ג'יפור – דלהי.

זמן כוכבי: עשרים ושישה באוקטובר 2019.
בוקר קריר ב Sindhi Camp bus stand בג'יפור, לשם היגענו לאחר ויכוח עם שני נהגי ריקשה על המחיר שזאת התנהלות רגילה בכל נסיעה בהודו, ברגע שהם רואים תייר המחיר אוטומטית משלש את עצמו. אנחנו ממתינים לנהג הולוו הממוזג שיגיע, כנראה באיחור הודי רגיל. הנה אנחנו חמישה ימים לסיום הטיול בהודו ולפני הנסיעה למיין באזר המפורסם של דלהי ואני נזכר בכל הבלוגים והעצות שקראתי בדפי הפייסבוק השונים וברור לי לחלוטין שההחלטה להשאיר את דלהי לסוף הטיול הייתה במקומה. לכתחילה חשבנו לטייל בה מיד עם הנחיתה בהודו, ברם לאחר שהבנתי שיש נחיתה רכה ויש קשה וללא ספק התחלת הטיול שם מוגדרת כנחיתה קשה וכי עדיפה התחלה קלה יותר בדארמסאלה, ניסיתי לתכנן כך שנתחיל שם, והמעבר דרך אמריצר נולד רק מכיוון שנכון ל 2019 לא היו טיסות במחיר שפוי מדלהי לדארמאסלה.

הנהג היגיע בינתיים ועלינו לאוטובוס שהיה במצב טוב יחסית לקודמים שנסענו בהם, שש שעות נסיעה ממתינות לנו ועוד שעה ורבע בדלהי רבתי עד שנגיע ל Ajmeri Gate שליד תחנת הרכבת של דלהי וכ 25 דקות נוספות יקחו לנו פשוט לחצות אותה לצד של המיין באזאר, לא רק כי המקום היה מפוצץ באנשים שממתינים לרכבת, אלא גם מכיוון שיש שם ממש כמו בארץ נקודות ביקורת בטחון שמהוות פקק טיבעי.

ימי הנסיעות לרוב נותנות לי לצד תחושת הלחץ הקלה גם הרגשה של ביזבוז זמן. הלחץ נוצר מהעובדה שלאחר שמתארגנים במלון ויוצרים מעין שיגרה ומתחילים להכיר את המקום והאנשים, איפה כדאי לאכול והיכן לכבס, המקום של הכספומט (חשוב בהודו כי התשלום שם במזומן בלבד), אחרי כל זה צריך להתנתק, ושוב להתחיל במסע, לעיתים ארוך ולעיתים עם אירועים שלא נעימים בהכרח, עד למקום הבא. תחושת ביזבוז הזמן כמובן במקום ענק כמו הודו שבה כל נסיעה זה שעות רבות של רביצה חסרת מעש בכסא, יהיה נוח ככל שיהיה, ואם הכביש גם משובש, שזה התקן ההודי הרגיל, אז החוויה מתעצמת.

כפי שרואים מהמפות שצרפתי בחרנו די בקלות את הגולדן ווינגס שהיה במחיר סביר וליד תחנת הרכבת וברור היה לנו שעוד חמישה ימים יהיה עלינו לחצותה בכיוון ההפוך כדי לקחת את המטרו לנמל התעופה. החסרון היחיד שמצאנו במלון היא הסימטה הצרה והמעופשת שהובילה אליו, אבל בהתחשב בכל מה שעברנו בהודו זה היה חסרון מינורי (בתמונה למטה הרחוב שמוביל מהרכבת למיין באזאר ברגע שקט במיוחד).

לאחר שהתמקמנו בחדר יצאנו לשוטט מעט באזור המיין באזאר בתקווה לארוחה סבירה והמקום הראשון שניסינו היה מקדונלד שהיה מאכזב, חבל שהם לא נתנו עם המנות זכוכית מגדלת או שאולי בנו על זה שמימלא יהיה לנו קילקול קיבה ולא נהיה רעבים, על הטעם אני לא יכול לדבר, כי אין על מה. לא חזרנו לשם יותר. לאחר מכן מכיוון שנשארנו רעבים ניסינו את סאבווי שגם היא למרבה הפליאה עשתה הגירה להודו וגם שם יצאנו די מאוכזבים אחרי שאפילו לראות את האוכל לא הצלחנו עקב החשמל שנפל במסעדה, מה שנקרא בסלנג ישראלי "מסעדה חושך", שראוי היה שתרד למחתרת, עכשיו אני מבין מדוע אנשי דלהי החליטו לקרוא לרכבת העירונית שלהם מטרו. יצאנו עם החלטה לסגור בזאת את נסיונות האכילה במסעדות שיש לנו איתן נסיון מהצד המערבי של העולם, יען כי ההודים לא הבינו את הקונספט של מנה גדולה במחיר סביר.

