להם. עכשיו פה אני רוצה לעשות איזו עצירה מנטאלית ואת המשך היום שלנו אביא ברשומה הבאה כי יש לי הירהורים שרצים איתי כבר שנים רבות.
לפני יותר מעשור היגעתי לירושלים כאדם בוגר במטרה לחקור דרך המצלמה את החיים בעיר. אחד מהדברים שדי נדהמתי מהם היא כמות העוני וקבצנים בעיר ובנוסף מכמות הליכלוך אפילו ביחס לתל אביב שגם בה יש עוני וקבצנים ואפילו אוכלוסיתה גדולה יותר משל ירושלים. יש כמובן קשר די ברור בין עוני לבין ליכלוך, שכן היכולת של העיריה לגבות מהתושבים כסף כדי לשמור על הנקיון הוא די מוגבל, אבל התהיה שהיציקה לי יותר האם יש קשר בין קדושת המקום לבין ריבוי האוכלוסיה העניה? האם יש מתאם בין האמונה של האנשים לבין מצבם הכלכלי? ברומא למשל למרות שהעיר נחשבת קדושה לנוצרים המצב שונה והעיר עצמה נקיה ומטופחת באופן סביר, אולם מצד שני נראה לי שרוב האוכלוסיה הנוצרית בעיר ואני מתכוון לאוכלוסית הקבע, כנראה אינה מאוד אדוקה באמונתה. אני גם תוהה, האם הבעיה היא באמונה עצמה כגורם לעוני או בשימוש שנעשה בה כמכשיר פוליטי שמאפשר שליטה באוכלוסיות בעלות מבנה הומוגני בקלות יחסית? אין לי כמובן מסקנות מכלילות וכמובן אני יכול גם לראות את היתרונות באמונה שמאפשרת למאמין חסינות נפשית כאשר הוא נתקל בפני קשיים ושאלות שגדולים מיכולתו או מבינתו ויש לו תמיד את אותו כוח עליון שרצונו ויכולותיו גדולים מימנו בבחינת השם נתן השם לקח. התחושה האישית שלי שעדיף להיות תקוע עם השאלות, מאשר עם התשובות.
נתראה בהמשך הערב, נמסטה.

רישיקש – שיטוט סמטאות.

זמן כוכבי :שש עשרה באוקטובר 2019.
את היום הזה החלטנו להקדיש לאל התכלית ההודי שהוא הוא הסיבה מדוע ישראלים רבים מגיעים להודו ופשוט לסטלבט לנו ברחובות הצבעוניים, לאורך הנהר בין שני הגשרים. בתור הכנה למשימה המתישה הזאת פתחנו בארוחת בוקר שלווה ואיטית בקפה בודהה הקטן (ואלה, לא ידעתי שהוא מגיע בכמה גדלים) עם נוף משקיף לנהר הגנגס הירקרק שמעליו מתוח לקסמן ג'ולה.

צילום: ג'וסלין בראון

על הגהט שלמטה עסקו כל מיני הודים בפעילות מיסטית שלווה שרימזו איך יראה המשך היום שלנו שהדגש הוא על שלווה, ועל העצים שלידנו קיפצו קופים בצרחות מתחרים בינהם מי יגנוב יותר אוכל לסועדי בתי הקפה שלאורך הנהר, בקיצור יום מושלם לבטלה. בית הקפה היה די גדול באופן יחסי ולא היו בו יותר מידי סועדים, כולם כמובן תיירים, צוות הטבחים לקח את הזמן עד שהיגיעה ההזמנה, אבל עם נוף כזה לא הייתה לנו שום כוונה להתלונן. האוכל כשהיגיע בהחלט עמד בסנדרטים של טעם ונקיון סבירים בהחלט והחלטנו לתת להם בטקס חגיגי שלושה מזלגות אבל הם הביאו לנו רק שתי מזלגות, אחד לכל אחד מאיתנו, לא קל לשמור על רמה של תרבות אירופאית בהודו. בכל אופן הנה תמונה של הכניסה למסעדה והטיפוס במדרגות הוא רק לבעלי רובאי שתיים ומעלה.

צילום: ג'וסלין בראון

שיצאנו לרחוב, רבצו שם כמה פרות שאולי לא הבינו שהמסעדות כאן הן במתכונת של שרות עצמי או שאולי היו פשוט שבעות מידי.

