מקלוד ג'נג – נסיון נוסף לראות את הדאלי למה וחיפוש אחרי מומו.

זמן כוכבי: שישי באוקטובר 2019

ירדנו לביקור חוזר במטרה לבקר שוב במקדש של הדאלי למה וכמובן למצוא את הטיבטית עם כובע רחב שמוכרת מומו ליד הכניסה למקדש ואכן כמו כל מה שאמרה הבחורה גם התיאור הזה היה מדוייק:

אני גם יכול לומר בדיעבד שאכן היה הכי טעים שאכלתי בהודו. את המומואים שמה לנו על צלחת נייר וכאן נוצרה לנו בעיה קלה איפה לשבת כדי לאכול אותם, אז בהתחלה הלכנו לכיוון אחורי המקדש במטרה למצוא מקום ישיבה אבל עדת קבצנים בדרגות נכות שונות שקיבלה שם את פנינו גרמה לנו להבין שעדיף מקום אחר, אז חזרנו לכניסת המקדש ואני מבחין שם באזור ליד הקיר שהוא לא רק נראה נקי, שזה שלעצמו דבר חשוד בהודו אלה גם ממש בגובה ישיבה, אז אני פונה אליו בנחישות רבה, לתפוס לנו מקום לפני שמישהו יקדים אותנו, ומתיישב ופונה לאישתי כדי לזרז אותה. רק אז אני שם לב שהיא מנפנפת בידייה כמו ציפור, ומאחר שזה לא נראה לי כמו זמן טוב לנסות ללמוד לעוף, אני אומר לה, בואי שבי ציפורה נחמדת, אבל היא בשלה ממשיכה לנפנף, "צבע טרי" היא אומרת לי ואני חושב נו טוב, היא באמת הייתה מגייסת מילואים שהייתה צעירה אבל עכשיו להשמיע סיסמאות גיוס, מה אני אומר לה בחוסר סבלנות קל, והיא מחווה על כמטר מהיכן שהתיישבתי ושאני מביט לכיוון רואה שלט שמצהיר בהודית ברורה בהחלט, ושלו ידעתי הודית בטח הייתי מבין כזהירות צבע טרי, וממש על ידו מיכל צבע אפור/סגלגל ומברשת, שמהוות עדות מרשיעה למדי. אני קם בזריזות תוך שמכנסי הטיולים החדשות שלי משמיעות קול מחאה, ומנסות להישאר במצב ישיבה ומגלה שאותו חלק בישבן שלי שהיה בזכות המכנסים שחור, בוהק כרגע באפור/סגול בהיר. נשים, כידוע מוכנות לכל מצב ואין סיכוי שתתפוס אותן לא מוכנות, אז רעייתי הייתה מוכנה גם הפעם ושלפה מתיקה (שמהווה לדעתי סוג של חור שחור שמכיל את כל היקום) חבילה של מגבונים לחים וכך יכולתם לצפות, לו הייתם עומדים בכניסה למקדש הדאלי למה, באישה לא צעירה, מנקה את הישבן לגבר בן 60 שאוחז בידיו צלחת נייר עם תריסר מומואים מעוררי תיאבון. כעבור חצי חבילת מגבונים חזר ישבני פחות או יותר לצבעו הטיבעי ואת המומואים החלטנו לכרסם בעמידה תוך כדי שאנו צופים בצבעי ההודי שמוחק את סימני ישבני מהכניסה של הוד קדושתו.

אחרי פתיחה כזאת כל שנשאר לנו זה להכנס למקדש ולראות האם הפסדנו משהו מכך שלא נתנו לנו להיכנס להרצאה, אבל לא היה נראה כך, רעייתי נכנסה פנימה לאולם התפילה איפה שמורידים את הנעליים ואני מחמת הפטריות החלטתי לוותר על העונג וצפיתי בנוף מהמרפסת שהיה די יפה, שיצאה התביית עלינו טיבטי מקומי עם אנגלית די סבירה יחסית לעובדה שלפי סיפורו הוא ברח מטיבט לפני כשנה וכעת הוא נמצא בתקופת לימודים של כמה חודשים שבסופם הוא יצטרך להתחיל לחפש לעצמו עבודה. אני מניח שזה מעין סל קליטה טיבטי כמו שכאן מקבלים עולים חדשים והיה נראה שהוא מנסה לעשות השלמת הכנסה על חשבוננו על ידי כך שיראה לנו את המקדש, אבל לא היה שם יותר מידי מה להראות ולהסביר או שאולי הידע שלו ורמת ההבנה שלו בהדרכת תיירים לא הייתה ממש טובה, כך שעם כל האמפטיה והרצון שלי להחליף ידע במצלצלים, לא תרמנו ח"י שקלים לקופת הצדקה שלו.