לסיום הערב החלטתנו פשוט לטייל ברחוב ההודי שהיה מואר בשלל אורות לכבוד הדיוואלי.

אחרי שני הנסיונות הכושלים החלטנו לסגור את נסיונות האכילה לאותו ערב ולא לנסות את הדוכן שהיה נראה מפתה, חמש ימים לסיום לא בא לנו לסיים עם קילקול קיבה. אני חייב לציין בקשר לאכילה בהודו שדי הרבה התלבטתי בקשר לזה, שוחחתי עם אנשים שאכלו הכל ללא שום היסוס ויצאו מהחוויה של אוכל רחוב הודי עם רצון לעוד, שוחחתי גם עם כאלה שדי בתחילת הטיול אכלו ברחוב ואחר כך התפתלו מכאבים במלון מספר ימים, אנחנו לא בנויים בדיוק אותו הדבר וככלל אצבע כל מי שמנסיון חייו רגיש כדאי שיהיה זהיר. את מספר הפעמים הקטן שאכלנו ברחוב או בדאבה סיימנו בצורה טובה, אבל במרבית המקרים היינו זהירים והשתדלנו לאכול במסעדות תיירים או ממוצרים שקנינו בחנות באריזה סגורה. שתיה בדרך כלל היתה בבקבוקי מים מינרלים או צ'אי מאסלה הודי ממים שהורתחו. לטעם שלו אני חייב לציין שאני עדיין מתגעגע.
לסיכום היום אוכל לומר שהודו היא חגיגה, של צבע, של טעמים, של אנשים, אבל בעיקר חגיגה רועשת במיוחד ואפשר להבין זאת, כי עם יותר ממיליארד אנשים שחלק לא מבוטל מהם גרים ברחוב תרתי משמע וחיות שפשוט נעות ממקום למקום כרצונן מי שלא רועש, פשוט מת.

מחר בתוכנית נסיעה למבצר האדום, עד אז נמסטה.

ואראנסי – ג'יפור.

זמן כוכבי: עשרים ושנים באוקטובר 2019.

גלגלי המטוס ניתקו מהמסלול תוך שחרטומו של מטוס חברת אינדיגו ההודית פונה בחדות מעלה, אל עבר השמיים התכולים סגולים ואיתו גם מצב רוחי במעין קרשנדו ליציאה מואראנסי, משאיר מאחורי את אורה העגמומי ואפרוריות שמיה המעושנים קבוע, תוך שאני סוקר בעונג את שלבי יציאתנו מעיר המתים. את הבוקר פתחנו בארוחת הבוקר המוזרה שהייתה כלולה ממילא בחשבון ואני כרגיל הגבלתי את עצמי לבננה ותה המאסלה משתומם בליבי על תפלות האוכל של הצמחונים הללו וזאת אחרי שחוויתי את המטבח ההודי שיודע לתבל את האוכל בהגזמה לכיוון השני.

צילום: ג'וסלין בראון כהן

את הזמנת המונית לשדה התעופה השארתי בידיו האמונות של בעל המלון, סומך עליו שידע להסביר לנהג המונית מהי נקודת הגישה הטובה ביותר למלון בין שלל הסמטאות כך שלא יהיה עלינו לשאת יותר מידי את התרמילים. ויתרנו על סיבוב בוקר ליד הגנגס ונשארנו במלון מארגנים את התרמילים ומחפשים בגוגל מלון בעיר הורודה שממתינה לנו בצידה שני של טיסה בת 730 קמ. במדינת רג'סטן. את הטיסה הזמנתי עוד בארץ הקודש שלנו, אחרי שקראתי שבתקופות של חגים ופסטיבלים בוארנסי לא ניתן להכניס אפילו סיכה ברכבת הודית והרי שם כל שני וחמישי יש איזה חג של אל כל שהוא. את נהג המונית הזמנו ל 10:30 מתוך מחשבה אם נגיע בסביבות 12 לשדה זה יתן לנו כשעתיים עד לטיסה שזה מספיק זמן לבידוק ורישום בדלפק, אבל נהג המונית שהיגיע רק שעה מאוחר יותר חשב שהוא יודע טוב יותר ואכן הוא נהג את המונית בין שכונותיה השונות של העיר, לעיתים בדרכי עפר מקפצות ומקרקשות, עד שתהייתי אם הוא מודע לכך שהוא אמור להגיע לנמל התעופה, מביא אותנו בשעה ורבע ליעדנו ומה שנותר לי זה לקוות ששעה ורבע יספיקו לנו לסידורים שם, אך ההודים כרגיל לא איכזבו אותנו ונודע לנו עם כניסתנו למסוף שהטיסה תצא באיחור הודי מקובל של שעתיים. בהתחשב בעובדה שפנינו לעזוב את המקום, לי כלל לא היה אכפת ורעייתי החליטה לנצל את כמעט שלוש השעות שנותרו לנו עד לטיסה לסקור את חמש החנויות שהיו שם ואילו אני בינתיים הזמנתי לנו מקום במלון שנשא את השם הארוך והמפואר של: Rawla Mrignayani Palace שם שהיה מחשיד אותי בנסיבות אחרות אך לאחר שקראתי בבלוג של מטייל שכתב כי באופן כללי מלונותיה של ראג'סטן טובים מהממוצע ההודי והוא היה ממוקם במרכז של כל המקומות בהן רצינו לבקר וליד מסעדות מומלצות לתיירים החלטתי להמר עליו. עד מהרה כלה לו הזמן ואנו יצאנו מהמסוף אל השדה, משוטטים בין המטוסים אל עבר מטוסנו שחימם מנועים.

