ג'יפור – דלהי.

זמן כוכבי: עשרים ושישה באוקטובר 2019.
בוקר קריר ב Sindhi Camp bus stand בג'יפור, לשם היגענו לאחר ויכוח עם שני נהגי ריקשה על המחיר שזאת התנהלות רגילה בכל נסיעה בהודו, ברגע שהם רואים תייר המחיר אוטומטית משלש את עצמו. אנחנו ממתינים לנהג הולוו הממוזג שיגיע, כנראה באיחור הודי רגיל. הנה אנחנו חמישה ימים לסיום הטיול בהודו ולפני הנסיעה למיין באזר המפורסם של דלהי ואני נזכר בכל הבלוגים והעצות שקראתי בדפי הפייסבוק השונים וברור לי לחלוטין שההחלטה להשאיר את דלהי לסוף הטיול הייתה במקומה. לכתחילה חשבנו לטייל בה מיד עם הנחיתה בהודו, ברם לאחר שהבנתי שיש נחיתה רכה ויש קשה וללא ספק התחלת הטיול שם מוגדרת כנחיתה קשה וכי עדיפה התחלה קלה יותר בדארמסאלה, ניסיתי לתכנן כך שנתחיל שם, והמעבר דרך אמריצר נולד רק מכיוון שנכון ל 2019 לא היו טיסות במחיר שפוי מדלהי לדארמאסלה.

הנהג היגיע בינתיים ועלינו לאוטובוס שהיה במצב טוב יחסית לקודמים שנסענו בהם, שש שעות נסיעה ממתינות לנו ועוד שעה ורבע בדלהי רבתי עד שנגיע ל Ajmeri Gate שליד תחנת הרכבת של דלהי וכ 25 דקות נוספות יקחו לנו פשוט לחצות אותה לצד של המיין באזאר, לא רק כי המקום היה מפוצץ באנשים שממתינים לרכבת, אלא גם מכיוון שיש שם ממש כמו בארץ נקודות ביקורת בטחון שמהוות פקק טיבעי.

ימי הנסיעות לרוב נותנות לי לצד תחושת הלחץ הקלה גם הרגשה של ביזבוז זמן. הלחץ נוצר מהעובדה שלאחר שמתארגנים במלון ויוצרים מעין שיגרה ומתחילים להכיר את המקום והאנשים, איפה כדאי לאכול והיכן לכבס, המקום של הכספומט (חשוב בהודו כי התשלום שם במזומן בלבד), אחרי כל זה צריך להתנתק, ושוב להתחיל במסע, לעיתים ארוך ולעיתים עם אירועים שלא נעימים בהכרח, עד למקום הבא. תחושת ביזבוז הזמן כמובן במקום ענק כמו הודו שבה כל נסיעה זה שעות רבות של רביצה חסרת מעש בכסא, יהיה נוח ככל שיהיה, ואם הכביש גם משובש, שזה התקן ההודי הרגיל, אז החוויה מתעצמת.

כפי שרואים מהמפות שצרפתי בחרנו די בקלות את הגולדן ווינגס שהיה במחיר סביר וליד תחנת הרכבת וברור היה לנו שעוד חמישה ימים יהיה עלינו לחצותה בכיוון ההפוך כדי לקחת את המטרו לנמל התעופה. החסרון היחיד שמצאנו במלון היא הסימטה הצרה והמעופשת שהובילה אליו, אבל בהתחשב בכל מה שעברנו בהודו זה היה חסרון מינורי (בתמונה למטה הרחוב שמוביל מהרכבת למיין באזאר ברגע שקט במיוחד).

