דלהי – אזור המיין באזר ושער הודו.

זמן כוכבי: עשרים ותשעה והשלושים באוקטובר 2019.

יומיים לפני החזרה לארץ החלטנו להסתובב ללא תכנון בשכונות שליד המיין באזר ולראות אולי נמצא שווקים מענינים לקניות של מתנות ואני חייב לציין שמעבר למבטי התדהמה שקיבלנו בחלק מהמקומות, היו אפילו מבטי עוינות שכנראה נבעו מהתרסה על החוצפה שאנחנו כלבנים פריוילגים ירדנו למקומות קשים כאלה כתיירים. מיותר לציין שלא העזתי להוציא מצלמה כדי לא להגביר את העוינות או לתת מוטיווציה לחובבי עשיית כסף קל. כמובן שהתברברנו בתוך שכונות אילו וגם כאן כמו באמריצר או ואראנסי התגלה ה GPS שבטלפון כמכשיר לא יעיל. מהליכה זו יש לי ארבע תמונות בלבד שצולמו מהטלפון וממחישות את העוני הצבעוני של הודו:

גם בשחור לבן ניתן לחוש את הציבעוניות המדהימה של המדינה המענינת הזאת:

שער הודו:

שער הודו כאמור מרוחק מהמיין באזר רק כ 20 דקות נסיעה באוטובוס מקומי ואף הוא משתרע על שטח ענק שכולל את אתר ההנצחה לחיילים והשער עצמו שבנוי בסגנון דומה לשער בפאריס. אפשר להעביר שם כמה שעות למי שחובב היסטוריה צבאית כפי שהיא מוצגת בעינים הודיות.

האתר הוא מקום עליה לרגל לתלמידי בתי ספר שהיו שם בהמוניהם וכן יצא לנו לשוחח עם קצין צעיר שהתלהב מהעובדה שאנחנו מתענינים באתר. בכללית הם רואים בישראל ידידה של הודו מול העולם המוסלמי.

אגב, למי שחושב שעיבדתי את התמונות באיזו טכניקה רומנטית – פסטורלית טעות בידו, כי בכל 5 הימים ששהינו בדלהי היה אחד מזיהומי האוויר החריפים ביותר שהיו בעיר והיגיע לרמה שהסתובבתי שם עם צריבה בילתי פוסקת בגרון.

ככה היו היומיים האחרונים, קניות ושער הודו, מחר אנחנו חוצים את תחנת הרכבת העמוסה למדי לצד השני עם התרמילים ובדיקות הבטחון וזה יקח לנו כמעט שעה, עולים על הרכבת עד לשדה התעופה נסיעה של עוד 45 דקות. אני באופן אישי שמח לעזוב, השילוב של העוני , הצפיפות והערפיח בגוון חולי מדכא לא גרמו לי לחבב את דלהי. האם אחזור להודו ביום מן הימים, קשה לומר, יש בה משהו מושך למרות כל התלאות שעברתי שם, אבל אילו החוויות האישיות שלי כי רעייתי אמרה שבהחלט תהיה מוכנה לחזור ככה שלפחות אחת מאיתנו רשמה חוויה טובה.

כפי שאתם רואים עמוסה במתנות לילדים וחיוך רחב היא מוכנה ליציאה לשדה.

מכיוון שאנחנו עוזבים בסוף חג הדיוואלי אסיים בברכה הודית טיפוסית לעם הנחמד הזה

נמסטה.