צילום: ג'וסלין בראון כהן

כעבור כשלוש שעות טיסה המרנו את האור האפרורי של וארנסי בשמש החזקה של ג'יפור ואת הלחות של הגנגס ביובש של עיר מידברית למחצה. ברור קצר בשרות המוניות של שדה התעופה העלה שהם עובדים עם אפליקציה של יאנגו. אני מזמין מונית וממתין עד שמופיע נהג ואומר לי מה הקוד שקיבלתי בהודעה החוזרת. 300 רופי לנסיעה של 15 דקות למלון ברחובות די רחבים יחסית למקובל בהודו אבל מטונפים כמיטב המסורת ההודית.הוא הוריד אותנו בשביל עפר ואני שציפיתי לראות ארמון שואל אותו, אתה בטוח? אבל הצעיר זעוף הפנים וחסר הידע האלמנטרי באנגלית רק מצביע על שביל החולי ואני מבין שכנראה זה שם. הליכה של שלושים, אולי 40 מטרים מעבר לבתים ואכן ניצב שם מבנה די מרשים ברם לא בטוח שהכינוי ארמון מתחבר לו בצורה הוגנת. משניכנסנו פנימה והיצגנו עצמנו בפני פקיד הקבלה הסתבר שיש לנו אפשרות לבחור בין שלושה חדרים שנראו די יפים בקריטריון ההודי ולאחר שבחרנו עשו לנו טקס הודי שכלל זריקה של עלי פרחים על ראשנו ונקודה כתומה על המצח.

ארמון או אחוזה, הקידמה לא כאן עדיין ואת הדלת נועלים עם מנעול תליה.

לאחר התארגנות קצרה שאלנו את איש הקבלה אם יש כאן אפשרות לארוחת ערב והוא ענה שישנה רק ארוחת בוקר בתוספת קטנה ברם לידו ממש צמוד אליו ישנה מסעדה. יצאנו לפי הנחיותו ואכן ממש ליד מבנה המלון נכנסנו למשהו שנראה ככה:

צילום: ג'וסלין בראון כהן

אני הייתי מכנה את זה אולם חתונות, רק בלי הזוג המאושר ואורחיהם. בירור קצר העלה שאכן הם כנראה גם מסעדה ולאחר שהתישבנו היגיש לנו את התפריט והסתבר לנו שהם רוצים שנשלם גם עבור כל האורחים שלא היגיעו…, בהתחשב בנסיבות אילו אמרנו לו שנסתפק במרק וגם את האיש שהופיע עם תלבושת של עליבבא וכינור בידו שילחנו לדרכו. ביקור קצר בחנות מכולת גדולה למדי שמצאנו בסמוך למלון עזר לנו להשלים את הארוחה, אז עד שנתעורר מחר בבוקר ונראה משפחה של חזירים אוכלת ארוחת בוקר ליד חלון חדרנו, נמסטה.

ואראנסי -גירסתי בתקציר כולל טקס הפוג'ה.

זמן כוכבי: עשרים באוקטובר 2019.

לא, תודה, אני בלי מטוגן.

שיעור ציור, הן בעצמן דוגמניות ציור, או במקרה הזה צילום, עם רקע אקזוטי.

שצריך להכניס לתפריט פרחים, מכניסים, אבל אל דאגה הן עובדות לפי העקרונות ריפוי של שיטת בך.

ניסיתי להבין למה הסלים שעל המוטות, הניחוש שלי ששם ארוחת הצהרים של הדייגים, הרחק מהפרות והקופים, מה הניחוש שלכם?

ממש מספר דקות לפני שעשיתי את המפגש עם המדמנה של הגנגס, הבטתי בהם, שהם הלכו שם וזה היה נראה די בטוח ללכת שם.

