ג'יפור – דלהי.

זמן כוכבי: עשרים ושישה באוקטובר 2019.
בוקר קריר ב Sindhi Camp bus stand בג'יפור, לשם היגענו לאחר ויכוח עם שני נהגי ריקשה על המחיר שזאת התנהלות רגילה בכל נסיעה בהודו, ברגע שהם רואים תייר המחיר אוטומטית משלש את עצמו. אנחנו ממתינים לנהג הולוו הממוזג שיגיע, כנראה באיחור הודי רגיל. הנה אנחנו חמישה ימים לסיום הטיול בהודו ולפני הנסיעה למיין באזר המפורסם של דלהי ואני נזכר בכל הבלוגים והעצות שקראתי בדפי הפייסבוק השונים וברור לי לחלוטין שההחלטה להשאיר את דלהי לסוף הטיול הייתה במקומה. לכתחילה חשבנו לטייל בה מיד עם הנחיתה בהודו, ברם לאחר שהבנתי שיש נחיתה רכה ויש קשה וללא ספק התחלת הטיול שם מוגדרת כנחיתה קשה וכי עדיפה התחלה קלה יותר בדארמסאלה, ניסיתי לתכנן כך שנתחיל שם, והמעבר דרך אמריצר נולד רק מכיוון שנכון ל 2019 לא היו טיסות במחיר שפוי מדלהי לדארמאסלה.

הנהג היגיע בינתיים ועלינו לאוטובוס שהיה במצב טוב יחסית לקודמים שנסענו בהם, שש שעות נסיעה ממתינות לנו ועוד שעה ורבע בדלהי רבתי עד שנגיע ל Ajmeri Gate שליד תחנת הרכבת של דלהי וכ 25 דקות נוספות יקחו לנו פשוט לחצות אותה לצד של המיין באזאר, לא רק כי המקום היה מפוצץ באנשים שממתינים לרכבת, אלא גם מכיוון שיש שם ממש כמו בארץ נקודות ביקורת בטחון שמהוות פקק טיבעי.

ימי הנסיעות לרוב נותנות לי לצד תחושת הלחץ הקלה גם הרגשה של ביזבוז זמן. הלחץ נוצר מהעובדה שלאחר שמתארגנים במלון ויוצרים מעין שיגרה ומתחילים להכיר את המקום והאנשים, איפה כדאי לאכול והיכן לכבס, המקום של הכספומט (חשוב בהודו כי התשלום שם במזומן בלבד), אחרי כל זה צריך להתנתק, ושוב להתחיל במסע, לעיתים ארוך ולעיתים עם אירועים שלא נעימים בהכרח, עד למקום הבא. תחושת ביזבוז הזמן כמובן במקום ענק כמו הודו שבה כל נסיעה זה שעות רבות של רביצה חסרת מעש בכסא, יהיה נוח ככל שיהיה, ואם הכביש גם משובש, שזה התקן ההודי הרגיל, אז החוויה מתעצמת.

כפי שרואים מהמפות שצרפתי בחרנו די בקלות את הגולדן ווינגס שהיה במחיר סביר וליד תחנת הרכבת וברור היה לנו שעוד חמישה ימים יהיה עלינו לחצותה בכיוון ההפוך כדי לקחת את המטרו לנמל התעופה. החסרון היחיד שמצאנו במלון היא הסימטה הצרה והמעופשת שהובילה אליו, אבל בהתחשב בכל מה שעברנו בהודו זה היה חסרון מינורי (בתמונה למטה הרחוב שמוביל מהרכבת למיין באזאר ברגע שקט במיוחד).