לאחר שהתמקמנו בחדר יצאנו לשוטט מעט באזור המיין באזאר בתקווה לארוחה סבירה והמקום הראשון שניסינו היה מקדונלד שהיה מאכזב, חבל שהם לא נתנו עם המנות זכוכית מגדלת או שאולי בנו על זה שמימלא יהיה לנו קילקול קיבה ולא נהיה רעבים, על הטעם אני לא יכול לדבר, כי אין על מה. לא חזרנו לשם יותר. לאחר מכן מכיוון שנשארנו רעבים ניסינו את סאבווי שגם היא למרבה הפליאה עשתה הגירה להודו וגם שם יצאנו די מאוכזבים אחרי שאפילו לראות את האוכל לא הצלחנו עקב החשמל שנפל במסעדה, מה שנקרא בסלנג ישראלי "מסעדה חושך", שראוי היה שתרד למחתרת, עכשיו אני מבין מדוע אנשי דלהי החליטו לקרוא לרכבת העירונית שלהם מטרו. יצאנו עם החלטה לסגור בזאת את נסיונות האכילה במסעדות שיש לנו איתן נסיון מהצד המערבי של העולם, יען כי ההודים לא הבינו את הקונספט של מנה גדולה במחיר סביר.

לסיום הערב החלטתנו פשוט לטייל ברחוב ההודי שהיה מואר בשלל אורות לכבוד הדיוואלי.

אחרי שני הנסיונות הכושלים החלטנו לסגור את נסיונות האכילה לאותו ערב ולא לנסות את הדוכן שהיה נראה מפתה, חמש ימים לסיום לא בא לנו לסיים עם קילקול קיבה. אני חייב לציין בקשר לאכילה בהודו שדי הרבה התלבטתי בקשר לזה, שוחחתי עם אנשים שאכלו הכל ללא שום היסוס ויצאו מהחוויה של אוכל רחוב הודי עם רצון לעוד, שוחחתי גם עם כאלה שדי בתחילת הטיול אכלו ברחוב ואחר כך התפתלו מכאבים במלון מספר ימים, אנחנו לא בנויים בדיוק אותו הדבר וככלל אצבע כל מי שמנסיון חייו רגיש כדאי שיהיה זהיר. את מספר הפעמים הקטן שאכלנו ברחוב או בדאבה סיימנו בצורה טובה, אבל במרבית המקרים היינו זהירים והשתדלנו לאכול במסעדות תיירים או ממוצרים שקנינו בחנות באריזה סגורה. שתיה בדרך כלל היתה בבקבוקי מים מינרלים או צ'אי מאסלה הודי ממים שהורתחו. לטעם שלו אני חייב לציין שאני עדיין מתגעגע.
לסיכום היום אוכל לומר שהודו היא חגיגה, של צבע, של טעמים, של אנשים, אבל בעיקר חגיגה רועשת במיוחד ואפשר להבין זאת, כי עם יותר ממיליארד אנשים שחלק לא מבוטל מהם גרים ברחוב תרתי משמע וחיות שפשוט נעות ממקום למקום כרצונן מי שלא רועש, פשוט מת.

מחר בתוכנית נסיעה למבצר האדום, עד אז נמסטה.

ואראנסי -גירסתי בתקציר כולל טקס הפוג'ה.

זמן כוכבי: עשרים באוקטובר 2019.

לא, תודה, אני בלי מטוגן.

שיעור ציור, הן בעצמן דוגמניות ציור, או במקרה הזה צילום, עם רקע אקזוטי.

שצריך להכניס לתפריט פרחים, מכניסים, אבל אל דאגה הן עובדות לפי העקרונות ריפוי של שיטת בך.

ניסיתי להבין למה הסלים שעל המוטות, הניחוש שלי ששם ארוחת הצהרים של הדייגים, הרחק מהפרות והקופים, מה הניחוש שלכם?

ממש מספר דקות לפני שעשיתי את המפגש עם המדמנה של הגנגס, הבטתי בהם, שהם הלכו שם וזה היה נראה די בטוח ללכת שם.

הגרסה הצבעונית של הגנגס, נראה כמעט כמו הכנרת.

האם ציינתי שהגנגס הוא גם מדיח הכלים שלהם? אני לא רוצה אפילו לחשוב אם יש דגים שם בפנים.

מסתבר שחלק מהפרות עובדות בעיריה בפינוי אשפה. אחרי שהן מתות מהרעלת קיבה או סתימה, פשוט זורקים אותן לגנגס, חסכון ענק בארנונה.