הגרסה הצבעונית של הגנגס, נראה כמעט כמו הכנרת.

האם ציינתי שהגנגס הוא גם מדיח הכלים שלהם? אני לא רוצה אפילו לחשוב אם יש דגים שם בפנים.

מסתבר שחלק מהפרות עובדות בעיריה בפינוי אשפה. אחרי שהן מתות מהרעלת קיבה או סתימה, פשוט זורקים אותן לגנגס, חסכון ענק בארנונה.

המפקחת האזורית.

זה סוג של הנדי מן כזה, אחד שמתקן מה שצריך לאנשים בסביבה.

את שאריות הארוחה משליכים לתעלה בצד הבית, וכן גם היא הולכת לגנגס, חסכון גדול בארנונה אמרתי?, חשבתי לעצמי שבטח כאשר בנו את התעלה זה היה שיא החידוש לפינוי אשפה.

מגרש הקריקט המקומי, בקצה היו קבוצה של מעיפי עפיפונים שזה ספורט גם בהודו ולא רק באפגניסטן.

יש גהאטות בגדלים שונים, זאת למעלה היא מיני גהאט.

ולסיום כמובן טקס הפוג'ה שהיה הרבה פחות מרשים מהקודמים.

מחר עוד יום שיטוט בסימטאות ובמזחים של ואראנסי והפעם נגיע עד למזח של שרפת הגופות, אני חייב לציין שאפילו ביחס לעליבות הכללית שבהודו כאן זה נראה כאילו אמרו לנו שאפילו לעלוב יש עלוב יותר.
אז עד מחר, נמסטה.

רישיקש, העיר של המהרישי.

זמן כוכבי:חמש עשרה באוקטובר 2019.
שמונה וחצי בבוקר, אני יורד מפוהק מהאוטובוס ליד Natraj Chowk, Dehradun Rd, Rishikesh, Uttarakhand ומוצא את עצמי מוקף בבליל של נוסעים ונהגי ריקשה שמתדיינים בינהם. מאחר ולא דאגנו למלון ניסיתי לראות אם אנחנו יכולים להתארגן עם עוד ישראלים לנסיעה משותפת ומלון זהה, אבל לא הייתה יותר מידי סולידריות לזה ולכן שלפנו את הסמארטפון כדי לחפש מלון, עד שהצלחנו להחליט על מלון שנראה סביר לפי הגוגל נשארנו עם נהג ריקשה חסר סבלנות שהיו לו שתי נוסעות והימתין לנו שנקבל החלטה, אז החלטנו על מלון שהיה ליד גשר לקסמן (Laxman Jhula) והעמסנו את המוצילות על הריקשה. נסענו תחילה לאשרם שבו שתי הישראליות התכוונו להתאפסן, כאשר אני , עקב חוסר מקום יושב על מעין מושב ליד הנהג, שרגל אחת שלי מתנפנפת מחוץ לריקשה. שהנשים ירדו עברתי לשבת ליד רעייתי והוא לקח אותנו עד איזו נקודה ואז עצר ואמר שזהו, הוא לא יכול להמשיך הלאה, הפעם הייתי למוד נסיון ואמרתי לו שאני לא ראיתי שעברנו על הגשר ולכן אין לי כוונה לרדת עד שנגיע למלון, אבל האנגלית שלו שהייתה דלה ביותר לא הייתה ערוכה לדו שיח כזה מתוחכם ולכן אחרי שראיתי שהוא חוזר על אותה המנטרה ושאין מצב שהוא יבין אותי ירדנו ואמרתי לו שאם הוא לא מביא אותי למלון אני משלם רק חצי מחיר ונתתי לו חצי מהסכום, מה שהוליד כצפוי בליל של שטף הודי שלא היה מאושר מידי. הויכוח ביננו עורר תשומת לב של מישהו שהיה שם והוא ניגש לדבר איתנו ואחרי שהקשיב לנהג פנה אלי ואמר לי שהוא באמת לא יכול להמשיך מפה הלאה עד למלון, אבל אני לא ממש התכוונתי לוותר ושאלתי מדוע והוא הבין שאין מצב שאני מוותר בקלות ואמר לי, בוא איתי, אז הלכנו עד לקצה הרחוב והוא מראה לי שכדי להגיע לגשר צריך לרדת בכ 20 מדרגות תלולות והגשר עצמו הוא צר ומיועד למעבר הולכי רגל כך שאין מצב שהריקשה עוברת לצד השני. מה אגיד, שתים אפס לנהגי הריקשות ההודים, שונא אותם, אבל שהם צודקים אז אין מה לעשות, חזרנו לריקשה ושילמתי לבחור את שאר הכסף, העמסנו את המוצילות והלכנו לכיוון הגשר.
שהיגענו לצידו השני של הגשר, היפעלנו גוגל כדי לנווט למלון, אחרי כמאה מטרים הוא מציין שהיגענו ואני מביט סביבי ולא רואה שום דבר שמזכיר מלון, אלא רק חנות שהיא מעין סופרפארם אבל בלי הסופר, כלומר קטנה. את רואה משהו , אני מפטיר בעצבנות לזוגתי, עדיין טעון באנרגיות שליליות מהויכוח, והיא למודת נסיון שותקת ונותנת לי לשחרר קיטור, אז אחרי כמה הליכות הלוך ושוב סביב הנקודה הזאת היא אומרת, הנה, זה פה. מה פה אני עוקב אחרי ידה ומוצא את עצמי מביא במעבר בין בינינים, ברוחב של אולי מטר אם להיות נדיבים, שחצי מימנו מכוסה בתוצרי ארוחת הבוקר של פרה, איפה את רואה פה מלון אני שואל והיא מצביעה לתוך הסימטה, אני עוקב אחר אצבעה וכפתור ופרח, בגובה של כשלושה מטרים בתוך הסימטה, על הקיר שלט אדום קטן עם שם המלון המבוקש. אנחנו עוקפים את צואת הפרה ונדחקים לתוך הסימטה ואכן אחרי כמה מטרים, במעלה גרם מדרגות ניצב המלון המבוקש ואז באפלולית הסימטה אנחנו מבחינים שיש מולו עוד מלון ומעט אחריו מלון שלישי. אחרי שיחה קצרה עם הבחורה שבדלפק, אנחנו מבינים שהדירוג הטוב שלו בגוגל הביא לנו שתי תוצאות בילתי צפויות, קודם כל המחיר הוא גבוהה יותר ממה שנכתב בגוגל ושנית נשארו רק חדרים בסטנדרט גבוהה יותר ובמחירים יותר יקרים, אז בלי למצמץ עשינו אחורה פנה ואיך שאנחנו יוצאים אני שם לב שהמלון שמולו, לא ממש מוצא חן בעיני אבל זה שאחריו נראה די חדש ומבריק יחסית לסביבה, אז נכנסו פנימה והאיש שבדלפק שכבר חשב לנמנם קם בנמרצות מסויימת ואמר, קאם אין, קאם אין, ניו פרופרטי, ניו פרופרטי, (אצלו הכל הולך בצימדי מילים) שזה בערך, תכנסו, זהו מלון חדש ואכן אנחנו רואים שהכל מבריק וחדש מסביב, אז אחרי שיחה קצרה מסתבר שיש חדר בקומה שלישית (בלי מעלית) אבל במחיר סביר לחלוטין ואחרי שג'וס בודקת אותו ובעיקר את השרותים היא מעניקה לו תו כשרות של הרבנות הרפורמית בהודו שכעת היא הנציגה הבלעדית שלה.

