דהרמקוט – יום חופשי שבסופו אוטובוס לילה לקוללו.

זמן כוכבי: שביעי באוקטובר 2019.

יום אחרון בדהרמקוט ואחרי ארוחת בוקר, פינינו את החדר והפקדנו את המוצילות בדלפק הקבלה עד לנסיעה שלנו בלילה לקוללו, מכיוון שהמחיר המוניות אחיד שאלתי את האיש בקבלה אם יש להם שרות הסעה לתחנת האוטובוס בתקווה שהוא ירצה להיות נחמד ולהסיע אותנו ברכב של המלון, אך הוא כנראה לא היה מעונין להסתבך איתם ועשה את עצמו כלא מבין ואמר לי שהוא יזמין לי מונית, סגרנו על 22:00 שזה שעה לפני שהאוטובוס יוצא והדרך לשם היא לא יותר מ 20 דקות. לאחר מכן החלטנו להתפצל ורעייתי הלכה לאחד מהחנויות ליד בית חב"ד כדי ללמוד לעשות צמיד יד מחוטים ואילו אני החלטתי לשוטט באזור ולעשות מה שאני אוהב שזה לצלם ולכן אתן לתמונות לדבר ואולי קצת אוסיף להן הערות:

בתמונה הראשונה רואים ישן ליד חדש, מימין בית בכפר בנוי בשיטה הישנה לפני שהקדמה היגיעה לכפר יחד עם התיירים, ומאחוריו הבניה כיום כולל צלחת הלוויין. בבית הישן גרות רק הפרות כיום.

המבנה האדום עם המדרגות שעליהן כוס נחושת הינו גם כן שריד של הכפר הישן והיום הוא משמש את בני הבית כחדר שירותים, אין ספק שאילו השירותים עם הכי הרבה אופי שראיתי.

את עבודות הבית אפשר גם לעשות בחוץ בשמש הנעימה, יחד עם התירס שמתייבש בשמש, ככה גם אפשר למנוע מעורבים לקחנים ומכרסמים לקחת מס תירס.

בגסו עילית, אי אפשר לומר שגודל הכפר מצדיק פיצול לעילי ותחתי, כנראה שזה יותר עקב תלילות הרחוב הראשי, מנסים להקל על התרמילאים את החיפוש אחרי המגורים.

שיטוט ברחוב הראשי של בגסו: סלפי.

בגסו, מוכר בוטנים.

בגסו, רוכלת שהיגיעה מאחד הכפרים בסביבה משתמשת במושב האופנוע (לא שלה) כדוכן מכירה.

את הזמן שנותר לי עד לנסיעה לקוללו אנצל כדי לסכם את השהייה פה, המקום בסך הכל נחמד, אחרי הכל זאת ההימליה ההודית ונוף ומזג האוויר בהתאם, שאלת המפתח היא האם שווה להגיע לפה כי אחרי הכל ההגעה אינה פשוטה ומערבת נסיעה ארוכה באוטובוס, בדרך כלל מדלהי, או טיסה לא זולה לאזור ושוב נסיעה של כמה שעות בדרכים ההודיות שמיועדות בעיקר לחובבי ז'נר נהיגת שטח. עוד אופציה היא רכבת עד לפאטנקוט ומשם שוב אוטובוס, יען כי אין, נכון לזמן כתיבת שורות אילו, רכבת שמגיעה לתוך ההימליה ההודית. כמובן שכל זה לא מעניין את אותם אילו שביכולתם לשכור נהג שיסיע אותם לכל מקום. אז שעשיתי אני את המחקר הזה ושאלתי אנשים על המקום, נתקלתי בשני סוגי תשובות, היו את אילו כמוני שאמרו שהמקום נחמד אבל אין פה מבחינה תיירותית יותר מידי פעילות והמליצו על שהות של יומיים שלושה כדי למצות את המקום. והיו כאלה שעצם הזכרת שם המקום גרמה לעיניהם לעטות דוק של געגועים ואמרו לי שמחר בבוקר הם מוכנים לחזור לשם, כלומר לפה, כלומר דהרמקוט וסביבתה. אנשים אילו הם בדרך כלל כאלה שמגיעים לקחת קורס בנושא כל שהוא שקשור להודו, החל מאוכל הודי, מיסטיקה הודית, נגינה הודית, יוגה וכדומה, בקיצור מתנ"ס הודי. אנשים אילו שהייתי מקטלג אותם (לשם הנוחיות) בתווית "מיסטיקנים" יוכלו לשהות פה שבועות, ליהנות ממבחר הקורסים שבחלקם מופעלים על ידי מורים דוברי עברית, וליהנות מקולינריה בין לאומית במבחר מסעדות קטנות שצופות לנוף מקסים.
האוטובוס לקולו היה אמור לצאת ב 23:00 ולכן עזבנו את דהרמקוט ב 22:15. טייס המונית שהסיע אותנו את ארבעת הקילומטרים, עשה זאת בזמן סביר של כ 15 דקות בהתחשב בפיתולים ובדרך הצרה והמשובשת ואת אנחת הרווחה שלי שהגענו ליעדנו הוא כנראה פרש כשביעות רצון מהנהיגה שלו מה שהניב לו 50 רופי נוספים והעיקר שיעלם לי מהעיניים.

