הרידוואר – תיאורית הקדושה.

זמן כוכבי :שבע עשרה באוקטובר 2019.
הרידוואר נחשבת לאחת מארבע ערים קדושות שאחת לשנים עשר שנים נחגגת בה הקומבה מלה שזאת אחת מההתכנסויות הדתיות הגדולות ביותר בעולם. את ההמלצה לצפות בטקס הפוג'ה בהרידוואר קיבלתי באתר למטייל כמשהו שלא כדאי לפספס, אז הנה הבוקר שלה היגיע ומאחר שמדובר בכשעה נסיעה החלטנו על אוטובוס מקומי, מיד אחרי ארוחת הבוקר אותה סעדנו ב OM Freedom Cafe לשביעות רצוננו וביטננו המלאה.

צילומים מבית הקפה: ג'וסלין בראון.

היה קצת חבל להרוס את הציורים בקפה, אבל זה הסתדר לנו טוב עם העוגה והגרנולה.

משם הלכנו לראם ג'ולה שם התווכחנו עם איש הטוק טוק שרצה מאיתנו 150 רופי לתחנת האוטובוס הראשית ב Ganga Vatika ושהצבעתי לו על השלט שכתוב 50 רופי לאדם, ענה שזה המחיר אם נמתין לעוד לפחות שני נוסעים לכיוון הזה, אז אחרי כעשרים דקות היגיעו עוד שלושה הודים ששילמו 100 רופי לשלושתם (וכן כן אם תאמרו שמאה לחלק לשלוש זה פחות מחמישים אני אסכים איתכם) ויצאנו לדרך.
שהגענו לתחנת האוטובוסים עמד ביציאה שלו אוטובוס עם כרטיסנית שטענה בתוקף שעוד היום, מקסימום חמש דקות יצא האוטובוס הזה ממש להרידוואר ואכן היא צדקה כי אחרי כחצי שעה הוא באמת יצא, אני מתחיל לדאוג כי אם ההודים ימשיכו עם הדייקנות היקית הזאת הם בדרך להיות מעצמת הייטק. הנסיעה עצמה לא הייתה ארוכה מידי ואחרי כ 40 דקות, בצהרי היום, זרקה אותנו הכרטיסנית מהאוטובוס בצומת דרכים שעל אם הדרך בפאתי הארידוואר שאנחנו מנסים להבין איפה נמצא צאנדי גהאט שבו אמור להתקיים הטקס בערב. אז אחרי התייעצות קלה עם גוגל מאפ ואלוהי ה GPS נשלחה אלינו בקרן מיוחדת מהשמיים היישר לשח-רחוק שלנו המסלול שעלינו ללכת בו, תוך חציית נהר הגנגס רחב הידיים:

מה אומר ומה אגיד, לא נורא בכלל בינתיים, אנחנו עולים על הגשר, ומצלמים כמה תמונות ועוד כמה תוך כדי תנועה, הכל נחמד וציורי עד שלפתע עוצר באמצע הגשר רכב שמתעלם כליל מהעובדה שהוא מפריע לתנועה ושני בחורים צעירים יוצאים מימנו ושועטים לעברנו ומשהיגיעו אלינו הכניסו ידם לכיסם ושלפו כל אחד סמארטפון ופנו לרעייתי ובחיוך אמרו: סלפי? והתנועה, כאילו כיבדה את המעמד המקודש והימתינה בסבלנות עד שאלו באו על סיפוקם ופרשו חזרה לריכבם, איך אמרתי, בכלל לא נורא בינתיים.

חמש דקות, אולי עשר עם כל הצילומים בצד השני של הגשר, מבהיק בנקיונו ניצב לו צאנדי גהאט ולליבי התגנב לו חשש קל שמשהו ממש לא בסדר כאן, הכל טוב מידי, ונקי מידי ובטוח עוד מעט יבוא מישהו לבקש מאיתנו דמי כניסה לגן העדן…, אבל לא. משהו כאן לא מסתדר לי.

