התמונות ברשומה זו צולמו ברובן על ידי ג'וסלין בראון-כהן. עמק פארווטי הוא יעד מתויר על ידי ישראלים רבים ואם מגיעים מצוידים לטיולי קמפינג ניתן לטייל שם בקלות בין מספר ימים ומעלה. לחובבי הסאטלה, קאסול נמצאת שם וכן מגדלים באזור זה (לפי שמועה) עשבים מזינים מאוד. לנו היו בין יומיים לשלושה לאזור זה ואחד מהם כאמור כבר נצרך לטובת הפסטיבל של קוללו שהיה בהחלט לטעמי. בדיעבד החלטנו לקחת יום במאניקארן עם אופציה לרדת לכמה שעות בקאסול מה שלא קרה עקב האיטיות של האוטובוסים באזור. מכיוון שיש לנו עכשיו נסיעה לא קצרה למאניקארן אנצל את הזמן ואני הולך להיות קצת יבשושי לטובת מי שמתכנן טיול באזור ולתת קצת מידע טכני:
כל האוטובוסים המקומיים לעמק, יוצאים מבהונטאר (2 במפה) כך שאם באתם כמונו לפסטיבל בקוללו (1 במפה) ניתן להתגורר שם במלון ולקחת אוטובוס לבהונטאר שיושבת על רצף עירוני עם קוללו ושם להחליף אוטובוס לעמק. האוטובוסים עוברים בקאסול (3) ומגיעים עד מאניקארן (4). זמן הנסיעה כחמש שעות (למרות שהנסיעה חזרה לקחה רק 3.5 שעות) מה שאומר שאם באתם ליותר מיום אחד עדיף להתגורר בקאסול או במאניקארן ומשם לטייל באזור. בשום מקרה לא לחבר טיול עם יציאה ממאנאלי (7) שאולי נראית קרוב על המפה אבל מרוחקת כמה שעות של נסיעה. עוד נקודה שאני רוצה להזכיר ,קשורה בעקיפין להחלטה שלי לא לשהות זמן נוסף בעמק פרווטי למרות יופיו. אחד מהדברים שציינו בפני סוכני נסיעות הודים בגאווה, באותו זמן שתכננתי את הטיול, היא היכולת שלהם לדייק את הטיול מבחינת לוחות זמנים, ואכן כפי שגיליתי אין זה דבר פשוט. בארה"ב לדוגמה כל השירותים, התשתיות והמידע טובים, איכותיים, זמינים כך שקל מאוד לאמוד הגעה ממקום למקום, לייצר תוכנית טיולים, ולמצוא מלונות, רכבים להשכרה, טיסות והכל במחירים יחסית סבירים. בהודו, למרות שהמחירים הרבה פעמים זולים עד כדי גיחוך, מה שאתה מקבל הוא גם בהרבה מיקרים שווה גיחוך וזה רק אחרי שסיגלת את השלווה ההודית והבנת שאין טעם להתרגז וזה זמן הודו. התשתיות רעועות, האוטובוסים כמו שציינתי בפרקים הקודמים ראו ימים הרבה יותר טובים, ומציאת מסעדה שמתאימה לקיבה העדינה שלנו היא משימה לא פשוטה בפני עצמה, ואני לא מדבר על אותם יחידי סגולה שיש להם קיבה מפח. מכאן כאשר עלינו על האוטובוס והיגענו כעבור חמש שעות למאניקארן שמרוחקת רק 30 קילומטר מבהונטאר, לא התלוננו, זמן הודו. הדרך שבה השתמשתי כדי לקצר חלק מהנסיעות האלה ולהכניס הכל למסגרת של שלושים הימים שהיו לנו היא הזמנת טיסות מהארץ, ויש בזה יתרונות גדולים לצד חסרונות. שתי היתרונות המובנים כמובן הם מחיר ממש זול, בין 50-120$ לכרטיס באיר אינדיה או אינדיגו, שתי חברות מצוינות שטסות במטוסים סבירים ועומדים בתקנים בין לאומיים וזמן הגעה קצר ליעד ברמת נוחות טובה. החסרון של זה שקביעת תאריך טיסה מראש מחייב אותנו לבדוק שאכן נוכל להגיע לאותה טיסה מה שאומר שאם עולה חשש שלוח הזמנים עלול להתנגש במציאות ההודית יש להתאים את הלו"ז למציאות או שתיצפו בטיסה שלכם באוויר בזמן שאתם עדיין על הקרקע, מצב לא רצוי לכל הדעות ואשר קרה לי כבר בעבר, כאשר בדיקות ביטחוניות שהתארכו בפאריז, גרמו לי ולמשפחתי לראות את הטיסה שלנו לארה"ב יוצאת לדרכה בלעדינו, נדרשו ארבע דיילים כדי להפריד אותי מהצוואר של הדיילת תוך שאני צועק "עצרו את המטוס", אחח איפה הימים ההם שנדרשו אמתלות פחותות משוקולד לתיגרה הגונה עם דיילים. האפשרות השניה לטוס היא להזמין אחרי שמגיעים להודו, ממש יום או יומיים לפני הטיסה ואז מנטרלים את הדאגה שהעליתי בדבר לו"ז צפוף, ומשלמים (כן כן לכל דבר יש תשלום) באפשרות הסבירה של מחיר הרבה יותר גבוהה כי למחירי הטיסה בהודו יש נטייה להשתנות ככל שהמטוס מתמלא או במקרה הפחות טוב, גם יותר כסף לא יעזור אחרי שהטיסה התמלאה ואם היה לי זמן הייתי מספר לכם את סיפור הטיסה שלי לוואראנאסי, אבל אני מציץ על רעייתי ורואה אותה מצלמת במרץ את הנוף מהחלונות המטונפים של האוטובוס, אז הסיפור הזה ידחה לפעם אחרת.אזור של קאמפינג ליד קאסול.הרחוב הראשי בקאסול, ולא טעיתם, השלט בעברית, אז על זה אני אומר, עזבו אותי מסיפוח הבקעה, תשוחרר קאסול לאלתר… שמעת ביבי?לאורך הדרך היו אנשים שירדו עם תרמיל לטיול רגלי בטבע.למי שמבחין באדים שמרחפים באוויר, זה מה שמביא למניקארן את תהילת העולם שלה. לפני ממש הרבה זמן גרו במקום זה במשך 11000 שנים פלוס מינוס כמה ימים האל שיווה ופארווטי, מה שאומר שללא ספק יש להם את הזכות להיקרא דייר מוגן במקום. עכשיו, בזמן שעשו שם מדיטציה נפל העגיל מהאוזן של פארווטי למים ולא הצליחו למצוא אותו… פחחח גם כן אלים, עכשיו כאן הסיפור די מסתבך ומופיעים פה עוד אלים ואיזה מלך נחשים שיש לו פטיש לעגילים ושבסוף מפוצץ את כל הענין ואז נוצרים כאן המעינות החמים, שהופכים אוטומטית מקודשים ושכל הענין לא ישכח נותנים למקום את השם עגיל באוזן (מאניקארן). האמת שאני חושב על זה, יש בזה משהו פאטישי עם עגילים בכל מיני מקומות… וואלה האלים האילו של פעם ידעו לכייף.הייתה איזו קבוצה של אנשים על אחד הגגות ליד הנהר שהצטלמו עם לבוש מסורתי של האזור, אז שאלתי אותם אם זה סוג של הכנה לטקס חתונה (משהו כמו חינה אצלנו, כלומר אצל התימנים שבנינו) והם אמרו לי שהם תיירים באזור שמצטלמים ככה למזכרת ושגם אני יכול תמורת אי אילו רופיות לעשות זאת.יש הרבה אנשים כאילו בהודו ואני לא ממש בטוח מה התפקיד שלהם, אולי הם חלפני כספים.השלט הזה הוא תעלומה אמתית, קודם כל חתום עליו בנק מכובד מאוד של הודו, אבל לא ממש ברורה תכליתו של השלט, קודם כל הוא לא מגדיר את תחום האיסור, האם זה מטר מהשלט, מאה מטרים, כל העיר? אחר כך הוא לא מגדיר את חומרי העישון שבאיסור, סיגריות רגילות, עשב, בשר, כל המצוין בהנ"ל? ובכלל מדוע פיסת אדמה שנראית כמו פח אשפה אסורה בעישון? אולי זה רק ישפר אותה? לאלים הפתרון, טוב שיש לפחות קו עזרה של המשטרה לפנות אליו.יציקת גג בסגנון הודי.את הדרך חזרה לקוללו עשינו בזמן שיא של 3.5 שעות, לאחר שהנהג החליט לחסוך על המעצורים צעד ברור והגיוני לחלוטין, אחרי הכל נוסעים יש מספיק, אבל להשיג מעצורים לאוטובוס כל כך ישן שמה שמחזיק אותו זה החלודה והלכלוך, זה ממש קשה. בקוללו החלטנו לטייל מעט ביריד החקלאי שהוא חלק מאירועי הפסטיבל ואני חייב לציין, די בתדהמה, שבחיים לא חשבתי שיש מגוון כל כך גדול של סוגי עדשים וקטניות, את ארוחת הערב החלטנו הפעם לסעוד במקום מערבי לחלוטין, פיצה האט שנמצאת ליד המלון שאכלנו בו אתמול ורגע קל של חוסר ערנות הביא לי פיצה פפרוני עם חריפות כזאת שאם הייתי עומד ליד השלט מהסיפור על העישון, הייתי בטוח מסיים את היום בכלא ההודי. נמסטה.