המפקחת האזורית.

זה סוג של הנדי מן כזה, אחד שמתקן מה שצריך לאנשים בסביבה.

את שאריות הארוחה משליכים לתעלה בצד הבית, וכן גם היא הולכת לגנגס, חסכון גדול בארנונה אמרתי?, חשבתי לעצמי שבטח כאשר בנו את התעלה זה היה שיא החידוש לפינוי אשפה.

מגרש הקריקט המקומי, בקצה היו קבוצה של מעיפי עפיפונים שזה ספורט גם בהודו ולא רק באפגניסטן.

יש גהאטות בגדלים שונים, זאת למעלה היא מיני גהאט.

ולסיום כמובן טקס הפוג'ה שהיה הרבה פחות מרשים מהקודמים.

מחר עוד יום שיטוט בסימטאות ובמזחים של ואראנסי והפעם נגיע עד למזח של שרפת הגופות, אני חייב לציין שאפילו ביחס לעליבות הכללית שבהודו כאן זה נראה כאילו אמרו לנו שאפילו לעלוב יש עלוב יותר.
אז עד מחר, נמסטה.

רישיקש, העיר של המהרישי.

זמן כוכבי:חמש עשרה באוקטובר 2019.
שמונה וחצי בבוקר, אני יורד מפוהק מהאוטובוס ליד Natraj Chowk, Dehradun Rd, Rishikesh, Uttarakhand ומוצא את עצמי מוקף בבליל של נוסעים ונהגי ריקשה שמתדיינים בינהם. מאחר ולא דאגנו למלון ניסיתי לראות אם אנחנו יכולים להתארגן עם עוד ישראלים לנסיעה משותפת ומלון זהה, אבל לא הייתה יותר מידי סולידריות לזה ולכן שלפנו את הסמארטפון כדי לחפש מלון, עד שהצלחנו להחליט על מלון שנראה סביר לפי הגוגל נשארנו עם נהג ריקשה חסר סבלנות שהיו לו שתי נוסעות והימתין לנו שנקבל החלטה, אז החלטנו על מלון שהיה ליד גשר לקסמן (Laxman Jhula) והעמסנו את המוצילות על הריקשה. נסענו תחילה לאשרם שבו שתי הישראליות התכוונו להתאפסן, כאשר אני , עקב חוסר מקום יושב על מעין מושב ליד הנהג, שרגל אחת שלי מתנפנפת מחוץ לריקשה. שהנשים ירדו עברתי לשבת ליד רעייתי והוא לקח אותנו עד איזו נקודה ואז עצר ואמר שזהו, הוא לא יכול להמשיך הלאה, הפעם הייתי למוד נסיון ואמרתי לו שאני לא ראיתי שעברנו על הגשר ולכן אין לי כוונה לרדת עד שנגיע למלון, אבל האנגלית שלו שהייתה דלה ביותר לא הייתה ערוכה לדו שיח כזה מתוחכם ולכן אחרי שראיתי שהוא חוזר על אותה המנטרה ושאין מצב שהוא יבין אותי ירדנו ואמרתי לו שאם הוא לא מביא אותי למלון אני משלם רק חצי מחיר ונתתי לו חצי מהסכום, מה שהוליד כצפוי בליל של שטף הודי שלא היה מאושר מידי. הויכוח ביננו עורר תשומת לב של מישהו שהיה שם והוא ניגש לדבר איתנו ואחרי שהקשיב לנהג פנה אלי ואמר לי שהוא באמת לא יכול להמשיך מפה הלאה עד למלון, אבל אני לא ממש התכוונתי לוותר ושאלתי מדוע והוא הבין שאין מצב שאני מוותר בקלות ואמר לי, בוא איתי, אז הלכנו עד לקצה הרחוב והוא מראה לי שכדי להגיע לגשר צריך לרדת בכ 20 מדרגות תלולות והגשר עצמו הוא צר ומיועד למעבר הולכי רגל כך שאין מצב שהריקשה עוברת לצד השני. מה אגיד, שתים אפס לנהגי הריקשות ההודים, שונא אותם, אבל שהם צודקים אז אין מה לעשות, חזרנו לריקשה ושילמתי לבחור את שאר הכסף, העמסנו את המוצילות והלכנו לכיוון הגשר.