בהתחלה חשבתי שהבחור בצהוב קשור אליהן איך שהוא אבל מכיוון שהמשיך ללכת הבנתי שהם כולם אמנם בעיסקי הקדושה, אבל כל אחד בדרכו המיוחדת. הדבר היחיד שאני יכול לומר לזכותו של האיש הזה, שיצא לנו לראותו בכל הימים שהיינו שם, ושבניגוד לפרות הוא לא נידנד או הציק למישהו כדי לקבל אוכל או תרומה.

דוכני הפירות האלה קישטו את כל הרחוב לאורכו.

צלבי הקרס האלה, ממש כמו צורת מגן דוד , הם קישוטים מקובלים בהודו וללא המשמעות שאנחנו מיחסים לה.

שהייתי צעיר, אבל ממש צעיר גרתי בשכונת הדר יוסף בתל אביב. מכיוון שזאת היתה תקופה של אחרי הצנע בארץ, היו לחלק מדיירי השכונה משקי עזר שזה אומר קצת תרנגולות, יונים, כבשה או שתיים ואפילו עגלים ומאוד מקובל היה לצאת החוצה ולראות את החיות משוטטות בשכונה.

אצל החברה האלה פסס פסס או קוצי מוצי לא עוזר, אבל נפנוף קל בקליפת בננה תעשה את העבודה.

גם החברה האלה אוהבים בננות אבל אני באופן אישי לא הייתי בודק את זה, כנראה גם זאת הסיבה שהם יושבים ליד שלט צהוב שכתוב עליו "נהנה", או שזה אולי רק בראש שלי.

לבננות מסתבר יש הרבה אוהדים, לא פלא, יש בהם הרבה מגנזיום ואין כמו פרה שבטח נמצאת כבר בגילגול השני שלה להבין שאם אתה מתגלגל כל כך הרבה, בסוף השרירים נתפסים.

דומם עם "כובש את יצרו".

דומם עם כביסה.

אחרי שהגענו לראם ג'ולה החלטנו את הדרך חזרה לעשות על רחוב שנדמה לי נקרא לקסמן ג'ולה כמו הגשר השני. זה רחוב שליו יחסית ליד הגנגס ולאורכו יש הרבה אשרמים ובתי ספר למינהם, וכמובן כל מיני טיפוסים מענינים.

אני לא ממש בטוח מדוע כל החומות והגדרות כאן, אבל בנוף ההודי זה די חריג.

השער בו יבואו צדיקים, אבל רק מהסוג המשלם.

לא ממש הבנתי מדוע רק לנהג יש קסדה, או כולם או לאף אחד, לא שאלתי כי ההודים שמסבכים אותם בשאלה קשה הם מנדנדים בראשם, ממש כמו בובות הכלבים שהיו מאוד נפוצות במוניות בשנות השישים, ואני עדיין לא ממש סגור מה המשמעות של זה, אבל ברור לי שזה כמו ג'וקר בקלפים, די רב משמעי. (הערת המחבר: בנושא הכלבים עם ראש מתנדנד לדש בורד מסתבר שהם עדיין פופולרים וחיפוש פשוט בגוגל הביא לי תמונות רבות שלהם – י.ב. 2020).

שיעור ציור, משום מה במצב שכיבה. היה לי פעם מורה לאומנות שאמר שאם אין לי השראה, כל מה שאני צריך זה לשנות את הפרספקטיבה שלי או של התמונה והרבה פעמים זה עושה את העבודה. דרך אגב זה שהוא עוצם את העיניים זה לא אומר שהוא יושן, הוא פשוט חושב.

וזאת התוצאה של שינוי הפרספקטיבה.

עובדי עיריה אין שם כי ממילא הפרות אוכלות את המודעות, כלומר אם הן לא משיגות קליפות של בננות. בהתחלה חשבתי שככה הן קוראות את המודעות ואמרתי את זה לרעיתי, אבל היא אמרה שזה והתיאוריה שלי שהן קוראות כתב ברייל עם הלשון זה רעיון מפגר. טוב לפחות בסגנון הבריטי שלה, היא לא כינתה אותי מפגר, אני חושב.