יום אחרון בדהרמקוט ואחרי ארוחת בוקר, פינינו את החדר והפקדנו את המוצילות בדלפק הקבלה עד לנסיעה שלנו בלילה לקוללו, מכיוון שהמחיר המוניות אחיד שאלתי את האיש בקבלה אם יש להם שרות הסעה לתחנת האוטובוס בתקווה שהוא ירצה להיות נחמד ולהסיע אותנו ברכב של המלון, אך הוא כנראה לא היה מעונין להסתבך איתם ועשה את עצמו כלא מבין ואמר לי שהוא יזמין לי מונית, סגרנו על 22:00 שזה שעה לפני שהאוטובוס יוצא והדרך לשם היא לא יותר מ 20 דקות. לאחר מכן החלטנו להתפצל ורעייתי הלכה לאחד מהחנויות ליד בית חב"ד כדי ללמוד לעשות צמיד יד מחוטים ואילו אני החלטתי לשוטט באזור ולעשות מה שאני אוהב שזה לצלם ולכן אתן לתמונות לדבר ואולי קצת אוסיף להן הערות:
בתמונה הראשונה רואים ישן ליד חדש, מימין בית בכפר בנוי בשיטה הישנה לפני שהקדמה היגיעה לכפר יחד עם התיירים, ומאחוריו הבניה כיום כולל צלחת הלוויין. בבית הישן גרות רק הפרות כיום.
המבנה האדום עם המדרגות שעליהן כוס נחושת הינו גם כן שריד של הכפר הישן והיום הוא משמש את בני הבית כחדר שירותים, אין ספק שאילו השירותים עם הכי הרבה אופי שראיתי.
את עבודות הבית אפשר גם לעשות בחוץ בשמש הנעימה, יחד עם התירס שמתייבש בשמש, ככה גם אפשר למנוע מעורבים לקחנים ומכרסמים לקחת מס תירס.
בגסו עילית, אי אפשר לומר שגודל הכפר מצדיק פיצול לעילי ותחתי, כנראה שזה יותר עקב תלילות הרחוב הראשי, מנסים להקל על התרמילאים את החיפוש אחרי המגורים.
את הזמן שנותר לי עד לנסיעה לקוללו אנצל כדי לסכם את השהייה פה, המקום בסך הכל נחמד, אחרי הכל זאת ההימליה ההודית ונוף ומזג האוויר בהתאם, שאלת המפתח היא האם שווה להגיע לפה כי אחרי הכל ההגעה אינה פשוטה ומערבת נסיעה ארוכה באוטובוס, בדרך כלל מדלהי, או טיסה לא זולה לאזור ושוב נסיעה של כמה שעות בדרכים ההודיות שמיועדות בעיקר לחובבי ז'נר נהיגת שטח. עוד אופציה היא רכבת עד לפאטנקוט ומשם שוב אוטובוס, יען כי אין, נכון לזמן כתיבת שורות אילו, רכבת שמגיעה לתוך ההימליה ההודית. כמובן שכל זה לא מעניין את אותם אילו שביכולתם לשכור נהג שיסיע אותם לכל מקום. אז שעשיתי אני את המחקר הזה ושאלתי אנשים על המקום, נתקלתי בשני סוגי תשובות, היו את אילו כמוני שאמרו שהמקום נחמד אבל אין פה מבחינה תיירותית יותר מידי פעילות והמליצו על שהות של יומיים שלושה כדי למצות את המקום. והיו כאלה שעצם הזכרת שם המקום גרמה לעיניהם לעטות דוק של געגועים ואמרו לי שמחר בבוקר הם מוכנים לחזור לשם, כלומר לפה, כלומר דהרמקוט וסביבתה. אנשים אילו הם בדרך כלל כאלה שמגיעים לקחת קורס בנושא כל שהוא שקשור להודו, החל מאוכל הודי, מיסטיקה הודית, נגינה הודית, יוגה וכדומה, בקיצור מתנ"ס הודי. אנשים אילו שהייתי מקטלג אותם (לשם הנוחיות) בתווית "מיסטיקנים" יוכלו לשהות פה שבועות, ליהנות ממבחר הקורסים שבחלקם מופעלים על ידי מורים דוברי עברית, וליהנות מקולינריה בין לאומית במבחר מסעדות קטנות שצופות לנוף מקסים. האוטובוס לקולו היה אמור לצאת ב 23:00 ולכן עזבנו את דהרמקוט ב 22:15. טייס המונית שהסיע אותנו את ארבעת הקילומטרים, עשה זאת בזמן סביר של כ 15 דקות בהתחשב בפיתולים ובדרך הצרה והמשובשת ואת אנחת הרווחה שלי שהגענו ליעדנו הוא כנראה פרש כשביעות רצון מהנהיגה שלו מה שהניב לו 50 רופי נוספים והעיקר שיעלם לי מהעיניים.
