רישיקש – ואראנסי.

זמן כוכבי :תשע עשרה באוקטובר 2019.

אנחנו עומדים ברחוב הודי מאובק ורועש (כאילו יש משהו אחר), בצד השני של הלקסמן ג'ולה ברישיקש והכל משובש לגמרי, אבל אני שומר על אופטימיות מעט לחוצה שאני חושב על האלטרנטיבה שיכלה להיות של נסיעה לואראנסי על ידי חזרה ברכבת קודם כל לדלהי, אנחנו בסדר אני חושב לעצמי, אבל נהג המונית מאחר כבר כ 20 דקות ואם לא יגיע במהרה אנחנו נאחר לטיסה. אנחנו מתקשרים אליו כל כמה דקות והוא מורח אותנו ובשלב מסוים אני חושב שאולי נלך לתחנת מוניות היקרה יותר מאתמול, כי הרי למדנו על בשרנו שלפעמים אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשלם על משהו כל כך זול כי בדיעבד הוא יוצא יקר יותר. חמש דקות לפני שאני מתייאש מופיעה מונית ולא זה לא הנהג מאתמול, זה החבר שלו ואני כבר מבין שיש פה איזה תיכמון באוויר וממהר להעמיס את התרמילים בבגז של המונית. מנסיוני, עדיף את הויכוחים להשאיר לשדה התעופה שם לא נהיה לחוצים. הנהג, להפתעתי כולו נופת צופים מראה מאמץ סביר בהחלט להגיע לנמל התעופה מהר ומתנהג ממש נחמד וגם הדרך נחמדה מעין שילוב של הרים וגונגל עם קופים, פילים, וחזירים. כעבור כחמישים דקות, שעה וחצי לפני שהטיסה יוצאת, כפי שהיבטיח לנו אנחנו מגיעים לנמל והוא אפילו עוזר לנו להוציא את התרמילים ואז מחייך במתיקות שהוא מקבל את 450 הרופי ואומר ומה עם תעריף הכניסה לנמל התעופה? אז אני שעיני עדין חדות ומבחינות בפרטים שולף בלי למצמץ 30 רופי שראיתי רשום על שלט בכניסה ונותן לו עם חיוך שמבהיר לו עם מי יש לו עסק. אנחנו נפרדים כידידים וממהרים לעמדת הבידוק רק כדי לגלות כעבור מספר דקות שהטיסה, איך לא, מתאחרת. לא נורא אני חושב בשביל שעה טיסה אנחנו עדיין בסדר, נגיע למלון שהזמנו דרך האתר בסביבות חמש בערב מה שיתן לנו אולי אפשרות להיות ליד הגנגס בשעות בין ערביים.
מכיוון שמהשיעמומון בשדה התעופה לא יצאו כמעט תמונות, אפנק את הרשומה בכמה תמונות שצילמה רעייתי מהעיר שלדעתי הכי דומה לואראנסי והיא הארידוואר:

למי שהתבלבל, זאת לא שכונת מחאה חברתית, של מחאת האוהלים מ 2011 אלא שכונה הודית עם נוף לגנגס בפאתי הארידוואר.

אילו כמה מהשכנים של השכונה, נכון, לא כולם כאן בני אדם אבל אל תשכחו שאנחנו במדינה שבה גם מי שהיית בגילגול הקודם נחשב.

הכנות לטקס הפוג'ה.

אם מישהו שכח איך נראה רחוב הודי מאובק ורועש, אז הנה רחוב גנרי בהארידוואר אמנם אבל יכול להיות בכל מקום בהודו, לפחות מהמקומות שאני ביקרתי בהם. האמת, שאני מביט בתמונה נראה לי שאלמנט הרעש לא עובר פה טוב.
שיטוט משועמם בשדה התעופה הזעיר של דיהרדון שאולי ניתן להשוותו לטרמינל אחד בנתב"ג לא העלה תמונות מדהימות, אבל הנה המבחר:

העם ההודי אמר את דברו.

זוג ישראלים משועמם ומתורגל בהמתנה.

כעבור כארבע שעות היגיע המטוס בדילוגים קלים על מסלול הנחיתה ולאחר שכמו כל מטוס ריקשה הוא רוקן כחצי מהנוסעים שלו, מיהרנו לתפוס מקום, רק כדי לגלות שאם חשבנו שמדובר בטיסה של שעה, זה לא כולל את הנחיתה הבאה שלו בחור אחר, כדי לרוקן את חצי המטוס שלא ירד ברישיקש.