למעונינים זאת הכתובת של נקודת האיסוף לאוטובוס: MDR45, Kotwali Bazar Rd, Dharamshala, Himachal Pradesh 176215, India והיא נמצאת בתחנת הדלק.
האוטובוס באופן מפתיע יצא לדרך רק באיחור של 15 דקות שזה בקריטריונים ההודים עמידה מרשימה בלוח הזמנים.

מקלוד ג'נג – נסיון נוסף לראות את הדאלי למה וחיפוש אחרי מומו.

זמן כוכבי: שישי באוקטובר 2019

ירדנו לביקור חוזר במטרה לבקר שוב במקדש של הדאלי למה וכמובן למצוא את הטיבטית עם כובע רחב שמוכרת מומו ליד הכניסה למקדש ואכן כמו כל מה שאמרה הבחורה גם התיאור הזה היה מדוייק:

אני גם יכול לומר בדיעבד שאכן היה הכי טעים שאכלתי בהודו. את המומואים שמה לנו על צלחת נייר וכאן נוצרה לנו בעיה קלה איפה לשבת כדי לאכול אותם, אז בהתחלה הלכנו לכיוון אחורי המקדש במטרה למצוא מקום ישיבה אבל עדת קבצנים בדרגות נכות שונות שקיבלה שם את פנינו גרמה לנו להבין שעדיף מקום אחר, אז חזרנו לכניסת המקדש ואני מבחין שם באזור ליד הקיר שהוא לא רק נראה נקי, שזה שלעצמו דבר חשוד בהודו אלה גם ממש בגובה ישיבה, אז אני פונה אליו בנחישות רבה, לתפוס לנו מקום לפני שמישהו יקדים אותנו, ומתיישב ופונה לאישתי כדי לזרז אותה. רק אז אני שם לב שהיא מנפנפת בידייה כמו ציפור, ומאחר שזה לא נראה לי כמו זמן טוב לנסות ללמוד לעוף, אני אומר לה, בואי שבי ציפורה נחמדת, אבל היא בשלה ממשיכה לנפנף, "צבע טרי" היא אומרת לי ואני חושב נו טוב, היא באמת הייתה מגייסת מילואים שהייתה צעירה אבל עכשיו להשמיע סיסמאות גיוס, מה אני אומר לה בחוסר סבלנות קל, והיא מחווה על כמטר מהיכן שהתיישבתי ושאני מביט לכיוון רואה שלט שמצהיר בהודית ברורה בהחלט, ושלו ידעתי הודית בטח הייתי מבין כזהירות צבע טרי, וממש על ידו מיכל צבע אפור/סגלגל ומברשת, שמהוות עדות מרשיעה למדי. אני קם בזריזות תוך שמכנסי הטיולים החדשות שלי משמיעות קול מחאה, ומנסות להישאר במצב ישיבה ומגלה שאותו חלק בישבן שלי שהיה בזכות המכנסים שחור, בוהק כרגע באפור/סגול בהיר. נשים, כידוע מוכנות לכל מצב ואין סיכוי שתתפוס אותן לא מוכנות, אז רעייתי הייתה מוכנה גם הפעם ושלפה מתיקה (שמהווה לדעתי סוג של חור שחור שמכיל את כל היקום) חבילה של מגבונים לחים וכך יכולתם לצפות, לו הייתם עומדים בכניסה למקדש הדאלי למה, באישה לא צעירה, מנקה את הישבן לגבר בן 60 שאוחז בידיו צלחת נייר עם תריסר מומואים מעוררי תיאבון. כעבור חצי חבילת מגבונים חזר ישבני פחות או יותר לצבעו הטיבעי ואת המומואים החלטנו לכרסם בעמידה תוך כדי שאנו צופים בצבעי ההודי שמוחק את סימני ישבני מהכניסה של הוד קדושתו.