איך הגשש אומר, זה נראה יותר כמו קאנטרי-גהאט, שיהיה, אנחנו יושבים לנו על ספסל בינתיים ומכרסמים אגוזים ופירות יבשים, ומצחיק איך שזה זורם לי טיבעי ככה שבאמת האמנתם לי שאנחנו יושבים על ספסל, הלוו, זה הודו פה, אולי זה קאנטרי גהאט אבל לא צריך להגזים, ספסלים אין פה ככה שתחליפו את התמונה שלנו שבראש כיושבים על שפת המדרכה שליד העץ ומתבוננים בזוג המבוגר הזה ששוכב בסטייל מתחת לסוכת בטון, כאילו הם ממתינים לשאר החמולה שיביאו את המנגל והבשרים כדי שיוכלו להתחיל לחגוג, אבל בינתיים זה קורה רק בראש שלי, עד שניגש אלינו בחור צעיר, בסביבות השלושים שלו עם רעיתו ומתחיל לתרגל עלינו את האנגלית שלו. אז מימנו אנחנו מבינים שהיום זה בעצם הפוך ואף אחד לא יגיע עם מנגל ובשרים כי זה יום של צום עבור הנשים, משהו כמו צום גדליה שלנו אבל להודיות ובעלה שם נמצא איתה מתוך הזדהות בקטע של, אם את לא אוכלת אז סבבה ובמקום שאקפוץ לאיזו מסעדה אני מקריב למענך ומתענה איתך, הודים, לך תבין אותם. אני בינתיים מנצל את ההזדמנות ושואל אותו על טקס הפוג'ה שעתיד לקרות בערב והוא נראה מבולבל משהו ואומר, פה, פה אין טקס פוג'ה, זה בהר קי פאורי גהאט. אהה (אני עושה יותר מידי אהה) אני מביט בו כאילו שאני מבולבל ולא מבין שאני בהודו והוא מצביע לכיוון צפון מערב (כאילו שאני יודע איפה זה בהודו צפון מערב) ואומר לי, זה שם, בעיר, זה אחרי צאנדי מנדיר ואחרי שהוא רואה שאני מביט בו עם סימני השאלה בעיניים, אלה מהסרטים המצויירים, הוא אומר, זה קרוב, רק ארבע קילומטר, תיקח טוק טוק ואתה שם בעשר דקות (ועוד ישארו לי חמש שעות לשרוף עד הערב). למי שאיבד את הצפון כמוני יש מפה ששמתי למעלה, אנחנו בחץ האדום והיעד הוא הנעץ האדום שכתוב לידו Poja.
אנחנו פוסעים חזרה לכיוון המקום של הפוג'ה ואיך שאנחנו חוצים את הגשר ועוברים את הכביש, נראה שהנוף מתחיל להשתנות, סטייל התחנה המרכזית של איזו עיירת פיתוח משנות השישים בדרום הארץ, רק יותר ירוק, חזירי בר ופרות משוטטות וכל מיני אנשים שגרים שם בסבבה שלהם כאילו זאת מחאת האוהלים שנתקעה שם במשך תשע שנים.

צילום:ג'וסלין בראון.

צילום: ג'וסלין בראון.

ברור שמיד איך שהופיעו בשכונה שני כספומטים מהלכים, כלומר שני תיירים עם מראה מערבי מודגש, באופן מידי נהפכנו עבור ילדי השכונה מקור לעלייה לרגל שהושיטו לנו את כף ידם שהיא פונה כלפי מעלה ואנחנו אישרו לכולם שהידיים שלהם נקיות והם רשאים לאכול ארוחת צהריים במידה ויש להם אחת כזאת, אבל אני חושש שלא היינו כנים איתם לגמרי בנושא הזה. בשלב הזה החלטנו לוותר על ההליכה הלא ממש מענגת שבין העצים ועברנו ללכת על המדרחוב שמחבר את כל הגהאטות שלאורך תעלת הגנגס, אבל שם המצב לא ממש השתפר.

בהתחלה כפי שנראה בתמונות היו שם קבוצה של כמה נשים וילדים בתעלה ואני חשבתי לתומי שזאת איזו יוזמה של העיריה לנקיון כך שתהיה להם איזו פרנסה, אבל ככל שהתקדמנו זה נראה פחות ופחות סביר ובתמונה הזאת זה אפילו נראה כמו הבהלה לזהב שהייתה בארה"ב לפני כמאה ושבעים שנה רק בלי הזהב.