עוד סלפי לאוסף. נראה לי שעוד 1000 שנים שהחיזרים יעשו חפירות ארכיאולגיות בהודו וימצאו כל כך הרבה תמונות של אישתי אצל מיליוני הודים, הם יניחו שבטח זאת הייתה איזו סבתא קדומה ונערצת, יותר טוב שלא הצתלמו איתי, מי צריך שיקראו לו סבא, בטח לא אני.

צילום: ג'וסלין בראון.

בהודו אסור להוריד נעלים ברחוב כי ישר מגיעה איזו פרה ורוצה לנעול אותם. מזלו שהיא התלבטה בין ימין לשמאל. למירי (רגב) לעומת זאת אין שום התלבטות, מנהיגנו הדגול אמר שכל הסמולנים בוגדים ולכן יש רק ימין וליד ימין.

צילום: ג'וסלין בראון.

כל מה שאני יכול לומר כאן זה שאמא שלי תמיד אמרה לי שאסור לשחק עם האוכל.

צילום: ג'וסלין בראון.

לקסמן ג'ולה בלילה, אז לילה טוב ונמסטה.

פרידה ממנאלי.

זמן כוכבי:ארבע עשרה באוקטובר 2019
יום אחרון במנאלי ומכיוון שכרטיסי האוטובוס היו רק לארבע אחרי צהריים, שכן מדובר באוטובוס לילה לרישיקש, החלטנו שהדרך הכי טובה לפתוח את הבוקר האחרון כאן היא ארוחת בוקר במקום עם הנוף הכי שווה, קפה רוקי. אז בזמן שהאוכל היגיע, וג'וס הייתה עסוקה בלצלם אותו מכל מיני זוויות פוטוגניות:

אני שמעדיף להתוודע לאוכל דרך חוש הטעם, לעסתי אותו בתכליתיות תוך כדי סקירת הצמחיה המגוונת שהקיפה את מרפסת התצפית המהממת ותהייתי ביני לבין עצמי שזה מאוד מענין לדעת האם הם משלבים את צימחי התבלין המענינים האלה באוכל.

לידנו בינתים אחד מעובדי המקום שהוא חצי מעורטל, קיבל עיסוי מאחד מאותם אנשים שמסתובבים עם סלסלה שמכילה בקבוקי שמנים ורעייתי שבקיאה בתחום זה אמרה שהוא בהחלט עושה עבודה באיכות טובה. אחרי שסיימנו את תה המאסלה, צילמתי תמונה אחרונה למזכרת של הנוף הערפילי שבין ההרים:

ויצאנו לשוטט בין הסמטאות הצרות של מנאלי הישנה:

התמונה הזאת העלתה לי כמה תהיות. קודם כל מדוע הדלת כל כך קטנה, הפתיחה שלה בגובה של חצי מטר בערך מעל הקרקע, החרכים האלה מבחינת גודל בקושי ראויים להקרא חלון ובסוף ההשקעה האומנותית בעיטור וציור מסביב לדלת ולחרכים. אז יצאתי עם כמה השערות, הגובה יתכן לאפשר יציאה בחורף גם אם יש שלג עד גובה של חצי מטר ואם יותר אז אולי עדיף לא לצאת, הגובה של הדלת וקוטן החלונות כנראה ליצור בריחת חום קטנה לסביבה או שיתכן ששם נמצאים הפרות וכבשים ואז אין צורך ביותר מזה. אין לי מושג מדוע ההשקעה האומנותית אבל יתכן שזה מעין הקבלה למזוזה אצלנו, כלומר בשביל המזל.

הבאתי בשביל האיזון נושאי חציר משני המגדרים.

ג'וס עצרה לשיחה קלה עם גברת מקומית.

אני ניצלתי את ההזדמנות לצילום פורטריט.

משחקי אור וצל עם הובלת העין לתוך הפרספקיטבה נתנו עוד תמונה מענינת.

תופסים קצת שמש של בוקר, האיש במרפסת והעגל.

הפעם רק הפרה מחייכת למצלמה, טוב בערך מחייכת.

משחקי אור וצל אבל הפעם עם הצבע הססגוני.

הפרה "תופסת טרמפ" בסל, אבל האישה עסוקה בסמארטפון.