כעבור כשעתיים טיסה נחתנו בערבו של שבת קודש ולמרות שדמיינו שתוך כחצי שעה נתמקם במלון שלנו שהזמנו מראש, הרי תנועת הערב הכבדה של ואראנסי הובילה אותנו בכמעט שעתיים נוספות עד שהגענו די בחשיכה לסמטה מרופשת ובוצית שאיפה שהוא בהמשכה אמור להיות המלון שלנו, רק עץ שברוב חוצפתו החליט לצמוח בסמטה זו לא אפשרה את מעבר המונית וכך פעם נוספת נכנענו למציאות ההודית, העמסנו את התרמילים והתחלנו לנדוד בין הסמטאות בחיפוש אחר המלון, שכן הGPS שם היה חסר תועלת:

המלון עצמו ובעליו הפתיעו לטובה ומיקומו ליד אסי גהט שהוא אומנם לא המקום הידוע של שרפת הגופות אבל מקום יחסית נחמד ושקט. המחיר המגוחך כלל גם ארוחת בוקר, אבל למי שמפנטז על ארוחת בוקר ישראלית כדאי שישכח מימנה כי זה היה דומה יותר לדיאטה מוזרה וצמחונית עם תיבלון הודי כבד. אני מתוך זה אכלתי את הפרי ושתיתי את התה בחלב.
אחרי שהתמקנו החלטנו לאכול ארוחת ערב והלכנו למקום שהמליץ עליו בעל המלון על הכביש הראשי שהתגלה כמקום חביב עם לא מעט תיירים כמונו מה שהיבטיח שההיגיינה והתבלינים כנראה יהיו סבירים:

הזמנו מומו שהיה לא יותר מבסדר

רוב התמונות היום צולמו על ידי רעייתי. עד מחר בבוקר שבו נפתח את יומנו באסי גהט שעל גדות הגאנגס, נמסטה.

ושישט – מפלי ג'וגיני (חלק שני).

זמן כוכבי:שנים עשרה באוקטובר 2019

לאבי טולדנו יש שיר שהוא שר באחד מאותם פסטיבלי זמר של שנות ה-70, המילים של אהוד מנור והלחן של נורית הירש והשיר נקרא בדרך חזרה. אילו שתי הבתים הראשונים:
אני חוזר בדרך בה טיפסתי
בין אורנים גבוהים
אני חוזר בדרך בה חיפשתי
אור בלילות כהים

ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה
המדרון תלול יותר בדרך חזרה
לו היית כאן לצדי בדרך חזרה
לא היתה זו בשבילי הדרך חזרה
אצלו זה כמובן הרבה יותר דרמטי כי זאת שאת אורה הוא חיפש בלילות כהים וכנראה גם מצא, לא הייתה לצידו בדרך חזרה. במקרה שלנו היינו ביחד בדרך חזרה, אבל אני חייב לומר שהמסקנות שבשיר עדיין תקפות כי ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה מהטעם הפשוט שהיינו בירידה ומאותה סיבה גם המדרון היה יותר תלול. הדרך למטה חזרה לושישט שובצה לה בהודים מלאי יוזמה שטרחו לעלות בשביל, כדי למכור לטיילים כמונו, מזכרות, עבודות אומנות, תפוחים, ומידי פעם נתקלנו גם במעין בית תה מאולתר או בכמה חברה צעירים שהיציעו לנו לגלוש באומגה חלק מהדרך למטה. אין ספק שההודים הם עם מלא יוזמה שעתיד בבוא היום לתפוס מקום הרבה יותר משמעותי בכלכלה העולמית.

אכן, ככל שאנחנו יורדים ההרים עטים מעלינו והעננים על שלל הצורות שלהם.

גוגל לנס משום מה התקשה להחליט האם אילו אשוחים או אורנים שבתור סייד קיק הוא נותן לי אפשרות של ארזי הלבנון…, אני החלטתי שהם יהיו אשוחים, בא לי יותר טוב בעיניים.

בתי הכפר מבשרים לנו שאנחנו מתקרבים לארוחת הצהרים שלנו.