הנרות האלה במקדש הם ממש כמו נרות הנשמה אצלנו, הם מדליקים לזכר בני משפחה שנהרגו בטיבט על ידי הסינים ומסתבר שיש לא מעט כאלה.

אחרי ביקור לא ארוך מידי במקדש יצאנו לקנות קצת פירות ויצאנו לשוטט בעיירה הקטנה, משהו כמו שלוש שעות בהליכה מאוד איטית. יש שם בעיקרון שתי רחובות באזור המקדש ששם גם יש את השוק ומעבר לזה אין יותר מידי מה לראות, ככה שעד 16:00 כבר היינו בחזרה במלון שלנו בדהרמקוט. מכיוון שמחר זה היום האחרון שלנו בדהרמקוט, והרמנו ידיים סופית מהניסיונות לקנות כרטיס אוטובוס דרך אחת מסוכנויות האינטרנט, לאחר שלא הצלחנו לשכנע אותם לקבל כרטיס אשראי בין לאומי מישראל עם סים הודי שהיה לנו בטלפונים. שהיינו ברישיקש סיפר לנו ישראלי שפגשנו שהוא מבצע את ההזמנה עם סים ישראלי שהוא מחזיר לטלפון במקום ההודי, אבל כדי לא להיות מחויב בגלישה סלולרית הוא עושה את זה דרך הוייפיי של המלון. אנחנו קפצנו לסוכנות נסיעות של שמש ברחוב הראשי והבחור שם היה יעיל ועם עברית מצוינת סידר לנו מקום באוטובוס לקולו, שזה אותו אחד שמגיע למנאלי, ולהפתעתי בפחות כסף מהאתר של Red Bus שדרכו ניסינו להזמין. מה אומר, נמסטה.

מקלוד ג'נג (6)

זמן כוכבי: רביעי באוקטובר 2019
יום רביעי בהודו ויום שני בדהרמקוט ואני כבר יכול לומר שהמקום הזה מאוד תיירותי באופיו, ולמרות שההודיות מורגשת כאן הרי היא במינונים שמאפשרים לעכל אותה הרבה יותר בקלות. השפה ברחוב היא בליל של אנגלית, הודית, עברית, ופה ושם גם שפות אירופאיות, השילוט באנגלית והודית כאשר חלק לא קטן מהשילוט המסחרי הוא גם בעברית, האוכל הוא רב לאומי ועשוי עם תבלון שמתאים לחיך המערבי, והכי דומיננטי, עוצמות הרעש, הצפצופים, הלכלוך הם ברמות שנסבלות גם על ידי. גם הסוחרים ההודים הם הרבה פחות אגרסיביים בניסיונות המכירה שלהם ומשיחה עם כמה מהם הבנתי שרבים מהם מוכרים כאן כבר כמה שנים וכנראה משום כך הם יותר מבינים את הראש המערבי. תוסיפו לכל זה את העובדה שרבים מהם מתפרנסים מהוראה של אומנות כל שהיא לתיירים ותקבלו מקום שמוגדר על ידי הישראלים כנחיתה רכה בהודו, או כמו שאני קורא לזה, על שם אותם חזיות ששווקו בארץ, ללכת עם, להרגיש בלי.
אז כדי לאזן את זה, החלטנו היום לקפוץ לביקור במקלוד ג’נג שמתוארת על ידי ישראלים שביקרו בה , כמקום עם אופי יותר עירוני ותוסס, מה שאומר בשפתי, יותר רעש וצפצופים ויותר חרא של פרות. השביל שמגיע לשם מתחיל ממש ליד המלון שלנו ולאחר שהכנסנו אותו לגוגל מאפ יצאנו למעין כביש צדדי ושקט בדרך כלל שנוטה מטה די בחדות ומתפתל בתוך יער שאופיני להרי ההימליה באזור זה, ועל העצים ובשולי הכביש מלווים אותנו מידי פעם קופים סקרנים שכנראה קיוו להזמנה לסעודה. הצלחנו להגיע לסוף הירידה התלולה בלי להידרס למרות נהגי המוניות ההודים ששעטו מידי פעם במורד הכביש ונכנסנו לאזור עירוני שהיה מפגש של ארבעה כבישים בצורה של "ש" אבל עם ארבעה זרועות ולפי המפה של גוגל היינו צריכים לפנות ימינה לדרך שחנו שם הרבה נהגי מוניות וככל שאנחנו מתקדמים מתמעטים לנו הבתים, מה שמרמז על יציאה מהעיר, אבל מאחר שגוגל מאפ אינו טועה אנחנו מניחים שהעיירה נמצאת הלאה היכן שאנחנו רואים בתים בין העצים הרחוקים, אז ממשיכים ללכת וכאן המקום לדבר על איך שגוגל מאפ מסמן דברים כי ברור לכם שטעינו בדרך. שקבעתי מסלול אמרתי לגוגל שאני רוצה להגיע מאיפה שאנחנו נמצאים למקלוד ג’נג, אז גוגל לקח את מה שמוגדר לו בתור התחום המוניציפלי של העיר ושם את נקודת היעד באמצע התחום הזה באופן שרירותי לחלוטין, רק מה, זאת הייתה איזו נקודה ביער שיום אחד, אולי בעוד 20 שנה, יתכן שהעיר תגיע לשם…, אני מניח שאם היינו שמים את המקדש של הדאלי למה, שהיה בעצם היעד שלנו, זה היה עדיף בהרבה.