צילום: ג'וסלין בראון. (את השירותים היא גם צילמה להראות לי אבל אחסוך זאת מימכם)
שירדנו חזרה לקבלה ערוכים ליציאה לטיול קצר פגשנו כמה מהחברה הישראלים הצעירים שהתעלמו מאיתנו בהתארגנות של הירידה מהאוטובוס, בשיחה איתם הסתבר שהם עברו כבר כמה מלונות שהיו תת רמה, אז הרגעתי אותם ואמרתי להם, ניו פרופרטי, גוד הוטל, מה שישר הקנה לי נקודות זכות אצל פקיד הקבלה וגם הצעירים שמחו לסיים את ההסתובבות עם המוצילות ברחבי האזור, למרות שקיבלו חדר בקומה רביעית.

שיצאנו לרחוב, הצטידנו בזוג בקבוקי מים קרים מחנות סמוכה שגם סיפקה שרותי כביסה וקצת פיצוחים לדרך והחלטנו ללכת למפל פטנה (PATNA) שהופיע לנו במפה בכיוון מזרח ליד גשר נילקנט (Neelkanth Bridge), שזה היה נראה כמו שעה הליכה שלווה לאורך דרך גשר לקסמן.
ליד גשר לקסמן היו מספר דוכנים של הודים שנראו לנו מענינים אז עצרנו קצת לצלם:

האיש בדוכן מכין כוסות שתייה של מיץ קנה סוכר בעזרת מכשיר המעיכה הזה.

זה היזכיר לי איך פעם היינו קונים גרעינים בארץ, בשנות השישים. יש לו שם גביעים מגולגלים מניר עיתון אותו הוא ממלא בגרגירים או ירקות לפי בחירתכם. את האיש בצהוב שעומד שם בצד עוד תפגשו בהמשך.

