רישיקש – טקס פוג'ה.

זמן כוכבי:חמש עשרה באוקטובר 2019.
הטקס לפי מה שקראתי מתקיים ליד הראם ג'ולה שזה הגשר של ראם, הוא נמצא מערבית מלקסמן ג'ולה משהו כמו 15-20 דקות הליכה ויש אפשרות ללכת חלק מהדרך לאורך הגנגס ברחוב יותר שקט שיש בו הרבה אשרמים. מכיוון שהטקס מתחיל רק עם השקיעה שזה בערך בסביבות 18:00 יש לנו הרבה זמן לפסוע בנחת , לספוג את מראות הרחוב והנהר וכמובן לצלם שנזכור מה שהיה.

העוני כמובן גם כאן קיים ונראה, אבל יחסית לעובדה שזהו אזור תיירותי המינונים פחות גדולים.

מרחוק אנחנו רואים את לקסמן ג'ולה מתרחק מאיתנו והשמש שנעה לקראת שקיעה מאירה באור מיוחד את נהר הגנגס, מעין אור כתמתם שמשתלב בצורה נעימה עם הירוק של הנהר.

צילום: ג'וסלין בראון

ליד הראם ג'ולה היו כל מיני אנשים שעסקו בקיום טקסי פוגה פרטיים וקנו את הצלחת הטיקסית שלפעמים עשויה מעלה ירוק עם פרחים כתומים בפנים ונר שמדליקים, מהמוכרת שישבה בגהט.

השמש הלכה ושקעה לה באיטיות טיקסית כמקובל בהודו כי ידוע שאפילו השמש נכנעת לקצב הזמן ההודי ואינה ממהרת. היבטתי בעצבנות משהו לכל הכיוונים אך לא הצלחתי לראות שום התארגנות לטקס כל שהוא בגהט ליד הנהר.

בסוף שהחשיכה השתררה על שני גדות הנהר, ראיתי בצד השני אורות מנצנצים בצד הצפוני של הנהר והבנתי שאנחנו ליד הנהר הנכון אבל לא בצד הנכון של הטקס. זירזתי את רעייתי בכיוון הגשר בתקווה שנגיע ונספיק לראות את הטקס, אך לא היה מקום לדאגה כי הטקס היה מספיק ארוך.

הטקס כפי ששמעתי מאנשים שדיברנו איתם היה מכוון תיירות, כלומר הרבה פחות תפילות ויותר ניפנופים במנורות האש המרשימות. המבצעים של הטקס עבדו בתאום מאוד יפה כמו להקת מחול.

אחרי הטקס אנשים המשיכו בטקסים פרטיים.

ורעייתי כרגיל מצאה לה חברות מקומיות:

שכמובן ביקשו וקיבלו ברצון סלפי. יצא לי לשוחח עם הילדה שבאמצע בזכות האנגלית הטובה שלה יחסית לעובדה שהיא רק בת 12. היא ממש דיברה לענין יחסית לגילה הצעיר וסיפרה לנו שהיא עוזרת לאימה כל ערב אחרי הלימודים למכור צלחות לטקס, החלום שלה כך אמרה להגיע לברזיל יום אחד ואמרתי לה שהיא עושה רושם של ילדה חכמה ככה שאין לי שום ספק שיום אחד היא תגיע לשם. התוכנית למחר יום שוטטות רגוע בסמטאות של רישיקש ואילו לעוד יומיים טקס פוגה בהרידוואר שזה אמור להיות הארד קור ולכן צריך יום מנוחה באמצע. נמסטה.

רישיקש, העיר של המהרישי.