הקטע הזה מיועד למטיבי צלילה.

וזה כמובן מבחינתם היעד הסופי, את מעט המטבעות , פריטי המתכת, הצמידים ושאר המציאות הם מביאים לבחור הזה שישקול וישלם להם. עכשיו פה אני רוצה לעשות איזו עצירה מנטאלית ואת המשך היום שלנו אביא ברשומה הבאה כי יש לי הירהורים שרצים איתי כבר שנים רבות.
לפני יותר מעשור היגעתי לירושלים כאדם בוגר במטרה לחקור דרך המצלמה את החיים בעיר. אחד מהדברים שדי נדהמתי מהם היא כמות העוני וקבצנים בעיר ובנוסף מכמות הליכלוך אפילו ביחס לתל אביב שגם בה יש עוני וקבצנים ואפילו אוכלוסיתה גדולה יותר משל ירושלים. יש כמובן קשר די ברור בין עוני לבין ליכלוך, שכן היכולת של העיריה לגבות מהתושבים כסף כדי לשמור על הנקיון הוא די מוגבל, אבל התהיה שהיציקה לי יותר האם יש קשר בין קדושת המקום לבין ריבוי האוכלוסיה העניה? האם יש מתאם בין האמונה של האנשים לבין מצבם הכלכלי? ברומא למשל למרות שהעיר נחשבת קדושה לנוצרים המצב שונה והעיר עצמה נקיה ומטופחת באופן סביר, אולם מצד שני נראה לי שרוב האוכלוסיה הנוצרית בעיר ואני מתכוון לאוכלוסית הקבע, כנראה אינה מאוד אדוקה באמונתה. אני גם תוהה, האם הבעיה היא באמונה עצמה כגורם לעוני או בשימוש שנעשה בה כמכשיר פוליטי שמאפשר שליטה באוכלוסיות בעלות מבנה הומוגני בקלות יחסית? אין לי כמובן מסקנות מכלילות וכמובן אני יכול גם לראות את היתרונות באמונה שמאפשרת למאמין חסינות נפשית כאשר הוא נתקל בפני קשיים ושאלות שגדולים מיכולתו או מבינתו ויש לו תמיד את אותו כוח עליון שרצונו ויכולותיו גדולים מימנו בבחינת השם נתן השם לקח. התחושה האישית שלי שעדיף להיות תקוע עם השאלות, מאשר עם התשובות.
נתראה בהמשך הערב, נמסטה.

רישיקש – טקס פוג'ה.

זמן כוכבי:חמש עשרה באוקטובר 2019.
הטקס לפי מה שקראתי מתקיים ליד הראם ג'ולה שזה הגשר של ראם, הוא נמצא מערבית מלקסמן ג'ולה משהו כמו 15-20 דקות הליכה ויש אפשרות ללכת חלק מהדרך לאורך הגנגס ברחוב יותר שקט שיש בו הרבה אשרמים. מכיוון שהטקס מתחיל רק עם השקיעה שזה בערך בסביבות 18:00 יש לנו הרבה זמן לפסוע בנחת , לספוג את מראות הרחוב והנהר וכמובן לצלם שנזכור מה שהיה.

העוני כמובן גם כאן קיים ונראה, אבל יחסית לעובדה שזהו אזור תיירותי המינונים פחות גדולים.

מרחוק אנחנו רואים את לקסמן ג'ולה מתרחק מאיתנו והשמש שנעה לקראת שקיעה מאירה באור מיוחד את נהר הגנגס, מעין אור כתמתם שמשתלב בצורה נעימה עם הירוק של הנהר.

צילום: ג'וסלין בראון

ליד הראם ג'ולה היו כל מיני אנשים שעסקו בקיום טקסי פוגה פרטיים וקנו את הצלחת הטיקסית שלפעמים עשויה מעלה ירוק עם פרחים כתומים בפנים ונר שמדליקים, מהמוכרת שישבה בגהט.

השמש הלכה ושקעה לה באיטיות טיקסית כמקובל בהודו כי ידוע שאפילו השמש נכנעת לקצב הזמן ההודי ואינה ממהרת. היבטתי בעצבנות משהו לכל הכיוונים אך לא הצלחתי לראות שום התארגנות לטקס כל שהוא בגהט ליד הנהר.