לאחר שהתמקמנו בחדר יצאנו לשוטט מעט באזור המיין באזאר בתקווה לארוחה סבירה והמקום הראשון שניסינו היה מקדונלד שהיה מאכזב, חבל שהם לא נתנו עם המנות זכוכית מגדלת או שאולי בנו על זה שמימלא יהיה לנו קילקול קיבה ולא נהיה רעבים, על הטעם אני לא יכול לדבר, כי אין על מה. לא חזרנו לשם יותר. לאחר מכן מכיוון שנשארנו רעבים ניסינו את סאבווי שגם היא למרבה הפליאה עשתה הגירה להודו וגם שם יצאנו די מאוכזבים אחרי שאפילו לראות את האוכל לא הצלחנו עקב החשמל שנפל במסעדה, מה שנקרא בסלנג ישראלי "מסעדה חושך", שראוי היה שתרד למחתרת, עכשיו אני מבין מדוע אנשי דלהי החליטו לקרוא לרכבת העירונית שלהם מטרו. יצאנו עם החלטה לסגור בזאת את נסיונות האכילה במסעדות שיש לנו איתן נסיון מהצד המערבי של העולם, יען כי ההודים לא הבינו את הקונספט של מנה גדולה במחיר סביר.

לסיום הערב החלטתנו פשוט לטייל ברחוב ההודי שהיה מואר בשלל אורות לכבוד הדיוואלי.

אחרי שני הנסיונות הכושלים החלטנו לסגור את נסיונות האכילה לאותו ערב ולא לנסות את הדוכן שהיה נראה מפתה, חמש ימים לסיום לא בא לנו לסיים עם קילקול קיבה. אני חייב לציין בקשר לאכילה בהודו שדי הרבה התלבטתי בקשר לזה, שוחחתי עם אנשים שאכלו הכל ללא שום היסוס ויצאו מהחוויה של אוכל רחוב הודי עם רצון לעוד, שוחחתי גם עם כאלה שדי בתחילת הטיול אכלו ברחוב ואחר כך התפתלו מכאבים במלון מספר ימים, אנחנו לא בנויים בדיוק אותו הדבר וככלל אצבע כל מי שמנסיון חייו רגיש כדאי שיהיה זהיר. את מספר הפעמים הקטן שאכלנו ברחוב או בדאבה סיימנו בצורה טובה, אבל במרבית המקרים היינו זהירים והשתדלנו לאכול במסעדות תיירים או ממוצרים שקנינו בחנות באריזה סגורה. שתיה בדרך כלל היתה בבקבוקי מים מינרלים או צ'אי מאסלה הודי ממים שהורתחו. לטעם שלו אני חייב לציין שאני עדיין מתגעגע.
לסיכום היום אוכל לומר שהודו היא חגיגה, של צבע, של טעמים, של אנשים, אבל בעיקר חגיגה רועשת במיוחד ואפשר להבין זאת, כי עם יותר ממיליארד אנשים שחלק לא מבוטל מהם גרים ברחוב תרתי משמע וחיות שפשוט נעות ממקום למקום כרצונן מי שלא רועש, פשוט מת.

מחר בתוכנית נסיעה למבצר האדום, עד אז נמסטה.

דארמאסלה.(4)

זמן כוכבי: שני באוקטובר 2019.