היא הלכה על התירס והלימון מוסיף המון, גם בהודו.
ליד הגשר יש גם תחנת מוניות וכזכור לכם נהגי המוניות זה העם הכי נודניק בהודו שעוקפים אותם במעט רק נהגי הטוק טוק, אז אחרי שדחינו לא מעט הצעות להמיר את שעת ההליכה ב 200 רופי יצאנו לדרכנו עם מלווה בצורת כלב רחוב שגם הם כמו הכלבים במנאלי, למדו לזהות הזדמנות תיירותית. היתרון בכלב כמלווה היה שהקופים החצופים שמרו מאיתנו מרחק בטחון וכמובן משיניו של הכלב שלא אוהב תחרות על אותו מקור מזון פוטנציאלי. ההליכה הייתה קלה אם כי מעט מאובקת, לאורך נהר הגנגס שבו התבצעה פעילות של קבוצות חובבי שיוט למינהם. שהיגענו למקדש לא הצלחנו למצוא את המפל ואפילו שוטרת שהייתה ליד הגשר לא ידעה על כך הדבר, אז אחרי שהסתובבנו במעגלים היגיע עוד זוג של ישראלים צעירים שחיפשו את המפל וביחד הצלחנו להבין שאין שום סימון או שביל ופשוט צריך ללכת ביער שאחרי המקדש.

צילום: ג'וסלין בראון.
ההליכה הייתה ממש קלילה והמפל היה יותר מפלוני מים קטנים. גם הזוג הזה היה מאוד נחמד ותקשורתי ומעט אחרי זה פגשנו הודי מבומבי שגם טייל שם ונשארנו ביחד גם לדרך חזרה לעיר ולארוחת הצהריים.

צילום: ג'וסלין בראון.
שהיינו ביער ג'וסלין סיפרה להם על הצריבה שקיבלה ביד מצמח לא מזוהה ליד דרמקוט, שכנראה הוא ממשפחת הסרפדים ואז הבחור אמר שיש דרך פשוטה לגלות זאת והראה לנו את גוגל לנס (Google Lens) שמרגע זה מאוד הקל לנו על זיהוי של כל מיני דברים במהלך הטיול.

קצת צילומי דוכנים ואנשים מהדרך.

אין ספק שהססגוניות של הרחוב ההודי מטריפה את החושים.

הרכב מיני משפחתי, החיוך הוא אקסטרא.

צילומים: ג'וסלין בראון.

החלטנו לסיים את הטיול המשותף במסעדה הזאת, היה כייף להכיר אנשים חדשים ולטייל איתם. בערב יש ליד גשר ראם (Ram Jhula) טקס של פוג'ה או כמו שחלק מההודים קוראים לו ארטי שזה טקס הינדו דתי שמתקיים כל ערב סמוך לשקיעה ליד נהר או מקור מים (pooja or aarti). אז החלטנו ללכת למלון לנוח קצת לפני הטקס, נפגש בטקס, נמסטה.

פרידה ממנאלי.

זמן כוכבי:ארבע עשרה באוקטובר 2019
יום אחרון במנאלי ומכיוון שכרטיסי האוטובוס היו רק לארבע אחרי צהריים, שכן מדובר באוטובוס לילה לרישיקש, החלטנו שהדרך הכי טובה לפתוח את הבוקר האחרון כאן היא ארוחת בוקר במקום עם הנוף הכי שווה, קפה רוקי. אז בזמן שהאוכל היגיע, וג'וס הייתה עסוקה בלצלם אותו מכל מיני זוויות פוטוגניות:

אני שמעדיף להתוודע לאוכל דרך חוש הטעם, לעסתי אותו בתכליתיות תוך כדי סקירת הצמחיה המגוונת שהקיפה את מרפסת התצפית המהממת ותהייתי ביני לבין עצמי שזה מאוד מענין לדעת האם הם משלבים את צימחי התבלין המענינים האלה באוכל.

לידנו בינתים אחד מעובדי המקום שהוא חצי מעורטל, קיבל עיסוי מאחד מאותם אנשים שמסתובבים עם סלסלה שמכילה בקבוקי שמנים ורעייתי שבקיאה בתחום זה אמרה שהוא בהחלט עושה עבודה באיכות טובה. אחרי שסיימנו את תה המאסלה, צילמתי תמונה אחרונה למזכרת של הנוף הערפילי שבין ההרים:

ויצאנו לשוטט בין הסמטאות הצרות של מנאלי הישנה:

התמונה הזאת העלתה לי כמה תהיות. קודם כל מדוע הדלת כל כך קטנה, הפתיחה שלה בגובה של חצי מטר בערך מעל הקרקע, החרכים האלה מבחינת גודל בקושי ראויים להקרא חלון ובסוף ההשקעה האומנותית בעיטור וציור מסביב לדלת ולחרכים. אז יצאתי עם כמה השערות, הגובה יתכן לאפשר יציאה בחורף גם אם יש שלג עד גובה של חצי מטר ואם יותר אז אולי עדיף לא לצאת, הגובה של הדלת וקוטן החלונות כנראה ליצור בריחת חום קטנה לסביבה או שיתכן ששם נמצאים הפרות וכבשים ואז אין צורך ביותר מזה. אין לי מושג מדוע ההשקעה האומנותית אבל יתכן שזה מעין הקבלה למזוזה אצלנו, כלומר בשביל המזל.

