זמן כוכבי: עשרים באוקטובר 2019.
באופן מוזר למדי, אני מוצא את עצמי ולא בפעם הראשונה בהודו במצב מביך בו אין אני יכול להתקדם עם היומן, מבלי לעשות שימוש בעדות המכריעה לאירועי היום, ועדות זאת נמצאת כולה בין תמונותיה של רעייתי. אין זאת אומרת חלילה וחס שלא צילמתי באותו יום ברם כאשר התמונה המרכזית של עלילות היום אצלה, מוטלת עלי החובה להעביר את שרביט התמונות אליה וכך יהיו הדברים, דבריי, אך העדות המצולמת כולה שלה.
הבוקר נפתח לו עם דפיקה בדלת וארוחת בוקר שהייתה כלולה בהזמנה היגיעה, צ'אי מאסלה, מעין עוגת סולת שכנראה אוכלים אותה עם הרטבים ופירות. מסתבר שמארחנו צמחונים ואם חלמנו לשניה על ארוחת בוקר ישראלית או לפחות קונטיננטלית, יהא עלינו להמתין לטיול אחר. הנוף בהצצה דרך החלון שנסתר מאיתנו אתמול בלילה גם הוא התגלה כשונה מציפיותינו:
מסתבר שמצידו הימני של הבית יש מעין נחל רדוד ושוקק בבעלי חיים כמו חזירים, וציפורים מסוגים שונים. לא בדיוק הגנגס, אבל יתכן שהוא תוצר של ההצפות שהיו כאן לפני שבועיים.
יצאנו לרחוב לכיוון אסי גהאט שמרוחק כעשר דקות הליכה, נהנים מהאומנות המקומית שעל קירות הבתים.
בקצה הרחוב נתקלנו שוב בנהגי ריקשה שמיד היציעו לנו שלל הצעות מפתות של תיור בעיר:
מספר דקות לאחר מכן כבר היגענו לגאהט ובעוד אני משוטט ומחפש זוויות צילום מענינות שוטטה לה רעייתי ברחבי הגאהט ואין עדות טובה יותר למעשיה מאשר צפייה בתמונות:
לכאורה תמונות רגילות של בוקר מעט אפרורי ומנומנם, עם מעט תיירים ובני המקום.
הגאהט מבריקה ושטופה למשעי מהבוץ שכיסה אותה עד לפני שבוע.
הרבה לא קורה פה כפי שנראה, אבל ברקע כבר מתנגן לו אותו קטע קלאסי שמרמז שהצרות בדרך.
המוזיקה מעט מתחזקת כמעט עד כדי גיחוך מול השיממון והשלווה של הרציף שמנקדים אותו מעט סוחרים , בעלי סירות וכמה תיירים כמוני שמחפשים משהו שיהפוך את השלווה האפרורית הזאת למענינת, אפילו הפרות שמשוטטות לאורך הרציף מפהקות.
כעת, שהקרשנדו מתגבר לו לעוצמה כמעט בילתי סבירה, אנחנו מביטים בנוף האפרורי והשלו עד כדי שיעמום בתהיה בעוד שבזווית העין, תחושה של חוסר נוחות מופיעה לה וגורמת לנו לתהות לגבי הדמות לבושת בגדים שחורים וכובע לבן לראשה שמניפה את ידיה לצדדים בתוך עיגול אדום. הצלמת, המשיכה בשיטוטיה מבלי שים לב, אך מספר בעלי סירות שהבחינו בדבר, חשו לקראת הגבר השוקע בבוץ הטובעני עד לחזהו, לקחו את המצלמה שהניף גבוהה מעל המדמנה ולאחר מכן שלפו אותו חום כאחד מהם והובילו אותו אחר כבוד אל נהר האם הרחומה, לטבול בה עם אפר המתים ופגרי החיות וכל הסחי שצף בה כי אין חזק כמו חיים שבאים מהמוות. בשלב זה הצלמת, שהבחינה בתכונה הלא שיגרתית ירדה להביט במחזה והוסיפה שתי תמונות בילתי נשכחות לאלבומה איך היהודי חסר היהדות נהפך להינדי חסר הינדיות.