שהיגענו לצידו השני של הגשר, היפעלנו גוגל כדי לנווט למלון, אחרי כמאה מטרים הוא מציין שהיגענו ואני מביט סביבי ולא רואה שום דבר שמזכיר מלון, אלא רק חנות שהיא מעין סופרפארם אבל בלי הסופר, כלומר קטנה. את רואה משהו , אני מפטיר בעצבנות לזוגתי, עדיין טעון באנרגיות שליליות מהויכוח, והיא למודת נסיון שותקת ונותנת לי לשחרר קיטור, אז אחרי כמה הליכות הלוך ושוב סביב הנקודה הזאת היא אומרת, הנה, זה פה. מה פה אני עוקב אחרי ידה ומוצא את עצמי מביא במעבר בין בינינים, ברוחב של אולי מטר אם להיות נדיבים, שחצי מימנו מכוסה בתוצרי ארוחת הבוקר של פרה, איפה את רואה פה מלון אני שואל והיא מצביעה לתוך הסימטה, אני עוקב אחר אצבעה וכפתור ופרח, בגובה של כשלושה מטרים בתוך הסימטה, על הקיר שלט אדום קטן עם שם המלון המבוקש. אנחנו עוקפים את צואת הפרה ונדחקים לתוך הסימטה ואכן אחרי כמה מטרים, במעלה גרם מדרגות ניצב המלון המבוקש ואז באפלולית הסימטה אנחנו מבחינים שיש מולו עוד מלון ומעט אחריו מלון שלישי. אחרי שיחה קצרה עם הבחורה שבדלפק, אנחנו מבינים שהדירוג הטוב שלו בגוגל הביא לנו שתי תוצאות בילתי צפויות, קודם כל המחיר הוא גבוהה יותר ממה שנכתב בגוגל ושנית נשארו רק חדרים בסטנדרט גבוהה יותר ובמחירים יותר יקרים, אז בלי למצמץ עשינו אחורה פנה ואיך שאנחנו יוצאים אני שם לב שהמלון שמולו, לא ממש מוצא חן בעיני אבל זה שאחריו נראה די חדש ומבריק יחסית לסביבה, אז נכנסו פנימה והאיש שבדלפק שכבר חשב לנמנם קם בנמרצות מסויימת ואמר, קאם אין, קאם אין, ניו פרופרטי, ניו פרופרטי, (אצלו הכל הולך בצימדי מילים) שזה בערך, תכנסו, זהו מלון חדש ואכן אנחנו רואים שהכל מבריק וחדש מסביב, אז אחרי שיחה קצרה מסתבר שיש חדר בקומה שלישית (בלי מעלית) אבל במחיר סביר לחלוטין ואחרי שג'וס בודקת אותו ובעיקר את השרותים היא מעניקה לו תו כשרות של הרבנות הרפורמית בהודו שכעת היא הנציגה הבלעדית שלה.

צילום: ג'וסלין בראון. (את השירותים היא גם צילמה להראות לי אבל אחסוך זאת מימכם)
שירדנו חזרה לקבלה ערוכים ליציאה לטיול קצר פגשנו כמה מהחברה הישראלים הצעירים שהתעלמו מאיתנו בהתארגנות של הירידה מהאוטובוס, בשיחה איתם הסתבר שהם עברו כבר כמה מלונות שהיו תת רמה, אז הרגעתי אותם ואמרתי להם, ניו פרופרטי, גוד הוטל, מה שישר הקנה לי נקודות זכות אצל פקיד הקבלה וגם הצעירים שמחו לסיים את ההסתובבות עם המוצילות ברחבי האזור, למרות שקיבלו חדר בקומה רביעית.