אז איך שאנחנו חוזרים לכביש הראשי, לחזור לעיר, אנחנו נתקלים בבעיה קטנה, כלומר הבעיה גדולה, לפחות עבור שני עירוניים שבמרב נתקלים בכביש בכלב או חתול ובטח ההודי הממוצע לא היה רואה כאן שום בעיה, אבל עבורנו, עדר פרות של חופש, שמתקדמות לעברנו לרוחב הכביש זאת בעיה, במיוחד כאשר אני מבחין שאחד מהם הוא פר וכל השאר, איך לומר, יש מצב שזה ההרמון שלו, ככה שאני לגמרי לא בטוח שהבחור השחור לא יתעצבן עלינו אם נעבור לידם, אז המתנו מעט עד שהגיעו כמה מכוניות של הודים שצפצפו להם ובמעבר שהם יצרו לנו, עברנו אותם בזריזות.

בניגוד לקודמות שהיו פרות של חופש בטבע, אילו פרות בורגניות עם דירה במיקום טוב בעיר.

כלבים בשנ"צ לאורך הרחוב הראשי שמוביל למקדש של הדאלי למה.

קופים במקדש של הדאלי למה.

שני אנשי דת טיבטים בשיחה במקדש.

אני מניח שגם לנעלים מגיע שיהיה רופא.

שהיגענו למקדש ציפתה לנו אכזבה כי מסתבר שלא ניתן להיכנס להאזין להרצאה של הדאלי למה ללא בדיקה בטחונית והם מסיבה לא ברורה סרבו להכניס אותנו עם המצלמות, אבל לא סיפקו לנו מקום שבו יכולנו להפקיד אותם, אז ג’וס נכנסה למוזיאון שלהם ואני ישבתי בחוץ וצילמתי את העוברים ושבים שהיו ברובם טיבטים כמובן. אחר כך אכלנו במסעדה טיבטית שנמצאת במקדש ולאחר שיטוט בין הדוכנים בעיר חזרנו לדרמקוט, שוב ברגל כמובן אולם הפעם בעליה התלולה שבסופה מצאנו "בית קפה" והתפנקנו על תה מאסלה בחלב ובננה, רחוק מהקופים הגרגרנים. מחר יש לנו הליכה הרבה יותר קשה לכיוון הטריונד וכדאי שננוח היטב כי ההליכה כאן בגובה של מעט יותר מ 2000 מטר היא דבר שבו איננו מורגלים והחוסר בחמצן נותן את אותותיו בנו ואם נוסיף לזה את העובדה שבגיל 60 המשאבה כבר לא מה שהייתה אז כדאי לעשות את ההליכות במתינות.