בסוף שהחשיכה השתררה על שני גדות הנהר, ראיתי בצד השני אורות מנצנצים בצד הצפוני של הנהר והבנתי שאנחנו ליד הנהר הנכון אבל לא בצד הנכון של הטקס. זירזתי את רעייתי בכיוון הגשר בתקווה שנגיע ונספיק לראות את הטקס, אך לא היה מקום לדאגה כי הטקס היה מספיק ארוך.

הטקס כפי ששמעתי מאנשים שדיברנו איתם היה מכוון תיירות, כלומר הרבה פחות תפילות ויותר ניפנופים במנורות האש המרשימות. המבצעים של הטקס עבדו בתאום מאוד יפה כמו להקת מחול.

אחרי הטקס אנשים המשיכו בטקסים פרטיים.

ורעייתי כרגיל מצאה לה חברות מקומיות:

שכמובן ביקשו וקיבלו ברצון סלפי. יצא לי לשוחח עם הילדה שבאמצע בזכות האנגלית הטובה שלה יחסית לעובדה שהיא רק בת 12. היא ממש דיברה לענין יחסית לגילה הצעיר וסיפרה לנו שהיא עוזרת לאימה כל ערב אחרי הלימודים למכור צלחות לטקס, החלום שלה כך אמרה להגיע לברזיל יום אחד ואמרתי לה שהיא עושה רושם של ילדה חכמה ככה שאין לי שום ספק שיום אחד היא תגיע לשם. התוכנית למחר יום שוטטות רגוע בסמטאות של רישיקש ואילו לעוד יומיים טקס פוגה בהרידוואר שזה אמור להיות הארד קור ולכן צריך יום מנוחה באמצע. נמסטה.

רישיקש, העיר של המהרישי.