זמן כוכבי:חמש עשרה באוקטובר 2019.
שמונה וחצי בבוקר, אני יורד מפוהק מהאוטובוס ליד Natraj Chowk, Dehradun Rd, Rishikesh, Uttarakhand ומוצא את עצמי מוקף בבליל של נוסעים ונהגי ריקשה שמתדיינים בינהם. מאחר ולא דאגנו למלון ניסיתי לראות אם אנחנו יכולים להתארגן עם עוד ישראלים לנסיעה משותפת ומלון זהה, אבל לא הייתה יותר מידי סולידריות לזה ולכן שלפנו את הסמארטפון כדי לחפש מלון, עד שהצלחנו להחליט על מלון שנראה סביר לפי הגוגל נשארנו עם נהג ריקשה חסר סבלנות שהיו לו שתי נוסעות והימתין לנו שנקבל החלטה, אז החלטנו על מלון שהיה ליד גשר לקסמן (Laxman Jhula) והעמסנו את המוצילות על הריקשה. נסענו תחילה לאשרם שבו שתי הישראליות התכוונו להתאפסן, כאשר אני , עקב חוסר מקום יושב על מעין מושב ליד הנהג, שרגל אחת שלי מתנפנפת מחוץ לריקשה. שהנשים ירדו עברתי לשבת ליד רעייתי והוא לקח אותנו עד איזו נקודה ואז עצר ואמר שזהו, הוא לא יכול להמשיך הלאה, הפעם הייתי למוד נסיון ואמרתי לו שאני לא ראיתי שעברנו על הגשר ולכן אין לי כוונה לרדת עד שנגיע למלון, אבל האנגלית שלו שהייתה דלה ביותר לא הייתה ערוכה לדו שיח כזה מתוחכם ולכן אחרי שראיתי שהוא חוזר על אותה המנטרה ושאין מצב שהוא יבין אותי ירדנו ואמרתי לו שאם הוא לא מביא אותי למלון אני משלם רק חצי מחיר ונתתי לו חצי מהסכום, מה שהוליד כצפוי בליל של שטף הודי שלא היה מאושר מידי. הויכוח ביננו עורר תשומת לב של מישהו שהיה שם והוא ניגש לדבר איתנו ואחרי שהקשיב לנהג פנה אלי ואמר לי שהוא באמת לא יכול להמשיך מפה הלאה עד למלון, אבל אני לא ממש התכוונתי לוותר ושאלתי מדוע והוא הבין שאין מצב שאני מוותר בקלות ואמר לי, בוא איתי, אז הלכנו עד לקצה הרחוב והוא מראה לי שכדי להגיע לגשר צריך לרדת בכ 20 מדרגות תלולות והגשר עצמו הוא צר ומיועד למעבר הולכי רגל כך שאין מצב שהריקשה עוברת לצד השני. מה אגיד, שתים אפס לנהגי הריקשות ההודים, שונא אותם, אבל שהם צודקים אז אין מה לעשות, חזרנו לריקשה ושילמתי לבחור את שאר הכסף, העמסנו את המוצילות והלכנו לכיוון הגשר.
שהיגענו לצידו השני של הגשר, היפעלנו גוגל כדי לנווט למלון, אחרי כמאה מטרים הוא מציין שהיגענו ואני מביט סביבי ולא רואה שום דבר שמזכיר מלון, אלא רק חנות שהיא מעין סופרפארם אבל בלי הסופר, כלומר קטנה. את רואה משהו , אני מפטיר בעצבנות לזוגתי, עדיין טעון באנרגיות שליליות מהויכוח, והיא למודת נסיון שותקת ונותנת לי לשחרר קיטור, אז אחרי כמה הליכות הלוך ושוב סביב הנקודה הזאת היא אומרת, הנה, זה פה. מה פה אני עוקב אחרי ידה ומוצא את עצמי מביא במעבר בין בינינים, ברוחב של אולי מטר אם להיות נדיבים, שחצי מימנו מכוסה בתוצרי ארוחת הבוקר של פרה, איפה את רואה פה מלון אני שואל והיא מצביעה לתוך הסימטה, אני עוקב אחר אצבעה וכפתור ופרח, בגובה של כשלושה מטרים בתוך הסימטה, על הקיר שלט אדום קטן עם שם המלון המבוקש. אנחנו עוקפים את צואת הפרה ונדחקים לתוך הסימטה ואכן אחרי כמה מטרים, במעלה גרם מדרגות ניצב המלון המבוקש ואז באפלולית הסימטה אנחנו מבחינים שיש מולו עוד מלון ומעט אחריו מלון שלישי. אחרי שיחה קצרה עם הבחורה שבדלפק, אנחנו מבינים שהדירוג הטוב שלו בגוגל הביא לנו שתי תוצאות בילתי צפויות, קודם כל המחיר הוא גבוהה יותר ממה שנכתב בגוגל ושנית נשארו רק חדרים בסטנדרט גבוהה יותר ובמחירים יותר יקרים, אז בלי למצמץ עשינו אחורה פנה ואיך שאנחנו יוצאים אני שם לב שהמלון שמולו, לא ממש מוצא חן בעיני אבל זה שאחריו נראה די חדש ומבריק יחסית לסביבה, אז נכנסו פנימה והאיש שבדלפק שכבר חשב לנמנם קם בנמרצות מסויימת ואמר, קאם אין, קאם אין, ניו פרופרטי, ניו פרופרטי, (אצלו הכל הולך בצימדי מילים) שזה בערך, תכנסו, זהו מלון חדש ואכן אנחנו רואים שהכל מבריק וחדש מסביב, אז אחרי שיחה קצרה מסתבר שיש חדר בקומה שלישית (בלי מעלית) אבל במחיר סביר לחלוטין ואחרי שג'וס בודקת אותו ובעיקר את השרותים היא מעניקה לו תו כשרות של הרבנות הרפורמית בהודו שכעת היא הנציגה הבלעדית שלה.