מאחר שלפי דברי גוגל יש לנו כחמש עד שש שעות נסיעה, יש לי זמן להסביר את מה שאדע בעתיד על תחבורה ציבורית בהודו ככלל ובפרט על מה שנקרא בסלנג של תיירים לוקאל באס. הודו כידוע מקום גדול ומרובה באנשים ולכן גם באמצעי תעבורה, בתחתית שרשרת המזון נמצאים אותם אוטובוסים עלובי מראה כמו זה שאני נוסע בו כעת ואשר שייך ל HRTC שזה Himachal Road Transport Corporation, ורק לשם הבנה אם הייתי לוקח את אחד מאותם אוטובוסים ממוזגים שמכונים גם וולבו ע"ש החברה שמייצרת אותם הייתי משלם בין 800 ל 2000 רופי, תלוי במרחק, ואילו כאן שילמתי כ 300 רופי והתמורה כמובן היא בהתאם, הרצפה היא ממתכת לא מרופדת, המושבים צפופים ולא נוחים, החלונות בדרך כלל תקועים ואם ניתן לסוגרם הרי זה במאמץ לא מבוטל, מושבי הנוסעים מחולקים לספסלים של שתי מקומות ושלושה מקומות בשני טורים ואם אתם רק זוג תשתדלו לא לשבת במושב של שלושה, אחרת תקבלו במידה ותגבר הצפיפות עוד שתי הודים לידכם. בסוף האוטובוס יש את הספסל הארוך ואם יש לכם ברירה אל תתפתו לשבת שם. בניגוד לוולבו, כאן אין ארגז אחסון לציוד מה שלא מפריע להודים לעלות לאוטובוס עם ארגזים וחבילות ולאחסן אותם מתחת למושבים. מעט מעליהם נמצאת הרכבת ולמרות שלא הצלחתי לנסוע בה, ראיתי שהיא מציעה מספר אפשרויות לכרטיסים בעלויות שונות ובהתאם לכך הקרונות ברמות שונות. מעט מעליהם נמצאים האוטובוסים הממוזגים שנותנים חווית נסיעה שיותר מוכרת לנוסע המערבי וכמובן במקום הראשון הטיסות המקומיות שעלותן אינה גבוהה באופן יחסי ואני השתמשתי בשלוש מהן.

כדי להגיע לתחנה מימנה יוצאים האוטובוסים יש להקיש בגוגל Bus stand שזה תחנת אוטובוס, בניגוד ל CBS שזה הקיצור המקובל לתחנת אוטובוסים מרכזית באמריקאית סטנדרטית. התחנות בפועל לעומת זאת, אילו שבהן אנו ממתינים לאוטובוס, בזמן שאנחנו לא ממתינים לו בתחנה הראשית, להן קוראים Bus stop שזה הגיוני למדי אבל בלתי ניתן לאיתור בעליל, כלומר אם אתה תייר, ההודים המקומיים יודעים שצריך לחפש בין שלל השלטים איזה שלט עם מספרים. באחת מהפעמים המשעשעות חיפשנו תחנה שהייתה אמורה להיות מול העמוד השלישי של מסילת המטרו (בחיי, ככה היה בגוגל) ולא מצאנו, עד ששני הודים טובי לב וללא מטרת רווח היפנו את תשומת ליבנו לשלט דהוי מלא מספרים שהיה על עמוד חשמל 5 מטר מאתנו. השיטה לעומת זאת שתמיד עבדה לנו, היא לחפש קבוצה של הודים שעומדים ליד הכביש בקבוצה ולשאול אותם אם הם ממתינים לאוטובוס, והתשובה ברוב המקרים הייתה חיובית.