הקורונה עדין לא היגיעה אבל הם כבר לומדים בקפסולות…

צילום: ג'וסלין בראון.
צילום של מבנה שפרקו אותו וניתן לראות את החיבורים שבין הקורות בפינות הבית.
נשארו לנו עוד כמה שעות לאוטובוס אבל את החדר היינו צריכים לפנות עד 11:00 אז חזרנו לחדר וארזנו את שתי המוצילות והפקדנו אותן בקבלה. אחרי התיעצות קלה עם הפקיד בדלפק קפצנו למקדש מקומי שנמצא בתוך פארק נחמד שלידו מעין שוק מזכרות קטן:

המקדש לא משהו מענין אבל אפשר לשבת על ספסל בפארק רחוק מהטינופת והרעש של הרחוב ההודי ויש שם זקנות שלבושות בבגדים צבעוניים שעוברות עם ארנבי אנגורה לבנים ומפוטמים וניתן להצטלם איתם תמורת אי אלו רופיות. אז אנחנו כמובן נחים לנו על הספסל ושמים לב שיש אלינו עליה לרגל וכל פעם באים כמה הודים, ילדים ומבוגרים ומבקשים לעשות סלפי יחד איתנו ואז אני לאט לאט מבין שאנחנו בעצם תחנת צילום בדרך שלהם, ממש כמו ארנב האנגורה.

כמובן שג'וס היתה הרבה יותר פופולרית מימני ורק שחזרנו למלון תפסתי משהו שכל הודי, אפילו הכי אהבל היה מבין בשניה הראשונה, שבעצם החמצתי הזדמנות עיסקית לעשות כאן כמה רופיות.
לאוטובוס היגענו בריקשה שהימתינה כל היום ליד המלון שלנו ותוך 10 דקות ו 120 רופיות מצאנו את עצמנו ליד מגרש חולי ענק, ליד הנהר, מלא באוטובוסים של וולבו והתחלנו לחפש את מספר לוחית הרישוי של האוטובוס שלנו. משמצאנו אותו, היה שם בחור שמירק אותו עם סמרטוט ומים ולשאלתנו מתי יצא האוטובוס אמר, עוד מעט, שזה בתרגום מהודית, באמא שלכם עזבו אותי בשקט, האוטובוס יצא מתי שיצא ואכן כך היה ובאיחור מופתי של 45 דקות בלבד יצא לדרכו. אלא שעד אז, כרגיל בענף התעבורה ההודי,עולים עליו כל מיני רוכלים שמנסים לבדר את רוחנו וכרסנו במגוון מטעמים.

צילום: ג'וסלין בראון.

אז הנה , יש לכם הזדמנות להבין מדוע ג'וס הייתה הרבה יותר פופולרית מימני כארנב אנגורה לבן. ככה זה, אני פשוט טעם נרכש למי שאוהב תמונות ביזאריות עם ליצן בעל אף אדום.

בפעם הבאה שהתעוררתי היינו במקום הזה קצת לפני חצות. זאת הייתה מעין חניה לצורך שירותים או האבסה והבחור הזה הכין בטאבון את הלחם הזה עם כל שילוב שביקשו מימנו ושכלל בדרך כלל ביצים. אני שמרתי מרחק בטוח מזה, אבל הבחורה שעומדת בצד עם החליל ושהיה ברור שהיא דוברת את שפת הקודש, היזמינה מנה כפולה ואכלה אותה כאילו שהאוכל עלי אדמות עומד להיגמר, אין מה לומר, יש לה כנראה קיבה חזקה כי לא שמעתי מימנה תלונות עד סוף הנסיעה. מאחר ויש לנו מכאן עוד כ 8 שעות נסיעה חזרנו לאוטובוס כעבור כחצי שעה והפעם הבאה שאתעורר אמצא את עצמי יורד לכביש בכניסה לרישיקש מוקף בנהגי טוקטוק שמנסים לאסוף כמה שיותר נוסעים, אז עד מחר בבוקר, נמסטה.

עמק סולנג.

זמן כוכבי:שלוש עשרה באוקטובר 2019
השכמנו לעוד בוקר שימשי בהימליה ולאחר התארגנות קלה שכללה רכישה של פיצוחים, קרקרים ובקבוקי מים לדרך, בדקנו שוב את הכספומט שליד המלון והבנו שנכון לעכשיו הוא לא יותר מקישוט ואת הכסף נוציא ממרכז העיר, ליד התחנה המרכזית של מנאלי.