שיצאנו לרחוב, הצטידנו בזוג בקבוקי מים קרים מחנות סמוכה שגם סיפקה שרותי כביסה וקצת פיצוחים לדרך והחלטנו ללכת למפל פטנה (PATNA) שהופיע לנו במפה בכיוון מזרח ליד גשר נילקנט (Neelkanth Bridge), שזה היה נראה כמו שעה הליכה שלווה לאורך דרך גשר לקסמן.
ליד גשר לקסמן היו מספר דוכנים של הודים שנראו לנו מענינים אז עצרנו קצת לצלם:

האיש בדוכן מכין כוסות שתייה של מיץ קנה סוכר בעזרת מכשיר המעיכה הזה.

זה היזכיר לי איך פעם היינו קונים גרעינים בארץ, בשנות השישים. יש לו שם גביעים מגולגלים מניר עיתון אותו הוא ממלא בגרגירים או ירקות לפי בחירתכם. את האיש בצהוב שעומד שם בצד עוד תפגשו בהמשך.

היא הלכה על התירס והלימון מוסיף המון, גם בהודו.
ליד הגשר יש גם תחנת מוניות וכזכור לכם נהגי המוניות זה העם הכי נודניק בהודו שעוקפים אותם במעט רק נהגי הטוק טוק, אז אחרי שדחינו לא מעט הצעות להמיר את שעת ההליכה ב 200 רופי יצאנו לדרכנו עם מלווה בצורת כלב רחוב שגם הם כמו הכלבים במנאלי, למדו לזהות הזדמנות תיירותית. היתרון בכלב כמלווה היה שהקופים החצופים שמרו מאיתנו מרחק בטחון וכמובן משיניו של הכלב שלא אוהב תחרות על אותו מקור מזון פוטנציאלי. ההליכה הייתה קלה אם כי מעט מאובקת, לאורך נהר הגנגס שבו התבצעה פעילות של קבוצות חובבי שיוט למינהם. שהיגענו למקדש לא הצלחנו למצוא את המפל ואפילו שוטרת שהייתה ליד הגשר לא ידעה על כך הדבר, אז אחרי שהסתובבנו במעגלים היגיע עוד זוג של ישראלים צעירים שחיפשו את המפל וביחד הצלחנו להבין שאין שום סימון או שביל ופשוט צריך ללכת ביער שאחרי המקדש.

צילום: ג'וסלין בראון.
ההליכה הייתה ממש קלילה והמפל היה יותר מפלוני מים קטנים. גם הזוג הזה היה מאוד נחמד ותקשורתי ומעט אחרי זה פגשנו הודי מבומבי שגם טייל שם ונשארנו ביחד גם לדרך חזרה לעיר ולארוחת הצהריים.

צילום: ג'וסלין בראון.
שהיינו ביער ג'וסלין סיפרה להם על הצריבה שקיבלה ביד מצמח לא מזוהה ליד דרמקוט, שכנראה הוא ממשפחת הסרפדים ואז הבחור אמר שיש דרך פשוטה לגלות זאת והראה לנו את גוגל לנס (Google Lens) שמרגע זה מאוד הקל לנו על זיהוי של כל מיני דברים במהלך הטיול.

קצת צילומי דוכנים ואנשים מהדרך.

אין ספק שהססגוניות של הרחוב ההודי מטריפה את החושים.

הרכב מיני משפחתי, החיוך הוא אקסטרא.

צילומים: ג'וסלין בראון.

החלטנו לסיים את הטיול המשותף במסעדה הזאת, היה כייף להכיר אנשים חדשים ולטייל איתם. בערב יש ליד גשר ראם (Ram Jhula) טקס של פוג'ה או כמו שחלק מההודים קוראים לו ארטי שזה טקס הינדו דתי שמתקיים כל ערב סמוך לשקיעה ליד נהר או מקור מים (pooja or aarti). אז החלטנו ללכת למלון לנוח קצת לפני הטקס, נפגש בטקס, נמסטה.

מאנלי – קבורה הודית.

זמן כוכבי:עשירי באוקטובר 2019.