באוטובוס הודי תיקני יש שני בעלי תפקידים, הנהג, שמופקד באופן הגיוני על נהיגת האוטובוס ובהתאם למעמדו זה הוא נכנס לאוטובוס דרך דלת הנהג, אשר נמצאת בצדו הימני קדמי של האוטובוס והכרטיסן שלמרות שאיננו מבצע שום פעילות נהיגה, אל לכם להתבלבל מתואר תפקידו או מהעובדה שהוא נכנס לאוטובוס כאחד הנוסעים,שכן תפקידו באוטובוס הוא קריטי ודומיננטי. הנהג, לא נזקק להרבה כישורים, הוא בסך הכל צריך בהתמדה ובנחישות של מתאבד שיעי להסיע את האוטובוס כל הזמן קדימה ולא לתת לשום כלי רכב על הכביש להפריע לו מלבצע את מטרתו שהיא להגיע לנקודת היעד וללא איחור של יותר מכמה שעות, ולשם כך הוא יוצא כל פעם לעקיפות התאבדות ללא שום התחשבות אם בא או לא רכב מולו. כמות התאונות האפשריות של נהג הודי אחד ביום יכלו ללא שום בעיה לפרנס את דו"ח מצב התאונות בארץ בשנה, אך איך שהוא כנראה שהאלים ההודים מאוד חזקים ומי שמפסיד מכך היא סטטיסטיקת התאונות ההודית שיכלה ללא שום בעיה לתת פרנסה למיליוני הודים. בנוסף צריך נהג הודי לדעת לתת ולקבל חבילות שאינן שלו וכן רצוי ששמיעתו תהיה מספיק טובה כדי לשמוע את שריקות הכרטיסן. הכרטיסן לעומת זאת הוא האיש הבכיר באוטובוס, הוא מחליט לאן ייסע האוטובוס, מתי יצא מהתחנה, והוא שולט בנהג על ידי משרוקית קטנה בה נותן הנחיה לנהג מתי לנסוע ומתי לעצור בתחנות השונות שבדרך. עוד הרבה לפני שהאוטובוס יוצא הוא מפגין את בכירותו בזה שנעמד לפני האוטובוס ובקולי קולות מכריז לאן ייסע האוטובוס והחלטה זאת היינה סופית כך שלא הייתי מנסה במקומכם לעלות לאוטובוס בתקווה שאולי תוכלו לשכנעו לנסוע למקום שונה. הוא נותן תוקף להחלטה זו גם ליד כל תחנה שעוברים לידה, מורה לאוטובוס להאט שהנוסעים יוכלו לקפוץ לתוכו וכמובן אומר להם מתי לקפוץ החוצה משהגיעו ליעדם, הוא מחליט על מחיר הנסיעה ואף גובה אותו ותמורת גבייה זו הוא נותן פתק לנוסע בר המזל, עם מספר מיוחד שמודפס עליו, אם עולה נוסע עם ארגזי תוצרת חקלאית עליו מוטל לוודא כי איכותה תואמת את אמות המידה (סטנדרטים) שנהוגות בהודו אפילו אם לשם כך הוא נאלץ לטעום אותה באופן אישי.

ברכותיי, הצלחתם בעזרת ההסבר המדויק שלי למצוא את התחנה מימנה יוצא האוטובוס שלכם ועכשיו פשוט תנמיכו את מבטכם, כי אין טעם לחפש לוח אלקטרוני, עם מספר האוטובוס, יעדו ושעת יציאתו וגם אם יש לוח כזה, כבדהו וחשדהו. השיטה הנכונה במקרה זה היא להסתובב בין האוטובוסים ולחפש כרטיסן או מישהו שנראה כמו כרטיסן ולשאול אותו על יעדו של האוטובוס שהוא עומד לידו וזאת במידה והוא לא מכריז עליו מרצונו הוולונטרי. מצאתם אוטובוס כזה שהכרטיסן או מישהו שנראה כמוהו מצהיר על יעדכם, עלו על האוטובוס ותיוועצו לפחות בשלושה נוסעים שאכן זהו היעד המתוכנן . לא עשיתם את זה? לא נורא, הודו נראית אותו הדבר לאן שלא תיסעו והטיים ליין של גוגל ירשום את היעד החדש שלכם ממש כאילו כך תוכנן במקור. האוטובוס שלנו בינתיים משייט במהירות פראית של 40-60 קמ"ש או שווה הערך שלהם במייל לשעה, תוך כדי כך שהנהג מתעקש לא לדרוס פרות שרועות בכביש ה"מהיר" או אופנועים שנוסעים כנגד כיוון התנועה, שגם על מושג זה הדעות חלוקות. מידי פעם הוא סוטה מהכביש לתוך איזו עיירת פקק תנועה במטרה לאסוף נוסעים או חבילות, בשלב זה היה נדמה לי שראיתי כמה צבים, שיצאו אתנו מאמריצר, עוקפים אותנו בריצה פראית. השלפוחית שלי בינתיים על סף פיצוץ ואני מנצל את אחת העצירות כדי להטיל את מימי בצדי הדרך תוך שאני מתנצל בפני הקבצן שגר באותה תעלה.