כאשר קיבלתי חזרה את הצבע המקורי איתו נולדתי, יצאתי לחוף, ללא שום תחושת היטהרות והמחשבה היחידה שרצה במוחי בזמן שפסעתי בבגדי הרטובים ובנעלי שהישמיעו קולות של מים, חזרה לכיוון המלון בו התאכסנו, הייתה מתי אכנס למקלחת וכמה קרצופי סבון יצליחו לסלק את תחושת הגועל מנשמתי. משהיגענו למלון העיף בי בעל המלון מבט ומיד הקצה לי את חדר המדרגות ושתי מגבות גדולות שאיתם נעטפתי ופסעתי למקלחת שבחדרנו בעוד שהבגדים הלכו להם לחדר הכביסה.
מכיוון שארזנו בצימצום הפריטים היחדים שהיו זמינים היו בגדים קצרים שבסך הכל התאימו למזג האוויר בצורה סבירה, אך את נעלי המסע שלי שהיו רטובים ללא שום סיכוי להתייבש בקרוב, החליפו זוג סנדלי שורש, איתם פסעתי בשעה הראשונה שהלכנו לתוך צואה פרתית, ושוב מצאתי את עצמי מחפש מקור מים להתנקות מהזוהמה שדבקה בי. נראה לי שכנראה גרמתי להרבה הודים באותו היום לחייך, אבל אני כבר הבנתי שהקארמה שלי עם ואראנסי כנראה לא משהו.
כפיצוי רעייתי צילמה אותי משקיף לעבר הגנגס ולא אני לא האיש עם הסארי האדום, צד שני בבקשה.
……..זהו? ריגעי התהילה חלפו?, הודי שמן בסארי אדום יותר מענין? אין ספק שהתחרות נהיית קשה מיום ליום, רגע אחד אתה בכותרות ומיד אחר כך אתה שוקע באפרוריות של שיכחה, כאילו היקום ברחמיו מכין אותך לעתיד לקרות ממילא עוד שנים אחדות.
המשכנו לנדוד בין הסמטאות הצרות והמעופשות של העיר העתיקה, ולא חלילה שהעיר החדשה ניראית טוב יותר. הגי.פי.אס. מידי פעם מקרטע ומפנה אותנו לכיוונים שגויים, אבל בסך הכל אנחנו מצליחים להגיע לכל הגאהטות שמאסי גאהט ועד למרכזית שבהם שם גם נעשית שריפת הגופות.
רחצה קבוצתית, זה לא עזר להן כל כך עם הריח:
קופים מטפלים בסלים שהשאיר מישהו לשניה על אופניו:
התמונות האחרונות מהסט של רעייתי, איך לומר זאת, אני לא הייתי מסוגל לצלם. איפה שהוא לאורך הדרך נדבק אלינו נודניק שניסה למכור לנו בדי משי תוצרת ואראנסי. כמובן משפט הפתיחה הרגיל שלהם זה: "No money only to look" לא שיכנע אותי אבל רעייתי החליטה להיות נחמדה אליו ולראות מה שהוא רצה להראות לה, אז הוא נעצר באיזו סימטה מול תריס עץ כבד שהיה סגור ואמר משהו כמו, תיראו, זה המקום שעושים את המשי ופתח את התריס:
אני כמובן הייתי בשוק שבחור הזה יש מישהו שעובד לאור מנורה ונעמדתי פעור פה, רעייתי שהייתה מעשית צילמה קצת.
והאיש שנראה שהיה מרוצה שראינו את זה אמר, אתם רואים, יצור מקומי, הכל תוצרת ואראנסי.
עכשיו אני חייב לומר משהו, אני לא טוב בצילום של אומללות, גם אם זה מצתלם טוב אני לא אוהב את זה ואני מניח שהכוונה שלו הייתה טובה, למכור את מה שייצרו ולהרוויח את היומית שלו, אבל לי התמונות האילו של הצד הזה של הודו לא עושות טוב.
שחזרנו לאסי גאהט ישבנו לאכול במסעדה שצפתה אל הנהר בהמתנה לטקס הפוג'ה המקומי, התמונות שלי מאותו היום כוללות גם את הטקס, עד שיתחיל, נמסטה.
Rolybr's Blog - Travel & Street Photography 