הנסיעה מקוללו למאנלי לקחה משהו כמו שעתיים וחצי באוטובוס מקומי מקרטע, בדרך שעונה על הקריטריונים ההודים של כביש בין עירוני בדרגת משובשות טובה, כלומר אם עשית את הטעות של אכילת ארוחת בוקר לפני הנסיעה, אתה לא תחזור על הטעות הזאת בשנית. איפה שהוא בתחילת הדרך האוטובוס עצר וחשבתי לתומי כשראיתי כמה מהפאנגבים יורדים, שהם הולכים להתפלל את תפילת הדרך, אבל הסתבר לי שכמו מקומות רבים בהודו, שבהם יש מקורות מים שנחשבים מקודשים, גם שם יש איזה מעין עם צלמים אליליים והם ירדו להתפלל ולקחת מים לדרך וגם למזל, ומה אומר ומה אגיד, זה עבד כי האוטובוס הצליח להניע ולהמשיך בדרכו.

צילום ג'וסלין בראון-כהן

לאחר חניה קצרה נוספת לטובת כמה דוכנים בדרך שמכרו אוכל לכל מי שעדיין לא איבד את התיאבון המשכנו בדרכנו עד שבסופו של דבר מצאנו את עצמנו בתחנה המרכזית של מאנלי. התחנה נמצאת בסך הכל משהו כמו עשרים דקות הליכה ממאנלי הישנה שם תכננו להתאכסן, אבל ברור היה לנו שלא כדאי ללכת את המרחק הזה עם מוצילות כבדות על הגב, אז תוך כדי שאנחנו מחפשים טוק טוק, אני מבחין בבחור שיושב בתחנה ונראה פרט לישראלי גם אבוד מעט אז אני פונה אליו בעברית ומתברר שאמנם הוא לא אבוד אבל היה צריך ללכת לאן שהוא ולא רצה להשאיר את הציוד שלו ללא השגחה אז כמובן שהתנדבתי לעזור לו ובתמורה כאשר חזר שאלתי אותו על מעשיו באזור והוא סיפר שעד לא מזמן טייל עם אישתו בנפאל ושם היא מאוד נהנתה, אבל שהגיעו להודו היא החליטה לחזור לארץ והוא ממשיך לטייל לבד, עכשיו הוא סיים שהייה במאנלי והמליץ לנו בחום על מלון קטן שם שפונה לנוף מדהים בשם "איטליה הקטנה", ואף כיוון אותנו לנקודת ריכוז של הטוקטוקים שמאחורי התחנה המרכזית של מאנלי. גם שם התברר לנו ששם הקואופרציה של דארמסלה יצא למרחוק ואין שום טעם להתמקח על המחיר ושהוא אחיד עבור תיירים 120 רופי לעשרים דקות נסיעה, אז בחרנו את זה שהיה נראה לנו הכי נחמד, אבל התברר לנו במהרה שגם זה לא קריטריון טוב לבחירת נהג, כי במקום שיעשה את העלייה לבית חב"ד, שלידו נמצא המלון הוא הוריד אותנו בכניסה למאנלי והצביע על שביל עליה ואמר, זה שם, כמובן אחרי שעלינו בשביל 5 דקות הבנו שזה אולי שם, אבל ממש למעלה כך שחזרנו לכביש הראשי והחלטנו לקחת את המלון שהיה ממש בכניסה אחרי הגשר (Hotel Satkar Residency Manali), החלטה שהתגלתה כטובה מאוד כי אפשר לנו ניידות טובה לכל מקום שיצאנו אליו.