עוד הודי עתיר יוזמה מציע את האומנות שלו למכירה תוך כדי שהוא מייצר מול עיננו מעשה רקמה ואף מרתק את הילדות שנושאות סל כביסה ענק.

קרב שמתחולל במרכז הכפר מרתק אותנו לדקות מספר, אבל הקיבה מאותת לנו על הצורך למצוא מקום לאכול בו. אני בטוח שמי שמכיר את מהלכי המשחק יכול לשער מה הייתה התוצאה הסופית לפי מצב הלוח שבתמונה.

המסעדה בה עצרנו לאכול ממש ליד Rainbow Cafe , אני לא בטוח איך היא נקראת, אבל אין גם חשיבות לזה שכן הייתה סבירה לחלוטין, אם כי לא מדהימה. הזמנו מומו וכמו שאתם רואים הוא הכין את הכל מולנו, טרי, ונקי שהוא שולח מידי פעם את הבן שלו להביא מהמכולת איזה מרכיב שהיה חסר לו. הטעם יחסית לאחרים שאכלנו היה בסדר אך לא השתווה כלל למומו של הטיבטית ממקלוד ג'נג, המילוי שהיא הכינה היה עדין ונימוח בפה ואילו שלו היה גס ויכולת לטעום את המרכיבים השונים שבו.

בפנים ישבו כמה חברה שהזמינו את הדבר הזה עם הלהבות, כנראה שגם הם היו מרוצים מהתוצאה.

זהו, לקראת חמש בערב, הבטן מלאה, הרגליים עיפות ואנחנו בדרך חזרה לצד השני של הנהר שבה נמצאת מנאלי. נראה אולי רחוק אבל תוך כ 45 דקות היינו חזרה במלון. מחר יגיע היום הגדול של רעייתי שעבורו היא שילמה יותר בביטוח הרפואי, בסעיף שנקרא ספורט אקסטרים. אנחנו נוסעים לעמק סולאנג שם היא תאתגר את חוקי הטבע בזמן שאני אקח טיול שליו לכפר שנמצא ליד, אז עד מחר, נמסטה.

מקלוד ג'נג – נסיון נוסף לראות את הדאלי למה וחיפוש אחרי מומו.

זמן כוכבי: שישי באוקטובר 2019

ירדנו לביקור חוזר במטרה לבקר שוב במקדש של הדאלי למה וכמובן למצוא את הטיבטית עם כובע רחב שמוכרת מומו ליד הכניסה למקדש ואכן כמו כל מה שאמרה הבחורה גם התיאור הזה היה מדוייק:

אני גם יכול לומר בדיעבד שאכן היה הכי טעים שאכלתי בהודו. את המומואים שמה לנו על צלחת נייר וכאן נוצרה לנו בעיה קלה איפה לשבת כדי לאכול אותם, אז בהתחלה הלכנו לכיוון אחורי המקדש במטרה למצוא מקום ישיבה אבל עדת קבצנים בדרגות נכות שונות שקיבלה שם את פנינו גרמה לנו להבין שעדיף מקום אחר, אז חזרנו לכניסת המקדש ואני מבחין שם באזור ליד הקיר שהוא לא רק נראה נקי, שזה שלעצמו דבר חשוד בהודו אלה גם ממש בגובה ישיבה, אז אני פונה אליו בנחישות רבה, לתפוס לנו מקום לפני שמישהו יקדים אותנו, ומתיישב ופונה לאישתי כדי לזרז אותה. רק אז אני שם לב שהיא מנפנפת בידייה כמו ציפור, ומאחר שזה לא נראה לי כמו זמן טוב לנסות ללמוד לעוף, אני אומר לה, בואי שבי ציפורה נחמדת, אבל היא בשלה ממשיכה לנפנף, "צבע טרי" היא אומרת לי ואני חושב נו טוב, היא באמת הייתה מגייסת מילואים שהייתה צעירה אבל עכשיו להשמיע סיסמאות גיוס, מה אני אומר לה בחוסר סבלנות קל, והיא מחווה על כמטר מהיכן שהתיישבתי ושאני מביט לכיוון רואה שלט שמצהיר בהודית ברורה בהחלט, ושלו ידעתי הודית בטח הייתי מבין כזהירות צבע טרי, וממש על ידו מיכל צבע אפור/סגלגל ומברשת, שמהוות עדות מרשיעה למדי. אני קם בזריזות תוך שמכנסי הטיולים החדשות שלי משמיעות קול מחאה, ומנסות להישאר במצב ישיבה ומגלה שאותו חלק בישבן שלי שהיה בזכות המכנסים שחור, בוהק כרגע באפור/סגול בהיר. נשים, כידוע מוכנות לכל מצב ואין סיכוי שתתפוס אותן לא מוכנות, אז רעייתי הייתה מוכנה גם הפעם ושלפה מתיקה (שמהווה לדעתי סוג של חור שחור שמכיל את כל היקום) חבילה של מגבונים לחים וכך יכולתם לצפות, לו הייתם עומדים בכניסה למקדש הדאלי למה, באישה לא צעירה, מנקה את הישבן לגבר בן 60 שאוחז בידיו צלחת נייר עם תריסר מומואים מעוררי תיאבון. כעבור חצי חבילת מגבונים חזר ישבני פחות או יותר לצבעו הטיבעי ואת המומואים החלטנו לכרסם בעמידה תוך כדי שאנו צופים בצבעי ההודי שמוחק את סימני ישבני מהכניסה של הוד קדושתו.