צילום: ג'וסלין בראון. (את השירותים היא גם צילמה להראות לי אבל אחסוך זאת מימכם)
שירדנו חזרה לקבלה ערוכים ליציאה לטיול קצר פגשנו כמה מהחברה הישראלים הצעירים שהתעלמו מאיתנו בהתארגנות של הירידה מהאוטובוס, בשיחה איתם הסתבר שהם עברו כבר כמה מלונות שהיו תת רמה, אז הרגעתי אותם ואמרתי להם, ניו פרופרטי, גוד הוטל, מה שישר הקנה לי נקודות זכות אצל פקיד הקבלה וגם הצעירים שמחו לסיים את ההסתובבות עם המוצילות ברחבי האזור, למרות שקיבלו חדר בקומה רביעית.

שיצאנו לרחוב, הצטידנו בזוג בקבוקי מים קרים מחנות סמוכה שגם סיפקה שרותי כביסה וקצת פיצוחים לדרך והחלטנו ללכת למפל פטנה (PATNA) שהופיע לנו במפה בכיוון מזרח ליד גשר נילקנט (Neelkanth Bridge), שזה היה נראה כמו שעה הליכה שלווה לאורך דרך גשר לקסמן.
ליד גשר לקסמן היו מספר דוכנים של הודים שנראו לנו מענינים אז עצרנו קצת לצלם:

האיש בדוכן מכין כוסות שתייה של מיץ קנה סוכר בעזרת מכשיר המעיכה הזה.

זה היזכיר לי איך פעם היינו קונים גרעינים בארץ, בשנות השישים. יש לו שם גביעים מגולגלים מניר עיתון אותו הוא ממלא בגרגירים או ירקות לפי בחירתכם. את האיש בצהוב שעומד שם בצד עוד תפגשו בהמשך.

היא הלכה על התירס והלימון מוסיף המון, גם בהודו.
ליד הגשר יש גם תחנת מוניות וכזכור לכם נהגי המוניות זה העם הכי נודניק בהודו שעוקפים אותם במעט רק נהגי הטוק טוק, אז אחרי שדחינו לא מעט הצעות להמיר את שעת ההליכה ב 200 רופי יצאנו לדרכנו עם מלווה בצורת כלב רחוב שגם הם כמו הכלבים במנאלי, למדו לזהות הזדמנות תיירותית. היתרון בכלב כמלווה היה שהקופים החצופים שמרו מאיתנו מרחק בטחון וכמובן משיניו של הכלב שלא אוהב תחרות על אותו מקור מזון פוטנציאלי. ההליכה הייתה קלה אם כי מעט מאובקת, לאורך נהר הגנגס שבו התבצעה פעילות של קבוצות חובבי שיוט למינהם. שהיגענו למקדש לא הצלחנו למצוא את המפל ואפילו שוטרת שהייתה ליד הגשר לא ידעה על כך הדבר, אז אחרי שהסתובבנו במעגלים היגיע עוד זוג של ישראלים צעירים שחיפשו את המפל וביחד הצלחנו להבין שאין שום סימון או שביל ופשוט צריך ללכת ביער שאחרי המקדש.

צילום: ג'וסלין בראון.
ההליכה הייתה ממש קלילה והמפל היה יותר מפלוני מים קטנים. גם הזוג הזה היה מאוד נחמד ותקשורתי ומעט אחרי זה פגשנו הודי מבומבי שגם טייל שם ונשארנו ביחד גם לדרך חזרה לעיר ולארוחת הצהריים.

צילום: ג'וסלין בראון.
שהיינו ביער ג'וסלין סיפרה להם על הצריבה שקיבלה ביד מצמח לא מזוהה ליד דרמקוט, שכנראה הוא ממשפחת הסרפדים ואז הבחור אמר שיש דרך פשוטה לגלות זאת והראה לנו את גוגל לנס (Google Lens) שמרגע זה מאוד הקל לנו על זיהוי של כל מיני דברים במהלך הטיול.

קצת צילומי דוכנים ואנשים מהדרך.

אין ספק שהססגוניות של הרחוב ההודי מטריפה את החושים.

הרכב מיני משפחתי, החיוך הוא אקסטרא.

צילומים: ג'וסלין בראון.

החלטנו לסיים את הטיול המשותף במסעדה הזאת, היה כייף להכיר אנשים חדשים ולטייל איתם. בערב יש ליד גשר ראם (Ram Jhula) טקס של פוג'ה או כמו שחלק מההודים קוראים לו ארטי שזה טקס הינדו דתי שמתקיים כל ערב סמוך לשקיעה ליד נהר או מקור מים (pooja or aarti). אז החלטנו ללכת למלון לנוח קצת לפני הטקס, נפגש בטקס, נמסטה.