למעונינים זאת הכתובת של נקודת האיסוף לאוטובוס: MDR45, Kotwali Bazar Rd, Dharamshala, Himachal Pradesh 176215, India והיא נמצאת בתחנת הדלק. האוטובוס באופן מפתיע יצא לדרך רק באיחור של 15 דקות שזה בקריטריונים ההודים עמידה מרשימה בלוח הזמנים.
אני גם יכול לומר בדיעבד שאכן היה הכי טעים שאכלתי בהודו. את המומואים שמה לנו על צלחת נייר וכאן נוצרה לנו בעיה קלה איפה לשבת כדי לאכול אותם, אז בהתחלה הלכנו לכיוון אחורי המקדש במטרה למצוא מקום ישיבה אבל עדת קבצנים בדרגות נכות שונות שקיבלה שם את פנינו גרמה לנו להבין שעדיף מקום אחר, אז חזרנו לכניסת המקדש ואני מבחין שם באזור ליד הקיר שהוא לא רק נראה נקי, שזה שלעצמו דבר חשוד בהודו אלה גם ממש בגובה ישיבה, אז אני פונה אליו בנחישות רבה, לתפוס לנו מקום לפני שמישהו יקדים אותנו, ומתיישב ופונה לאישתי כדי לזרז אותה. רק אז אני שם לב שהיא מנפנפת בידייה כמו ציפור, ומאחר שזה לא נראה לי כמו זמן טוב לנסות ללמוד לעוף, אני אומר לה, בואי שבי ציפורה נחמדת, אבל היא בשלה ממשיכה לנפנף, "צבע טרי" היא אומרת לי ואני חושב נו טוב, היא באמת הייתה מגייסת מילואים שהייתה צעירה אבל עכשיו להשמיע סיסמאות גיוס, מה אני אומר לה בחוסר סבלנות קל, והיא מחווה על כמטר מהיכן שהתיישבתי ושאני מביט לכיוון רואה שלט שמצהיר בהודית ברורה בהחלט, ושלו ידעתי הודית בטח הייתי מבין כזהירות צבע טרי, וממש על ידו מיכל צבע אפור/סגלגל ומברשת, שמהוות עדות מרשיעה למדי. אני קם בזריזות תוך שמכנסי הטיולים החדשות שלי משמיעות קול מחאה, ומנסות להישאר במצב ישיבה ומגלה שאותו חלק בישבן שלי שהיה בזכות המכנסים שחור, בוהק כרגע באפור/סגול בהיר. נשים, כידוע מוכנות לכל מצב ואין סיכוי שתתפוס אותן לא מוכנות, אז רעייתי הייתה מוכנה גם הפעם ושלפה מתיקה (שמהווה לדעתי סוג של חור שחור שמכיל את כל היקום) חבילה של מגבונים לחים וכך יכולתם לצפות, לו הייתם עומדים בכניסה למקדש הדאלי למה, באישה לא צעירה, מנקה את הישבן לגבר בן 60 שאוחז בידיו צלחת נייר עם תריסר מומואים מעוררי תיאבון. כעבור חצי חבילת מגבונים חזר ישבני פחות או יותר לצבעו הטיבעי ואת המומואים החלטנו לכרסם בעמידה תוך כדי שאנו צופים בצבעי ההודי שמוחק את סימני ישבני מהכניסה של הוד קדושתו.