אחרי פתיחה כזאת כל שנשאר לנו זה להכנס למקדש ולראות האם הפסדנו משהו מכך שלא נתנו לנו להיכנס להרצאה, אבל לא היה נראה כך, רעייתי נכנסה פנימה לאולם התפילה איפה שמורידים את הנעליים ואני מחמת הפטריות החלטתי לוותר על העונג וצפיתי בנוף מהמרפסת שהיה די יפה, שיצאה התביית עלינו טיבטי מקומי עם אנגלית די סבירה יחסית לעובדה שלפי סיפורו הוא ברח מטיבט לפני כשנה וכעת הוא נמצא בתקופת לימודים של כמה חודשים שבסופם הוא יצטרך להתחיל לחפש לעצמו עבודה. אני מניח שזה מעין סל קליטה טיבטי כמו שכאן מקבלים עולים חדשים והיה נראה שהוא מנסה לעשות השלמת הכנסה על חשבוננו על ידי כך שיראה לנו את המקדש, אבל לא היה שם יותר מידי מה להראות ולהסביר או שאולי הידע שלו ורמת ההבנה שלו בהדרכת תיירים לא הייתה ממש טובה, כך שעם כל האמפטיה והרצון שלי להחליף ידע במצלצלים, לא תרמנו ח"י שקלים לקופת הצדקה שלו.

הנרות האלה במקדש הם ממש כמו נרות הנשמה אצלנו, הם מדליקים לזכר בני משפחה שנהרגו בטיבט על ידי הסינים ומסתבר שיש לא מעט כאלה.

אחרי ביקור לא ארוך מידי במקדש יצאנו לקנות קצת פירות ויצאנו לשוטט בעיירה הקטנה, משהו כמו שלוש שעות בהליכה מאוד איטית. יש שם בעיקרון שתי רחובות באזור המקדש ששם גם יש את השוק ומעבר לזה אין יותר מידי מה לראות, ככה שעד 16:00 כבר היינו בחזרה במלון שלנו בדהרמקוט. מכיוון שמחר זה היום האחרון שלנו בדהרמקוט, והרמנו ידיים סופית מהניסיונות לקנות כרטיס אוטובוס דרך אחת מסוכנויות האינטרנט, לאחר שלא הצלחנו לשכנע אותם לקבל כרטיס אשראי בין לאומי מישראל עם סים הודי שהיה לנו בטלפונים. שהיינו ברישיקש סיפר לנו ישראלי שפגשנו שהוא מבצע את ההזמנה עם סים ישראלי שהוא מחזיר לטלפון במקום ההודי, אבל כדי לא להיות מחויב בגלישה סלולרית הוא עושה את זה דרך הוייפיי של המלון. אנחנו קפצנו לסוכנות נסיעות של שמש ברחוב הראשי והבחור שם היה יעיל ועם עברית מצוינת סידר לנו מקום באוטובוס לקולו, שזה אותו אחד שמגיע למנאלי, ולהפתעתי בפחות כסף מהאתר של Red Bus שדרכו ניסינו להזמין. מה אומר, נמסטה.