זמן כוכבי:חמש עשרה באוקטובר 2019.
שמונה וחצי בבוקר, אני יורד מפוהק מהאוטובוס ליד Natraj Chowk, Dehradun Rd, Rishikesh, Uttarakhand ומוצא את עצמי מוקף בבליל של נוסעים ונהגי ריקשה שמתדיינים בינהם. מאחר ולא דאגנו למלון ניסיתי לראות אם אנחנו יכולים להתארגן עם עוד ישראלים לנסיעה משותפת ומלון זהה, אבל לא הייתה יותר מידי סולידריות לזה ולכן שלפנו את הסמארטפון כדי לחפש מלון, עד שהצלחנו להחליט על מלון שנראה סביר לפי הגוגל נשארנו עם נהג ריקשה חסר סבלנות שהיו לו שתי נוסעות והימתין לנו שנקבל החלטה, אז החלטנו על מלון שהיה ליד גשר לקסמן (Laxman Jhula) והעמסנו את המוצילות על הריקשה. נסענו תחילה לאשרם שבו שתי הישראליות התכוונו להתאפסן, כאשר אני , עקב חוסר מקום יושב על מעין מושב ליד הנהג, שרגל אחת שלי מתנפנפת מחוץ לריקשה. שהנשים ירדו עברתי לשבת ליד רעייתי והוא לקח אותנו עד איזו נקודה ואז עצר ואמר שזהו, הוא לא יכול להמשיך הלאה, הפעם הייתי למוד נסיון ואמרתי לו שאני לא ראיתי שעברנו על הגשר ולכן אין לי כוונה לרדת עד שנגיע למלון, אבל האנגלית שלו שהייתה דלה ביותר לא הייתה ערוכה לדו שיח כזה מתוחכם ולכן אחרי שראיתי שהוא חוזר על אותה המנטרה ושאין מצב שהוא יבין אותי ירדנו ואמרתי לו שאם הוא לא מביא אותי למלון אני משלם רק חצי מחיר ונתתי לו חצי מהסכום, מה שהוליד כצפוי בליל של שטף הודי שלא היה מאושר מידי. הויכוח ביננו עורר תשומת לב של מישהו שהיה שם והוא ניגש לדבר איתנו ואחרי שהקשיב לנהג פנה אלי ואמר לי שהוא באמת לא יכול להמשיך מפה הלאה עד למלון, אבל אני לא ממש התכוונתי לוותר ושאלתי מדוע והוא הבין שאין מצב שאני מוותר בקלות ואמר לי, בוא איתי, אז הלכנו עד לקצה הרחוב והוא מראה לי שכדי להגיע לגשר צריך לרדת בכ 20 מדרגות תלולות והגשר עצמו הוא צר ומיועד למעבר הולכי רגל כך שאין מצב שהריקשה עוברת לצד השני. מה אגיד, שתים אפס לנהגי הריקשות ההודים, שונא אותם, אבל שהם צודקים אז אין מה לעשות, חזרנו לריקשה ושילמתי לבחור את שאר הכסף, העמסנו את המוצילות והלכנו לכיוון הגשר.
שהיגענו לצידו השני של הגשר, היפעלנו גוגל כדי לנווט למלון, אחרי כמאה מטרים הוא מציין שהיגענו ואני מביט סביבי ולא רואה שום דבר שמזכיר מלון, אלא רק חנות שהיא מעין סופרפארם אבל בלי הסופר, כלומר קטנה. את רואה משהו , אני מפטיר בעצבנות לזוגתי, עדיין טעון באנרגיות שליליות מהויכוח, והיא למודת נסיון שותקת ונותנת לי לשחרר קיטור, אז אחרי כמה הליכות הלוך ושוב סביב הנקודה הזאת היא אומרת, הנה, זה פה. מה פה אני עוקב אחרי ידה ומוצא את עצמי מביא במעבר בין בינינים, ברוחב של אולי מטר אם להיות נדיבים, שחצי מימנו מכוסה בתוצרי ארוחת הבוקר של פרה, איפה את רואה פה מלון אני שואל והיא מצביעה לתוך הסימטה, אני עוקב אחר אצבעה וכפתור ופרח, בגובה של כשלושה מטרים בתוך הסימטה, על הקיר שלט אדום קטן עם שם המלון המבוקש. אנחנו עוקפים את צואת הפרה ונדחקים לתוך הסימטה ואכן אחרי כמה מטרים, במעלה גרם מדרגות ניצב המלון המבוקש ואז באפלולית הסימטה אנחנו מבחינים שיש מולו עוד מלון ומעט אחריו מלון שלישי. אחרי שיחה קצרה עם הבחורה שבדלפק, אנחנו מבינים שהדירוג הטוב שלו בגוגל הביא לנו שתי תוצאות בילתי צפויות, קודם כל המחיר הוא גבוהה יותר ממה שנכתב בגוגל ושנית נשארו רק חדרים בסטנדרט גבוהה יותר ובמחירים יותר יקרים, אז בלי למצמץ עשינו אחורה פנה ואיך שאנחנו יוצאים אני שם לב שהמלון שמולו, לא ממש מוצא חן בעיני אבל זה שאחריו נראה די חדש ומבריק יחסית לסביבה, אז נכנסו פנימה והאיש שבדלפק שכבר חשב לנמנם קם בנמרצות מסויימת ואמר, קאם אין, קאם אין, ניו פרופרטי, ניו פרופרטי, (אצלו הכל הולך בצימדי מילים) שזה בערך, תכנסו, זהו מלון חדש ואכן אנחנו רואים שהכל מבריק וחדש מסביב, אז אחרי שיחה קצרה מסתבר שיש חדר בקומה שלישית (בלי מעלית) אבל במחיר סביר לחלוטין ואחרי שג'וס בודקת אותו ובעיקר את השרותים היא מעניקה לו תו כשרות של הרבנות הרפורמית בהודו שכעת היא הנציגה הבלעדית שלה.

צילום: ג'וסלין בראון. (את השירותים היא גם צילמה להראות לי אבל אחסוך זאת מימכם)
שירדנו חזרה לקבלה ערוכים ליציאה לטיול קצר פגשנו כמה מהחברה הישראלים הצעירים שהתעלמו מאיתנו בהתארגנות של הירידה מהאוטובוס, בשיחה איתם הסתבר שהם עברו כבר כמה מלונות שהיו תת רמה, אז הרגעתי אותם ואמרתי להם, ניו פרופרטי, גוד הוטל, מה שישר הקנה לי נקודות זכות אצל פקיד הקבלה וגם הצעירים שמחו לסיים את ההסתובבות עם המוצילות ברחבי האזור, למרות שקיבלו חדר בקומה רביעית.