אחרי פתיחה כזאת כל שנשאר לנו זה להכנס למקדש ולראות האם הפסדנו משהו מכך שלא נתנו לנו להיכנס להרצאה, אבל לא היה נראה כך, רעייתי נכנסה פנימה לאולם התפילה איפה שמורידים את הנעליים ואני מחמת הפטריות החלטתי לוותר על העונג וצפיתי בנוף מהמרפסת שהיה די יפה, שיצאה התביית עלינו טיבטי מקומי עם אנגלית די סבירה יחסית לעובדה שלפי סיפורו הוא ברח מטיבט לפני כשנה וכעת הוא נמצא בתקופת לימודים של כמה חודשים שבסופם הוא יצטרך להתחיל לחפש לעצמו עבודה. אני מניח שזה מעין סל קליטה טיבטי כמו שכאן מקבלים עולים חדשים והיה נראה שהוא מנסה לעשות השלמת הכנסה על חשבוננו על ידי כך שיראה לנו את המקדש, אבל לא היה שם יותר מידי מה להראות ולהסביר או שאולי הידע שלו ורמת ההבנה שלו בהדרכת תיירים לא הייתה ממש טובה, כך שעם כל האמפטיה והרצון שלי להחליף ידע במצלצלים, לא תרמנו ח"י שקלים לקופת הצדקה שלו.

הנרות האלה במקדש הם ממש כמו נרות הנשמה אצלנו, הם מדליקים לזכר בני משפחה שנהרגו בטיבט על ידי הסינים ומסתבר שיש לא מעט כאלה.

אחרי ביקור לא ארוך מידי במקדש יצאנו לקנות קצת פירות ויצאנו לשוטט בעיירה הקטנה, משהו כמו שלוש שעות בהליכה מאוד איטית. יש שם בעיקרון שתי רחובות באזור המקדש ששם גם יש את השוק ומעבר לזה אין יותר מידי מה לראות, ככה שעד 16:00 כבר היינו בחזרה במלון שלנו בדהרמקוט. מכיוון שמחר זה היום האחרון שלנו בדהרמקוט, והרמנו ידיים סופית מהניסיונות לקנות כרטיס אוטובוס דרך אחת מסוכנויות האינטרנט, לאחר שלא הצלחנו לשכנע אותם לקבל כרטיס אשראי בין לאומי מישראל עם סים הודי שהיה לנו בטלפונים. שהיינו ברישיקש סיפר לנו ישראלי שפגשנו שהוא מבצע את ההזמנה עם סים ישראלי שהוא מחזיר לטלפון במקום ההודי, אבל כדי לא להיות מחויב בגלישה סלולרית הוא עושה את זה דרך הוייפיי של המלון. אנחנו קפצנו לסוכנות נסיעות של שמש ברחוב הראשי והבחור שם היה יעיל ועם עברית מצוינת סידר לנו מקום באוטובוס לקולו, שזה אותו אחד שמגיע למנאלי, ולהפתעתי בפחות כסף מהאתר של Red Bus שדרכו ניסינו להזמין. מה אומר, נמסטה.

בהגסו נאג-העירה והמפל.(5)

זמן כוכבי: 3 באוקטובר 2019.

בהגסו נאג, או בפי הישראלים בגסו שזה יותר מזכיר שם של חרק, היא בעצם סוג של קופי פייסט של דהרמקוט כלומר מישהו קם בבוקר אחד בבגסו וראה שהולך להם די טוב שם בדהרמקוט עם עסקי התיירות , אז הוא עשה העתק הדבק אליהם, הבעיה רק הייתה שהרחוב הראשי של בגסו הוא סוג של מתלול די רציני, שמחייב שרירי רגליים די טובות יחסית לרחוב הראשי של דהרמקוט ולכן זה יצא די עקום.