צילום: ג'וסלין בראון – כהן

אין ספק בינתיים שזה היה לא רק החדר הכי טוב שהיינו בו, אלא גם קיבלנו בחדר האמבטיה זוג סבונים לרחיצת ידיים ושני גלילי ניר טואלט ואל יקל הדבר בעינכם יען כי שני פריטים אילו אינם חלק מהנוהל המקובל לחדרי מלון שעד 1500 רופי (75 שח). לאחר ביקורת השירותים גם פנים החדר היה בהחלט סביר ואם נוסיף לזה את העובדה שהוא בקומת הקרקע הרי לא היה לנו על מה להתלונן, כבר שילמנו יותר מזה על הרבה פחות. בעוד אנחנו מתארגנים בחדר אני רואה דרך החלון תהלוכה שמגיעה ממעלה הרחוב ואיך שהיא מגיעה ליד חדרנו הם נעצרים לאיזו תפילה קצרה או משהו הודי דומה ואני מבחין שיש שם מישהו שוכב על איזו אלונקה ומבין מיד שיש כאן מצב שבו הם הולכים לבצע קבורה נוסח הודו, כלומר שרפת גופה, אז אני מזרז את רעייתי לקחת מצלמות ולצאת לרחוב, אבל עד שאנחנו מתארגנים הם כבר לא ניראים כלל ברחוב. אז אני מביט בנחל שעובר מול המלון ומכיוון שאני יודע ששרפת גופות מתבצעת במזח מיוחד ליד המים אני מביט לאורכו ואז שם לב שיש מישהו שהולך עם חתיכת בול עץ בכיוון מורד הנחל, אז אני מחווה לאישתי ושנינו הולכים אחריו. עד שהיגענו למזח שנקראת בפיהם גהט כבר בנו כחצי מזבח מעצים שכל אחד מהאנשים הביא איתו, על קו המים, שהעצים מונחים בשתי וערב, כמובן שאיך שהיגענו הם היביטו בנו בסקרנות, אולם מכיוון שעמדנו מרוחקים יחסית ובטח שלא שלפנו מצלמות לצלם, הם איבדו בנו ענין והימשיכו בבנית המזבח עד שהיגיע לגובה אדם, לאחר מכן הם הסירו את הבגדים הצבעוניים מהאלונקה שעליה הייתה הגופה, ואת הגופה עם האלונקה הניחו על המזבח וכיסו בענפים נוספים היה שם איזה טקס שיתכן שהיה תפילה תוך כדי שהם הידליקו את האש והוסיפו נוזל דליק על העצים. לאחר שהכל בער טוב הם אספו כסף מכל האנשים שבאו לטקס ומסרו אותו למישהו שם אבל אין לי מושג אם זה היה קרוב של הנפטר או שזה היה כוהן. דבר נוסף שלא היה ברור לי הוא שרק הגברים היו בטקס שרפה ואילו הנשים צפו בו ממקום מרוחק וגבוהה יותר, יתכן שזה פשוט ניואנס מקומי כי נדמה לי שראיתי טקס שבו הנשים היו נוכחות.
שחזרנו לכיוון המלון נתקלנו בדבר הזה:

צילום: ג'וסלין בראון – כהן.

מעין שלט עם צורה של בית שראינו כמותו במספר מקומות וכפי שרואים פרט למספרים הכל כתוב בהודית ובכל זאת מישהו הישקיע הרבה אנרגיה ליצר את האבן ולקבע אותה לסלע במקום הזה, אז ניסינו לנחש מה זה דרך המספרים אבל חוץ מהתאריכים שום דבר לא עשה לנו היגיון, גם לא איזה סוג של סקר או מפקד אוכלוסין והשלט הזה היה רחוק מהישוב ממש ליד מקום השרפה של הגופה, אז רעייתי צילמה תמונה ותיכננו לשאול איזה הודי למה הכוונה שם אולם זה נשכח מאיתנו ובסופו של דבר מצאנו מוצא טכנולוגי שנתן פתרון ואחזור אליו בסוף הרשומה.
אחרי ששוטטנו בכפר ובדקנו היכן נוכל למצוא כל מיני שרותים שניזדקק להם כמו אוכל, שרותי כביסה, ומכולת, חיפשנו את בית חב"ד שלידו היה אמור להיות המלון המתוכנן שלנו, כדי לשוחח עם ישראלים ולקבל מהם כמה טיפים על המקום מעבר למה שקראתי באתר של למטייל, אך במהרה הסתבר לנו שהוא כבר סגור לעונה זו, ממש כמו בית חב"ד בדרמקוט שנסגר מיד לאחר ראש השנה. את בית הארחה "איטליה הקטנה" אכן מצאנו קרוב לשם ודי שמחנו שלא ניסינו להגיע עד לשם עם המוצילות, את החוויה הזאת נשאיר למישהו עם כושר יותר טוב משלנו. עצרנו לארוחת בוהרים קלה ב Moondance שהיה נראה לנו סביר ונקי והם אמרו לנו שאם נחזור לארוחת ערב נקבל בתור בונוס גם מופע מוזיקלי ואכן חזרנו אבל לא היה משהו ששווה בזכותו לאכול פעמיים באותו מקום. המשכנו לשוטט בין סימטאות הכפר וכנראה שבזכות שההרגשה הכללית שלי השתפרה וכאבי הבטן שלי נעלמו לגמרי בזכות הארוחות הקלות שאכלנו, אז גם התמונות שצילמתי היתחילו להשתפר מעט.