הבאתי בשביל האיזון נושאי חציר משני המגדרים.

ג'וס עצרה לשיחה קלה עם גברת מקומית.

אני ניצלתי את ההזדמנות לצילום פורטריט.

משחקי אור וצל עם הובלת העין לתוך הפרספקיטבה נתנו עוד תמונה מענינת.

תופסים קצת שמש של בוקר, האיש במרפסת והעגל.

הפעם רק הפרה מחייכת למצלמה, טוב בערך מחייכת.

משחקי אור וצל אבל הפעם עם הצבע הססגוני.

הפרה "תופסת טרמפ" בסל, אבל האישה עסוקה בסמארטפון.

הקורונה עדין לא היגיעה אבל הם כבר לומדים בקפסולות…

צילום: ג'וסלין בראון.
צילום של מבנה שפרקו אותו וניתן לראות את החיבורים שבין הקורות בפינות הבית.
נשארו לנו עוד כמה שעות לאוטובוס אבל את החדר היינו צריכים לפנות עד 11:00 אז חזרנו לחדר וארזנו את שתי המוצילות והפקדנו אותן בקבלה. אחרי התיעצות קלה עם הפקיד בדלפק קפצנו למקדש מקומי שנמצא בתוך פארק נחמד שלידו מעין שוק מזכרות קטן:

המקדש לא משהו מענין אבל אפשר לשבת על ספסל בפארק רחוק מהטינופת והרעש של הרחוב ההודי ויש שם זקנות שלבושות בבגדים צבעוניים שעוברות עם ארנבי אנגורה לבנים ומפוטמים וניתן להצטלם איתם תמורת אי אלו רופיות. אז אנחנו כמובן נחים לנו על הספסל ושמים לב שיש אלינו עליה לרגל וכל פעם באים כמה הודים, ילדים ומבוגרים ומבקשים לעשות סלפי יחד איתנו ואז אני לאט לאט מבין שאנחנו בעצם תחנת צילום בדרך שלהם, ממש כמו ארנב האנגורה.

כמובן שג'וס היתה הרבה יותר פופולרית מימני ורק שחזרנו למלון תפסתי משהו שכל הודי, אפילו הכי אהבל היה מבין בשניה הראשונה, שבעצם החמצתי הזדמנות עיסקית לעשות כאן כמה רופיות.
לאוטובוס היגענו בריקשה שהימתינה כל היום ליד המלון שלנו ותוך 10 דקות ו 120 רופיות מצאנו את עצמנו ליד מגרש חולי ענק, ליד הנהר, מלא באוטובוסים של וולבו והתחלנו לחפש את מספר לוחית הרישוי של האוטובוס שלנו. משמצאנו אותו, היה שם בחור שמירק אותו עם סמרטוט ומים ולשאלתנו מתי יצא האוטובוס אמר, עוד מעט, שזה בתרגום מהודית, באמא שלכם עזבו אותי בשקט, האוטובוס יצא מתי שיצא ואכן כך היה ובאיחור מופתי של 45 דקות בלבד יצא לדרכו. אלא שעד אז, כרגיל בענף התעבורה ההודי,עולים עליו כל מיני רוכלים שמנסים לבדר את רוחנו וכרסנו במגוון מטעמים.

צילום: ג'וסלין בראון.

אז הנה , יש לכם הזדמנות להבין מדוע ג'וס הייתה הרבה יותר פופולרית מימני כארנב אנגורה לבן. ככה זה, אני פשוט טעם נרכש למי שאוהב תמונות ביזאריות עם ליצן בעל אף אדום.

בפעם הבאה שהתעוררתי היינו במקום הזה קצת לפני חצות. זאת הייתה מעין חניה לצורך שירותים או האבסה והבחור הזה הכין בטאבון את הלחם הזה עם כל שילוב שביקשו מימנו ושכלל בדרך כלל ביצים. אני שמרתי מרחק בטוח מזה, אבל הבחורה שעומדת בצד עם החליל ושהיה ברור שהיא דוברת את שפת הקודש, היזמינה מנה כפולה ואכלה אותה כאילו שהאוכל עלי אדמות עומד להיגמר, אין מה לומר, יש לה כנראה קיבה חזקה כי לא שמעתי מימנה תלונות עד סוף הנסיעה. מאחר ויש לנו מכאן עוד כ 8 שעות נסיעה חזרנו לאוטובוס כעבור כחצי שעה והפעם הבאה שאתעורר אמצא את עצמי יורד לכביש בכניסה לרישיקש מוקף בנהגי טוקטוק שמנסים לאסוף כמה שיותר נוסעים, אז עד מחר בבוקר, נמסטה.