תחנה מרכזית של מנאלי היא יחסית מקום מסודר לעומת זאת של קוללו, אבל אל תתנו לשקט היחסי להטעות אתכם, הבלגן ההודי חוגג גם כאן.

במודיעין של התחנה הבנו שיש אוטובוס לסולאנג כל כשעה וחצי ועוד מעט יצא אוטובוס לשם ונתנו לנו את מספר האוטובוס, אז לאחר שבדקנו את האוטובוסים שליד הרציף המיועד ולא ראינו את המספר המבוקש, הימתנו בסבלנות לכרטיסן שיכריז על האוטובוס. אחרי כ 15 דקות אני רואה איזה אוטובוס יוצא מהמגרש ומתעורר בי חשד שאולי זה היה האוטובוס המיועד, אז אני חוזר למודיעין, שם מתברר לי שצדקתי ופיספסנו את האוטובוס שלנו. בירור לחוץ משהו והתברר לי שלמזלי אנחנו לא צריכים להמתין שעה וחצי לאוטובוס נוסף, כי במקרה יוצא עוד חצי שעה עוד אוטובוס לשם והפעם איתרנו אותו ומיהרנו לתפוס עליו מקום.

ככה זה אני כאשר מתברר לי שהפעם הבלגן ההודי דווקא יצא לטובתנו.

כפי שאתם רואים, הפיספוס יצא לטובה כי קיבלנו אוטובוס באיכות משודרגת, יחסית למה שמקובל באזור הזה. הנסיעה לעמק סולאנג אמורה לקחת כחצי שעה, בתנאי כמובן שלא ניתקעים מאחורי שיירת משאיות של הצבא ההודי או בעדר של פרות שהחליטו שהגשר עליו אנחנו אמורים לנסוע הוא בדיוק המקום החביב עליהן לצורך התגרדות או מה שלא יהיה.

צילום: בראון ג'וסלין.

נהג האוטובוס כמובן צפר במרץ רב, אבל לא נראה היה שהפרות מתרגשות יותר מידי, או שפשוט כבר היגיעו לדרגת חרשות כזאת שמנעה מהן להבין שאנחנו רוצים לעבור, אז אחרי שפנו לדרך צדדית ופינו לנו את הגשר המשכנו בדרכנו.

למרות שהגענו יחסית מאוחר, קצת אחרי תשע בבוקר המקום היה נראה די מנומנם ולקח לג'וס קצת זמן עד שמצאה מישהו שאמר לה שיוציא רכיבת סוסים של בערך שעה לאיזה מקדש בודהיסטי. אצלי רכיבה על חיות או ביקור במקדש שבו צריך ללכת יחף לא בדיוק אטרקציה, הבטתי בנוף וראיתי את זה:

הבתים הקטנים עם הגגות הירוקים על ההר, היו ניראים לי כמו מקום שכייף להגיע אליו, אז סיכמנו שניפגש בכפר עוד שעתיים שלוש. אני פונה לי לכיוון הנהר והתמונה הראשונה שלי היא גבר מבוגר נלחם בגיזעי עצים שכנראה מיועדים להסקה עבור החורף המתקרב.

לתמונה הזאת יהיה המשך עוד כשלוש שעות שאחזור לסולאנג, בינתיים אני מנסה להגיע לנהר הביאס דרך קמפינג של אוהלים ואשר שם בעצלתיים מתבצעות הכנות לכל מיני פעילויות שג'וסלין כנראה תיקח חלק בהם. אני עובר דרך אחו שנמצא בחורשה ורואה שם את הסוסים שמתבטלים להם והכל כאן עושה תחושה של סוף עונת התיירות.