את חניית הביניים עשה הנהג באיזו עיירה בפאתי פאתנקוט בתחנת האוטובוס המקומית, ירדנו באנחת רווחה לחלץ מעט עצמות שהכרטיסן בינתיים מנסה לקושש אנשים על ידי כך שהוא צועק מידי פעם את יעד הנסיעה שלנו, הלכתי לסקור בינתיים את המבחר שלי לאכילה ובחרתי שוב בגלידה, שנהפכה למקור המזון שלי ביומיים האחרונים, זה עטוף בעטיפה הרמטית וסגורה של בית החרושת כך שלפחות אין חשש שאיזה הודי שם את ידיו המטונפות על האוכל שלי, מעבר לזה מאז שנחתנו בהודו יש לי בחילה תמידית כך שנראה לי שזה המקור הכי בטוח לפרוטאין עבורי כרגע. אחרי פאתנקוט הדרך נעשית יותר ויותר הררית וככל שמחשיך עולה בי תחושה שאולי כדאי לחשוב על מקום לינה, אני מביט בגוגל מאפ באותם שלושת מקומות שאנחנו רוצים לבקר תוך שאני נזכר כי ב”למטייל” כתבו שאין סיבה תיירותית להיות בדארמאסלה עצמה אלא עדיף להיות בדארמקוט או בגסו או מקלוד ג’נג, ודהרמקוט נמצאת בתווך בין השתיים האחרות כך שנראה לי הכי פרקטי ללון בה, החלטה שבדיעבד התגלתה נכונה לאור העובדה שהיא גם גבוהה מהשתיים האחרות, כך שהיה הרבה יותר קל לצאת מימנה לטיולים. עברנו על מספר בתי מלון שם ובסוף החלטנו כי מהתמונות שראינו בגוגל ומההמלצות נראה שדהרמקוט אין שנמצא ממש בכניסה עושה רושם טוב, טלפנו מהאוטובוס וקבענו עם מי שענה לנו שכאשר נגיע בסביבות 20:00-21:00 נבוא לקחת חדר, שוב החלטה שיצאה לטובה כי הסתבר שהמונית מגיעה עד למלון זה ולאחר מכן ההליכה פנימה לכפר היא רגלית, שזה פחות לסחוב את המוצילות הכבדות. האוטובוס לבסוף ב 19:30 (7.5 שעות במקום 5-6 שעות) הביא אותנו לתחנת האוטובוסים ולאחר בירור קצר מצאנו את המוניות לדהרמקוט עם כ 5 נהגים משועממים שהודיעו לנו שמחיר הנסיעה הוא 500 רופי (!) עבור נסיעה של כ 20 דקות ושאין טעם להתווכח כי המחיר הוא קבוע ואחיד לא משנה איזה נהג ניקח, בקיצור, קרטל מוניות. אם מתרגמים את זה לשקלים, זה כ 25 שח לנסיעה לילית של כ 20 דקות, אז מצד אחד זה לא נורא, אבל מצד שני, ברור לנו אחרי ששילמנו 300 רופי להגיע מאמריצר, שזהו סכום שערורייתי במונחים הודיים, אז נכון שהם השחילו לנו מחיר , אבל בחמישה ימים שהיינו שם זה היה הכסף היחידי שהם ראו מאתנו ככה שלטווח ארוך הם הפסידו אותנו כלקוחות. במלון בחרנו את החדר הזול יותר, זה ללא נוף מהמרפסת, לאכזבתו של פקיד הקבלה ולמחרת בבוקר גילינו שיש לנו גג שלם כעין מרפסת מימנו צילמנו את התמונה הזאת:

 דארמקוט לכיוון בגסו, העננים שנכנסים  בין הרים מגיעים לטריונד.