שהיגענו לקצה הכפר פשוט המשכנו ללכת בשביל מעל הנחל שזרם למטה, סתם ככה ללא מטרה מעבר להנאה פשוטה מהנוף ומהכפריים שעברו שם.

צילום: ג'וסלין בראון – כהן

גם כאן כמובן יש חנויות תיירים שבדרך כלל מוכרים במחיר גבוהה מה שאפשר להשיג במקום אחר יותר בזול, הטקטיקה הכמעט קבועה שלהם היא: "Come, come inside, only to see, no buy" אז ג'וס נכנסה לראות את אותם כדורים שעשויים מאבן ושמים בתוכם נר, אבל אמרה לו שהיא לא קונה עכשיו אלא רק בסוף המסלול כאשר נגיע לדלהי, כדי שלא ישבר, אז הוא ניסה לשכנע אותה ששם לא נמצא את זה, והוא יעטוף את זה היטב ומשלא שוכנענו הוא היציע שנקנה את זה והוא ישלח את זה למשפחה שלו שם וניקח מהם… רדף אחרינו בהתמדה בכל ארבעת הימים שהיינו שם בטקטיקות מכירה משתנות, פשוט אלוף.
אני כאמור חייב תשובה על תעלומת האבן הצהובה וכמו בכל הסבר טוב, אני חייב לקחת את הספינה שלי למסע בזמן ולא כל כך הרבה רק כמה ימים קדימה לרישיקש. כאשר טיילנו שם וחיפשנו איזה מפלון של מים, פגשנו זוג ישראלים צעירים שגם חיפש את אותו המקום, אז מפה לשם טיילנו קצת ביחד וג'וס מספרת להם שהיא ניצרבה, כאשר היינו בדרמהקוט על ידי איזה צמח שחשוד כסוג של סירפד, אבל לא היצליחה לזהות אותו בודאות למרות ששלחה את התמונה לארץ לחבר שעוסק בגננות, אז הבחור שהוא אמנם לא גנן אבל הוא איש תכנה אומר לה, מה הבעיה, יש גוגל לנס (Google lens) את פשוט מצלמת את הצמח ומפעילה עליו את התוכנה והיא עושה סריקה באינטרנט ומביאה לך כל מה שהיא מוצאת על הצילום, פשוט מאוד. אז אנחנו תלמידים טובים והפעלנו על האבן הזאת גוגל טרנסלט (Google translate) וזה מה שקיבלנו:

טוב, אז התרגום הזה, בהנחה שהוא סביר (הנחה די אמיצה לדעתי) מעלה כמה תהיות, קודם כל מה זה קטבול מנוזל? והאם הוא שונה מאחד שלא מנוזל? ובכלל, מחלקה שתים לא אמורה לבנות את הגשר? ומה זה השכר עבודה המצחיק הזה? לגבי ה 971 ימים שלוקח לבנות את הקטבול המנוזל אני אפילו לא רוצה להגיב כי ברור לי לחלוטין שאין מצב גם בביקור הבא שלי בהודו שזה יקרה. אני יודע כי רק מתחייב שאומר משהו על אירגון היצור, אבל לא בא לי לרדת כל כך נמוך. יש שאלות בכיתה?, לא…, אז נמסטה.