ושישט – מפלי ג'וגיני (חלק שני).

זמן כוכבי:שנים עשרה באוקטובר 2019

לאבי טולדנו יש שיר שהוא שר באחד מאותם פסטיבלי זמר של שנות ה-70, המילים של אהוד מנור והלחן של נורית הירש והשיר נקרא בדרך חזרה. אילו שתי הבתים הראשונים:
אני חוזר בדרך בה טיפסתי
בין אורנים גבוהים
אני חוזר בדרך בה חיפשתי
אור בלילות כהים

ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה
המדרון תלול יותר בדרך חזרה
לו היית כאן לצדי בדרך חזרה
לא היתה זו בשבילי הדרך חזרה
אצלו זה כמובן הרבה יותר דרמטי כי זאת שאת אורה הוא חיפש בלילות כהים וכנראה גם מצא, לא הייתה לצידו בדרך חזרה. במקרה שלנו היינו ביחד בדרך חזרה, אבל אני חייב לומר שהמסקנות שבשיר עדיין תקפות כי ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה מהטעם הפשוט שהיינו בירידה ומאותה סיבה גם המדרון היה יותר תלול. הדרך למטה חזרה לושישט שובצה לה בהודים מלאי יוזמה שטרחו לעלות בשביל, כדי למכור לטיילים כמונו, מזכרות, עבודות אומנות, תפוחים, ומידי פעם נתקלנו גם במעין בית תה מאולתר או בכמה חברה צעירים שהיציעו לנו לגלוש באומגה חלק מהדרך למטה. אין ספק שההודים הם עם מלא יוזמה שעתיד בבוא היום לתפוס מקום הרבה יותר משמעותי בכלכלה העולמית.

אכן, ככל שאנחנו יורדים ההרים עטים מעלינו והעננים על שלל הצורות שלהם.

גוגל לנס משום מה התקשה להחליט האם אילו אשוחים או אורנים שבתור סייד קיק הוא נותן לי אפשרות של ארזי הלבנון…, אני החלטתי שהם יהיו אשוחים, בא לי יותר טוב בעיניים.

בתי הכפר מבשרים לנו שאנחנו מתקרבים לארוחת הצהרים שלנו.

עוד הודי עתיר יוזמה מציע את האומנות שלו למכירה תוך כדי שהוא מייצר מול עיננו מעשה רקמה ואף מרתק את הילדות שנושאות סל כביסה ענק.

קרב שמתחולל במרכז הכפר מרתק אותנו לדקות מספר, אבל הקיבה מאותת לנו על הצורך למצוא מקום לאכול בו. אני בטוח שמי שמכיר את מהלכי המשחק יכול לשער מה הייתה התוצאה הסופית לפי מצב הלוח שבתמונה.

המסעדה בה עצרנו לאכול ממש ליד Rainbow Cafe , אני לא בטוח איך היא נקראת, אבל אין גם חשיבות לזה שכן הייתה סבירה לחלוטין, אם כי לא מדהימה. הזמנו מומו וכמו שאתם רואים הוא הכין את הכל מולנו, טרי, ונקי שהוא שולח מידי פעם את הבן שלו להביא מהמכולת איזה מרכיב שהיה חסר לו. הטעם יחסית לאחרים שאכלנו היה בסדר אך לא השתווה כלל למומו של הטיבטית ממקלוד ג'נג, המילוי שהיא הכינה היה עדין ונימוח בפה ואילו שלו היה גס ויכולת לטעום את המרכיבים השונים שבו.

בפנים ישבו כמה חברה שהזמינו את הדבר הזה עם הלהבות, כנראה שגם הם היו מרוצים מהתוצאה.

זהו, לקראת חמש בערב, הבטן מלאה, הרגליים עיפות ואנחנו בדרך חזרה לצד השני של הנהר שבה נמצאת מנאלי. נראה אולי רחוק אבל תוך כ 45 דקות היינו חזרה במלון. מחר יגיע היום הגדול של רעייתי שעבורו היא שילמה יותר בביטוח הרפואי, בסעיף שנקרא ספורט אקסטרים. אנחנו נוסעים לעמק סולאנג שם היא תאתגר את חוקי הטבע בזמן שאני אקח טיול שליו לכפר שנמצא ליד, אז עד מחר, נמסטה.