אחרי פתיחה כזאת כל שנשאר לנו זה להכנס למקדש ולראות האם הפסדנו משהו מכך שלא נתנו לנו להיכנס להרצאה, אבל לא היה נראה כך, רעייתי נכנסה פנימה לאולם התפילה איפה שמורידים את הנעליים ואני מחמת הפטריות החלטתי לוותר על העונג וצפיתי בנוף מהמרפסת שהיה די יפה, שיצאה התביית עלינו טיבטי מקומי עם אנגלית די סבירה יחסית לעובדה שלפי סיפורו הוא ברח מטיבט לפני כשנה וכעת הוא נמצא בתקופת לימודים של כמה חודשים שבסופם הוא יצטרך להתחיל לחפש לעצמו עבודה. אני מניח שזה מעין סל קליטה טיבטי כמו שכאן מקבלים עולים חדשים והיה נראה שהוא מנסה לעשות השלמת הכנסה על חשבוננו על ידי כך שיראה לנו את המקדש, אבל לא היה שם יותר מידי מה להראות ולהסביר או שאולי הידע שלו ורמת ההבנה שלו בהדרכת תיירים לא הייתה ממש טובה, כך שעם כל האמפטיה והרצון שלי להחליף ידע במצלצלים, לא תרמנו ח"י שקלים לקופת הצדקה שלו.
הנרות האלה במקדש הם ממש כמו נרות הנשמה אצלנו, הם מדליקים לזכר בני משפחה שנהרגו בטיבט על ידי הסינים ומסתבר שיש לא מעט כאלה.
אחרי ביקור לא ארוך מידי במקדש יצאנו לקנות קצת פירות ויצאנו לשוטט בעיירה הקטנה, משהו כמו שלוש שעות בהליכה מאוד איטית. יש שם בעיקרון שתי רחובות באזור המקדש ששם גם יש את השוק ומעבר לזה אין יותר מידי מה לראות, ככה שעד 16:00 כבר היינו בחזרה במלון שלנו בדהרמקוט. מכיוון שמחר זה היום האחרון שלנו בדהרמקוט, והרמנו ידיים סופית מהניסיונות לקנות כרטיס אוטובוס דרך אחת מסוכנויות האינטרנט, לאחר שלא הצלחנו לשכנע אותם לקבל כרטיס אשראי בין לאומי מישראל עם סים הודי שהיה לנו בטלפונים. שהיינו ברישיקש סיפר לנו ישראלי שפגשנו שהוא מבצע את ההזמנה עם סים ישראלי שהוא מחזיר לטלפון במקום ההודי, אבל כדי לא להיות מחויב בגלישה סלולרית הוא עושה את זה דרך הוייפיי של המלון. אנחנו קפצנו לסוכנות נסיעות של שמש ברחוב הראשי והבחור שם היה יעיל ועם עברית מצוינת סידר לנו מקום באוטובוס לקולו, שזה אותו אחד שמגיע למנאלי, ולהפתעתי בפחות כסף מהאתר של Red Bus שדרכו ניסינו להזמין. מה אומר, נמסטה.
טיול לא קליל לטריונד, ירידה לבגסו וקצת על מכשירי ATM בהודו.
זמן כוכבי: חמישי באוקטובר 2019 את הבוקר התחלנו בארוחת בוקר קלה, מזג האוויר נראה מבטיח, מעט עננים אבל למרות הקרירות די שימשי, בכלל בכל השהות שלנו בדהרמקוט מזג האוויר היה קריר ושימשי פרט לחצי יום שיצא גשום למדי, אולם זה היה בשעת הערב כך שלא בוטלו תוכניות בעטיו. לכבוד שבת קודש, החלטנו לעשות אתהעליה מדהרמקוט לטריונד (Triund) שזאת עליה של כ 850 מטר אנכית, לא משהו שאמור להיות קשה מדי ואם היתה להודים מסורת של מסירת מידע לתיירים אז הם בטח היו מדרגים את המסלול כבינוני/קל שמיועד גם למשפחות, ואנו היינו אמורים להגיע לשם בכארבע עד חמש שעות, מה שלא לקחנו בחשבון היא העובדה שאנחנו זוג קשישים עם משאבה לא ממש חדשה ובנוסף לא כל כך מורגלת לגובה הזה מבחינת רמת החמצן. לקח לנו כשלושת ריבעי השעה רק להגיע לתחילת המסלול שם נרשמנו במעין ספר אורחים והתחלנו בהליכה רצופה בהרבה עצירות לטעינת אוויר שמידי פעם חולפת על פנינו עוד קבוצה של הודים צעירים שדילגו בעליה כמו עיזיי הרים. הנוף היה מרשים ולאט לאט הפכה דהרמקוט מהגובה אליו טיפסנו לעיירת לגו, שבאופק אנחנו רואים את העליה להימליה ההודית. לקח לנו כשלוש שעות להגיע לחצי הדרך ומכיוון שהחלטנו שאין לנו כוונה ללון בשטח והשעה הייתה אחת בצהריים עשינו אחורה פנה והתחלנו בירידה חזרה.