אני חייב להודות שזאת פעם ראשונה שלי בחיים לראות סוס שממש יושן בכייף שלו בדשא. לדעתי בא אליהם מדריך הרכיבה ואמר להם שיש פה איזו גברת שרוצה טיול למקדש, אז הם עשו הגרלה מי יהיה ביש המזל שיצטרך לוותר על השנ"צ שלו לטובת העבודה. אני ממשיך לרדת לכיוון הנהר היכן שנדמה היה לי שיש איזה גשרון מעל הנהר ומגלה את הדבר הזה:

עכשיו אני לא ממש יודע איך אתם מגדירים את זה, אבל לא ממש נראה לי כמו גשר אלא יותר כמו בול עץ שמישהו שכח פה וכנראה יעלם בשטפון הבא שיבוא עליהם לטובה, אבל אחרי שאני רואה כמה קשישים חוצים על הדבר הזה לצד השני, אני מברך את ברכת "אל תטבילנו" להגנה על המצלמה שלי , עולה על בול העץ שעומד במשימה ביציבות יחסית טובה ומגיע יבש לצידו השני. אני מניח שאם הייתי אומר את התפילה הזאת בואראנאסי הייתי חוסך לעצמי חוויה שעוד תסופר בזמן ובמקום המתאים.
העליה לכפר הייתה בתקן הימלאי רגיל, כלומר תלולה וקשה עבורי אבל לא משהו בילתי נסבל. שהיגעתי למעלה ציפה לי שם כפר די קטן יחסית ובאופן די מפתיע עשה רושם שרוב הבניה בו, הייתה די חדשה כלומר בתים עם בטון ולבנים ומיעוט הבתים היו בסגנון הודי ישן מעץ. שוטטתי בו מעט וצילמתי, אבל בעיקרון היה די דומה למנאלי.

הנוף מעל לבתי הכפר היה מושלג חלקית בפסגות ההרים שמעליו.

הנוף לצד השני לעומת זאת, לכיוון סולאנג והנהר היה הרבה יותר פסטורלי.

כל האזור הזה הוא בעצם אזור חקלאי שבו מגדלים כל מיני סוגים של עצי פרי אך בעיקר תפוחים. שחזרתי למטה לנהר מצאתי קצת יותר למעלה במעלה הנהר גשרון הרבה יותר נורמלי שהיה בנוי מכמה בולי עץ שחוברו יחדיו, מה שחסך לי ברכה נוספת של "שהכל יבש בדברו". את ג'וס פגשתי באחו הסוסים הבטלנים שם היא שיתפה אותי בחוויותיה מהרכיבה והמפגש שהיה לה ליד המקדש עם כמה נשים מקומיות.

אתם יכולים להבין שלפי הדרך בה היא אוחזת את ג'וסלין יש בהחלט מצב שהייתה מאמצת אותה לצמיתות.

אני חייב לומר משהו על התמונה הזאת שהיא רק מבוא לעוד הרבה תמונות ושאני אומר הרבה אני מתכוון להרבה מאוד, שיגיעו בהמשך בכל פעם שהיגענו לאתרי תירות, אבל לא רק, זה קרה גם לפעמים ששוטטנו סתם ברחוב. ג'וס הייתה פשוט להיט בתחום הסלפי וכל ההודיות היפיפיות האלה רצו להצטלם בעיקר איתה, ואם הייתי במקרה לידה הם היסכימו שגם אני אהיה בתמונה. עכשיו, זה לא חלילה שאני מקנא או משהו כזה, בכלל לא, אבל הייתי בארץ היוזמה המסחרית שבה כל שניה מישהו מנסה למכור לך משהו ובכלל לא חשבתי על זה ואסביר למה אני מתכוון. היו שם נשים מבוגרות שהיו לבושות בבגדים מסורתיים והסתובבו עם ארנבי אנגורה לבנים וגדולים, ומי שחפץ היה בתמונה איתן או עם הארנב, היה צריך לתת משהו לקופת הצדקה של הארנב. אני לעומת זאת לא יזמתי דבר והרי יכולתי לאור הביקוש שהיה לג'וסלין לגבות משהו כדי לממן חלק מהטיול שלנו.
ההחלטה הבאה שג'וסלין היתה צריכה לקבל היא מה יהיה האתגר הבא והיא בחרה באומגה שנמתחה על כבל פלדה ארוך שירד מהכפר עד לנהר, אז התמקמתי עם המצלמה בתקווה לצלם אותה, אבל הסתבר שהדבר הזה היה הרבה יותר מהיר ממה שהערכתי וזה מה שיצא מהתמונה:

הדבר הבא שבחנו, לאחר שחזרה מהנהר היה הכדור הזה:

לתוך הכדור מכניסים עד שני אנשים, רתומים כמובן עם ציוד בטיחות ושאותם מקיף בתוך הכדור תווך של רצועות גומי שמקבעות את החלל שלהם באמצע. הדבר הזה אמור להתגלגל בשביל לכיוון הנהר שמשני צידיו שני אנשים שמנווטים אותו עד לאזור שבו הוא נבלם, ממש לפני שהוא חוצה את הגדר ועף לכיוון הנהר. טוב למזלנו התיאוריה לא כל כך עבדה כאן והכדור ירד מהשביל, קיפץ על הסלעים לכיוון מחנה האוהלים ונבלם תוך כדי שמוטט מבנה שכנראה היה השרותים של המחנה שזה אגב הרע במיעוטו, כי האופציה הפחות טובה היתה קריעת הגדר ונפילה לכיוון הנהר.

ברור שאחרי הדגמת היכולת הזאת, אפילו ג'וסלין החליטה שזה קצת יותר מידי אקסטרימי עבורה, כי ברור שבסופו של דבר חשבנו להגיע לרישיקש, אבל העדפנו שימוש באוטובוס ולא בכדור-נהר. בשלב זה ולאור העובדה שאלו פחות או יותר היו כל האפשרויות במקום הסתובבנו מעט בכפר הקטן שצמוד לאתר, בתקווה למצוא מקום סביר ובסטנדרט אירופאי לארוחת צהרים.

זאת דוגמה די מייצגת למראה הכפר.

הזוג מהצילום של הבוקר הביא בינתיים מישהו לסיוע שחתך להם בולי עץ עם משור בנזין.

ואת מה שנשאר לקצץ המשיכו היא ובעלה באופן ידני, תוך כדי שיחה נינוחה עם שכנה.

בתחום המסעדות הייתה לנו פחות הצלחה, כפי שרואים בתמונה.

ואפילו התרנגולת שבחנה את התפריט החליטה לוותר…
מחר נוסעים לרישיקש אז יש לנו סידורי כביסה, מציאת מקום סביר לאכול והזמנת מקום באוטובוס לילה. התחנה של Private And HPTC Volvo Bus Stand, Manali נמצאת כ 2.5 ק"מ מהמלון, ליד הנהר מה שאומר שניקח טוקטוק כדי לא להסחב עם התרמילים עד לשם, עלות הכרטיס הייתה כ 2000 רופי שזה בערך 100שח לבן אדם, מחיר שבמונחים ישראלים לא יקר עבור נסיעה של 14 שעות באוטובוס ממוזג ונוח, כמובן במידה והיה מדובר באוטוסטרדה מהירה, שזה ממש לא המציאות ההודית. היתרון היחידי שאני מוצא כאן היא נסיעת הלילה שתחסוך לי את הצורך לחטוף אולקוס כל פעם שהנהג ההודי יוצא לעקיפה, שזה פחות או יותר רוב הזמן. אז עד מחר, נמסטה.

דהרמקוט – יום חופשי שבסופו אוטובוס לילה לקוללו.

זמן כוכבי: שביעי באוקטובר 2019.

יום אחרון בדהרמקוט ואחרי ארוחת בוקר, פינינו את החדר והפקדנו את המוצילות בדלפק הקבלה עד לנסיעה שלנו בלילה לקוללו, מכיוון שהמחיר המוניות אחיד שאלתי את האיש בקבלה אם יש להם שרות הסעה לתחנת האוטובוס בתקווה שהוא ירצה להיות נחמד ולהסיע אותנו ברכב של המלון, אך הוא כנראה לא היה מעונין להסתבך איתם ועשה את עצמו כלא מבין ואמר לי שהוא יזמין לי מונית, סגרנו על 22:00 שזה שעה לפני שהאוטובוס יוצא והדרך לשם היא לא יותר מ 20 דקות. לאחר מכן החלטנו להתפצל ורעייתי הלכה לאחד מהחנויות ליד בית חב"ד כדי ללמוד לעשות צמיד יד מחוטים ואילו אני החלטתי לשוטט באזור ולעשות מה שאני אוהב שזה לצלם ולכן אתן לתמונות לדבר ואולי קצת אוסיף להן הערות:

בתמונה הראשונה רואים ישן ליד חדש, מימין בית בכפר בנוי בשיטה הישנה לפני שהקדמה היגיעה לכפר יחד עם התיירים, ומאחוריו הבניה כיום כולל צלחת הלוויין. בבית הישן גרות רק הפרות כיום.