אחרי התארגנות קצרה בחדר החלטנו לצאת למשימה של איסוף ידיעות ומילוי הבטן או בקיצור אימ"ה ופסענו לאורך הספק שביל ספק כבישון, בואכה בית הלבנים האדומות, הידוע גם כבית חב"ד, שהיה עם הגיענו מלא באנשים צעירים, כך שאפשרות לאכול שם לא נראתה מבטיחה, אז במקום זה תפסנו בחור צעיר ונחמד בשם אדיר (כן, ממש כמו המטוס) שנתן לנו על רגל אחת, סקירת עומק על מה שניתן לעשות שם שזה היה בערך מה שידענו לפני, לקחת כל מיני שיעורים רוחניים למיניהם או למעשיים שבינינו לימוד נגינה, מקרמה, עיצוב תכשיטים או בישול הודי, את המפל של בגסו הוא עשה וזאת הליכה קלילה ונחמדה. הוא עצמו , כך סיפר מתאכסן בבגסו שהיא פחות המונית לטעמו ומתנייד בריקשות או לוקח את הדרך שמחברת את שני הכפרים ושמסומנת ממש כמו שבילי הטיולים בארץ. הוא גם עדכן אותנו שנהגי הריקשות התאגדו כך שאין טעם להתווכח על המחיר ושהוא אחיד לכולם, כלומר מחיר תיירים גבוהה.

בתור התחלה החלטנו לאכול במסעדה של טבעונים, מתוך הנחה שהאוכל שם לא יאתגר את הקיבה שלי שהרגשת הבחילה שתקפה אותי עם הנחיתה, לא רק שלא פגה, אלא גם התלוותה אליה עייפות של שהיה במקום שגובהו מעל 2000 מטרים (2100 למען הדיוק). אני חייב כאן לעשות מעין עצירה מתודית ולומר שאכלנו בלא מעט מסעדות, לאורך הטיול וגם בדהרמקוט והבישול ההודי התגלה בדרך כלל כטוב עם מעט מאוד מיקרים של אוכל פיקנטי בצורה מוגזמת וללא שום מקרה של קלקול קיבה, כמובן שתוך הקפדה על אכילה במסעדות מסודרות ונקיות, ללא אוכל רחוב או דאהבות.

Bodhi Greens – The Organic Vegan Café

בעוד אנחנו אוכלים את העלים השונים שהגישו לנו, כאן המקום לומר משהו כללי לגבי הודו והתמונה הזאת, אני לא מסתמך על מחקר עובדתי שעשיתי, אלא על השערה שבניתי אותה תוך כדי טיול. כאשר קראתי את התיאורים באתר למטייל שכידוע מעודכנים ללפני 7-12 שנים היו לא מעט מטיילים שתארו את מכת הקופים, שחוטפים ממטילים אוכל, בעיקר פירות וגם גורמים נזקים לבעלי הדוכנים לממכר פירות. אני אישית לא חוויתי זאת ושמעתי תוך כדי טיול על מיקרים ספורים, למרות שראיתי קופים, אולם כל הקופים שראיתי היו ממוקמים בדרך כלל במקומות גבוהים, עקב יריבות שהייתה להם עם הכלבים. מה שנראה לי שההודים, אשר בעיניהם הקוף נמצא במעמד של אל, עשו את הדבר היחיד שיכלו לעשות נגדם והוא מלחמה ביולוגית, או בשפה פשוטה יותר, אמץ לך כלב. למותר לציין שבעוד שתמונה של כלב במסעדה לא הייתה עוברת בשום מקום שמוכר לי בעולם, הרי בהודו , כמו בהודו הכללים שמוכרים לנו לא תופסים. כמות הכלבים בהודו די גדולה וכמו רוב בעלי החיים שם הם נעזבים לנפשם לשוטט בכל מקום, ויותר מפעם אחת כאשר יצאנו לטייל התלווה אלינו כלב, לאורך קילומטרים של הליכה בתקווה לקבל משהו.