שיצאנו לרחוב, הצטידנו בזוג בקבוקי מים קרים מחנות סמוכה שגם סיפקה שרותי כביסה וקצת פיצוחים לדרך והחלטנו ללכת למפל פטנה (PATNA) שהופיע לנו במפה בכיוון מזרח ליד גשר נילקנט (Neelkanth Bridge), שזה היה נראה כמו שעה הליכה שלווה לאורך דרך גשר לקסמן.
ליד גשר לקסמן היו מספר דוכנים של הודים שנראו לנו מענינים אז עצרנו קצת לצלם:

האיש בדוכן מכין כוסות שתייה של מיץ קנה סוכר בעזרת מכשיר המעיכה הזה.

זה היזכיר לי איך פעם היינו קונים גרעינים בארץ, בשנות השישים. יש לו שם גביעים מגולגלים מניר עיתון אותו הוא ממלא בגרגירים או ירקות לפי בחירתכם. את האיש בצהוב שעומד שם בצד עוד תפגשו בהמשך.

היא הלכה על התירס והלימון מוסיף המון, גם בהודו.
ליד הגשר יש גם תחנת מוניות וכזכור לכם נהגי המוניות זה העם הכי נודניק בהודו שעוקפים אותם במעט רק נהגי הטוק טוק, אז אחרי שדחינו לא מעט הצעות להמיר את שעת ההליכה ב 200 רופי יצאנו לדרכנו עם מלווה בצורת כלב רחוב שגם הם כמו הכלבים במנאלי, למדו לזהות הזדמנות תיירותית. היתרון בכלב כמלווה היה שהקופים החצופים שמרו מאיתנו מרחק בטחון וכמובן משיניו של הכלב שלא אוהב תחרות על אותו מקור מזון פוטנציאלי. ההליכה הייתה קלה אם כי מעט מאובקת, לאורך נהר הגנגס שבו התבצעה פעילות של קבוצות חובבי שיוט למינהם. שהיגענו למקדש לא הצלחנו למצוא את המפל ואפילו שוטרת שהייתה ליד הגשר לא ידעה על כך הדבר, אז אחרי שהסתובבנו במעגלים היגיע עוד זוג של ישראלים צעירים שחיפשו את המפל וביחד הצלחנו להבין שאין שום סימון או שביל ופשוט צריך ללכת ביער שאחרי המקדש.

צילום: ג'וסלין בראון.
ההליכה הייתה ממש קלילה והמפל היה יותר מפלוני מים קטנים. גם הזוג הזה היה מאוד נחמד ותקשורתי ומעט אחרי זה פגשנו הודי מבומבי שגם טייל שם ונשארנו ביחד גם לדרך חזרה לעיר ולארוחת הצהריים.

צילום: ג'וסלין בראון.
שהיינו ביער ג'וסלין סיפרה להם על הצריבה שקיבלה ביד מצמח לא מזוהה ליד דרמקוט, שכנראה הוא ממשפחת הסרפדים ואז הבחור אמר שיש דרך פשוטה לגלות זאת והראה לנו את גוגל לנס (Google Lens) שמרגע זה מאוד הקל לנו על זיהוי של כל מיני דברים במהלך הטיול.

קצת צילומי דוכנים ואנשים מהדרך.

אין ספק שהססגוניות של הרחוב ההודי מטריפה את החושים.

הרכב מיני משפחתי, החיוך הוא אקסטרא.

צילומים: ג'וסלין בראון.

החלטנו לסיים את הטיול המשותף במסעדה הזאת, היה כייף להכיר אנשים חדשים ולטייל איתם. בערב יש ליד גשר ראם (Ram Jhula) טקס של פוג'ה או כמו שחלק מההודים קוראים לו ארטי שזה טקס הינדו דתי שמתקיים כל ערב סמוך לשקיעה ליד נהר או מקור מים (pooja or aarti). אז החלטנו ללכת למלון לנוח קצת לפני הטקס, נפגש בטקס, נמסטה.