המבנה האדום עם המדרגות שעליהן כוס נחושת הינו גם כן שריד של הכפר הישן והיום הוא משמש את בני הבית כחדר שירותים, אין ספק שאילו השירותים עם הכי הרבה אופי שראיתי.

את עבודות הבית אפשר גם לעשות בחוץ בשמש הנעימה, יחד עם התירס שמתייבש בשמש, ככה גם אפשר למנוע מעורבים לקחנים ומכרסמים לקחת מס תירס.

בגסו עילית, אי אפשר לומר שגודל הכפר מצדיק פיצול לעילי ותחתי, כנראה שזה יותר עקב תלילות הרחוב הראשי, מנסים להקל על התרמילאים את החיפוש אחרי המגורים.

שיטוט ברחוב הראשי של בגסו: סלפי.

בגסו, מוכר בוטנים.

בגסו, רוכלת שהיגיעה מאחד הכפרים בסביבה משתמשת במושב האופנוע (לא שלה) כדוכן מכירה.

את הזמן שנותר לי עד לנסיעה לקוללו אנצל כדי לסכם את השהייה פה, המקום בסך הכל נחמד, אחרי הכל זאת ההימליה ההודית ונוף ומזג האוויר בהתאם, שאלת המפתח היא האם שווה להגיע לפה כי אחרי הכל ההגעה אינה פשוטה ומערבת נסיעה ארוכה באוטובוס, בדרך כלל מדלהי, או טיסה לא זולה לאזור ושוב נסיעה של כמה שעות בדרכים ההודיות שמיועדות בעיקר לחובבי ז'נר נהיגת שטח. עוד אופציה היא רכבת עד לפאטנקוט ומשם שוב אוטובוס, יען כי אין, נכון לזמן כתיבת שורות אילו, רכבת שמגיעה לתוך ההימליה ההודית. כמובן שכל זה לא מעניין את אותם אילו שביכולתם לשכור נהג שיסיע אותם לכל מקום. אז שעשיתי אני את המחקר הזה ושאלתי אנשים על המקום, נתקלתי בשני סוגי תשובות, היו את אילו כמוני שאמרו שהמקום נחמד אבל אין פה מבחינה תיירותית יותר מידי פעילות והמליצו על שהות של יומיים שלושה כדי למצות את המקום. והיו כאלה שעצם הזכרת שם המקום גרמה לעיניהם לעטות דוק של געגועים ואמרו לי שמחר בבוקר הם מוכנים לחזור לשם, כלומר לפה, כלומר דהרמקוט וסביבתה. אנשים אילו הם בדרך כלל כאלה שמגיעים לקחת קורס בנושא כל שהוא שקשור להודו, החל מאוכל הודי, מיסטיקה הודית, נגינה הודית, יוגה וכדומה, בקיצור מתנ"ס הודי. אנשים אילו שהייתי מקטלג אותם (לשם הנוחיות) בתווית "מיסטיקנים" יוכלו לשהות פה שבועות, ליהנות ממבחר הקורסים שבחלקם מופעלים על ידי מורים דוברי עברית, וליהנות מקולינריה בין לאומית במבחר מסעדות קטנות שצופות לנוף מקסים.
האוטובוס לקולו היה אמור לצאת ב 23:00 ולכן עזבנו את דהרמקוט ב 22:15. טייס המונית שהסיע אותנו את ארבעת הקילומטרים, עשה זאת בזמן סביר של כ 15 דקות בהתחשב בפיתולים ובדרך הצרה והמשובשת ואת אנחת הרווחה שלי שהגענו ליעדנו הוא כנראה פרש כשביעות רצון מהנהיגה שלו מה שהניב לו 50 רופי נוספים והעיקר שיעלם לי מהעיניים.

למעונינים זאת הכתובת של נקודת האיסוף לאוטובוס: MDR45, Kotwali Bazar Rd, Dharamshala, Himachal Pradesh 176215, India והיא נמצאת בתחנת הדלק.
האוטובוס באופן מפתיע יצא לדרך רק באיחור של 15 דקות שזה בקריטריונים ההודים עמידה מרשימה בלוח הזמנים.