את הבוקר פתחנו במקלחת ממש ממש טובה בזכות המערכת הסולרית של המלון שניפקה לנו מים חמים בכמות נדיבה ותנצרו את הרגע הזה כמונו, כי הוא לא חזר בחלק די גדול מהמלונות ובתי הארחה בהם ישנו, זה היה עד כדי כך בלתי סביר שבאילו שמצאתי איך "לתקן" את מצב התרמוסטט שיפרתי את טמפרטורת המים חמים לטובת כל האורחים שיתאכסנו בחדר לדורותיו. אם אנחנו בקטע של שיחה אינטימית על חדרי אמבטיה ושירותים אני רוצה לנצל את המצב ולומר כמה מילים על חדר האמבטיה ההודי. ההודים, איך לומר זאת, לא מאמינים בוילונות אמבטיה מצד אחד ומהצד השני, גם לא כל כך במגבים לניגוב הרצפה משאריות המים, בכלל אם אני בודק את מערכת האמונות שלהם, מסתבר שגם בניר טואלט הם לא ממש מאמינים,אלא יותר בבידה שזה שטיפת המקומות האינטימיים בעזרת זרם מים קר ולא תמיד ממוקד למטרה,  כך שאם הגעתם מארץ שמערכת האמונות שלה הפוכה ולא דאגתם להביא ניר טואלט אתכם, תסיימו עם חדר אמבטיה רטוב מאוד בכל הגזרות. אני פיתחתי תאוריה גם בנושא הזה, ההודים, כך נראה לי מאמינים במפלצת המים הטובה ובמפלצת הלכלוך הרעה והבית צריך להישאר נקי מהמפלצת הרעה שמקומה בחוץ, ברחוב, והמקום בו קורה המאבק בין הרע לטוב הוא חדר האמבטיה וכמו כל מקום שיש בו מלחמה, גם כאן החדר מלא בכל אותם מים שהוקרבו במטרה לגרש את מפלצת הלכלוך לרחוב בו היא גרה. בהחלט יתכן שאני טועה ואילו לא מפלצות, אלה אלים, יש להם כל כך הרבה כאלו, שיווה, ברהמה, לקסמי, אז בטח יש גם אל הלכלוך ואל המים הטהורים.

הטיול למפל, כמו טיולים רבים שלנו, התחיל בהתחלה, שזאת פרקטיקה שמצאנו אותה די שימושית, קמים בהתחלה, מתקלחים בהתחלה ואולי אפילו אוכלים שם ארוחת בוקר ואז אנחנו יכולים להרגיש שמישים ומוכנים לטיול. מכיוון שהתחלה הייתה בדהרמקוט, התחלנו שם את הטיול בזה שהלכנו לכיוון השביל שמחבר אותה עם בגסו, שבדרך אנחנו נהנים מהאווירה הכפרית של העיירה ומקפידים לתעד את החוויות שלנו על גבי החיישן.

באחת החצרות הופתעתי לראות, אישה מטפלת בפרה קשורה עם עגלה, זאת מכיוון שכל הפרות שראיתי עד אז בהודו היו פרות חופש, כמובן שיותר מאוחר ככל שטיילתי ראיתי מגוון של יחסי פרה–אדם ולא ממש הצלחתי לפענח את הסיבות לכל אחד מסוגי היחסים.

בית לבנים אדום אבל לא בית חב"ד, היו שם עוד בניינים שיכולתי לומר בודאות שאינם בית חב"ד, במיוחד מכיוון שלא היו אדומים, בכלל נראה לי שיש תמ"מ שזה תקן מחייב מינימלי מתי מותר לכנות בית בשם זה.

רועת צאן משקיפה על בגסו, בירידה שבין דהרמקוט לבגסו. הבתים שבתמונה שייכים לבגסו עילית. הדרך משם למפל היא משהו כמו שעה הליכה נינוחה בגנון הטיולים בגליל, אבל לדעתי מי שלא רגיל להליכה בגבהים כאלה שיקח לעצמו יותר זמן.

שחזרנו לדהרמקוט שוב עברנו בנקודת רעיית הצאן בין הכפרים אבל הפעם היה שם רועה צאן עם גדי תינוק, שאלתי אותו אם הוא קנה אותו בתרי זוזי, אבל הוא רק חייך, בטוח היה מחייך יותר אם הייתי מחליף את הזוזים ברופיות.

את היום קינחנו במסעדה שנקראת שמים וממוקמת ממש ממול למלון שלנו דהרמקוט אין בתחילת הרחוב הראשי. לבעלים של מסעדה זאת יש עוד מסעדה בשם שמים קטנים, אשר ממוקמת קרוב לסוכנות הנסיעות של שמש, אבל לא על הרחוב הראשי, אלא מעט פנימה. הנוף שם יותר יפה והגודל הקטן שלה עושה אותה למקום אינטימי ונעים, האוכל כמובן טעים.