תחילת המסלול לטריונד, הצד של קאנגרה.
הירידה הייתה קלה יותר ומהירה יותר ככהשעד 14:30 כבר היגענו לבגסו במטרה לחפש ארוחת צהרים ולשלוף קצת כסף מהבנקו-חור, עכשיו יש איזה קטע שהיה לי בהונגריה והוא די חוזר פה בהודו וזה העובדה שאנשים לא מוכנים לקבל כסף בפלסטיק כלומר בכרטיס אשראי. הסיבות כמובן יכולות להיות מגוונות, החל מחוסר רצון לשלם עמלה מיותרת לחברת האשראי וכלה בהעלמת מס פשוטה ואני לא מדבר על דוכנים בשוק חלילה אלא על בתי עסק כמו מלונות ומסעדות שמקובל מאוד לשלם שם ברוב המקומות שהייתי בהם בפלסטיק. תוצר הלוואי הלא ממש כייפי הוא שאו שאתה מושך הרבה כסף שיספיק לך לשבוע וכמובן לוקח את הסיכון שתיפול קורבן לאיבוד/גניבה של הכסף או שתמצא מכשיר ATM תקין עם מספיק כסף בתוכו כך שאפשר יהיה להוציא מימנו כסף לפחות ל 5-6 ימים קדימה ויותר מפעם אחת מצאנו את עצמנו מבזבזים זמן טיול יקר בשיטוט במקום שאינינו מכירים בנסיון לאתר את המכשיר הקרוב אלינו לפי גוגל מאפ פוגשים באותם מקומות אנשים שהיו איתנו במכשיר הקודם שלא עבד. השיא היה שהיינו בקולו בפסטיבל הדוסרה עברנו 4 מכשירים עד שמצאנו אחד שנתן לנו את הסכום שרצינו ושם גם היה לנו מקרה די מענין. בארץ שאנחנו מושכים כסף התהליך די פשוט, מכניסים כרטיס, מקלידים קוד, בוחרים משיכה וסכום, לוקחים את הכסף והכרטיס והולכים שמחים ומאושרים לדרכנו וכך גם היה נדמה לנו שזה עובד בהודו, אבל לאחר שהודי שעמד אחרי בתור לקבל כסף העיר את תשומת ליבי, שמתי גם אני לב שישנם מכשירים שלמרות שלקחתי את הכסף והכרטיס בסיום הם שאלו אותי: האם אני רוצה לבצע פעולה נוספת?, הוא אמר שאני חייב ללחוץ על ה NO אחרת מי שבא אחרי יכול להעביר את תכולת הכסף מחשבוני אל חשבונו, בהחלט ארוע לא נעים ומזל שמי שעמד מאחורי היה אדם ישר. דבר נוסף שקשור למשיכת כסף הוא ששמעתי כאילו עדיף למשוך כסף בבנק אינדיה ואכן השתדלתי למשוך בעיקר מהם אבל לא תמיד התאפשר, בבדיקה שעשיתי בארץ מצד שני אחרי שבדקתי את עלויות המשיכה מהמכשירים היגעתי שסך כל עמלות המשיכה, ללא קשר איפה הם היו, של הבנקים שם ופה (כן, גם בצד שלנו יש עמלה) היו כ-4%. שחזרנו לדהרמקוט ראינו ליד בית חב"ד בחורה ישראלית עם רגל מגובסת בצורה די רצינית ושאלנו אותה מה קרה לה והיא סיפרה שבאחד הלילות היא פסעה בשביל/רחוב הראשי של דהרמקוט והחליקה ושברה את הרגל בצורה די רצינית שחייבה ניתוח והשתלה של מתכת במקום העצם שהתרסקה, למזלה היא עשתה ביטוח די טוב ויצא שגם בית החולים באזור הזה מתמחה בסוג הזה של ניתוחים, אז היא בהמתנה של כמה שבועות עד שירשו לה לחזור לארץ. בינתיים היא נתנה לנו המלצות לגבי מסעדות טובות באזור כולל אישה טיבטית שגרה במקלוד ג’נג ועושה בבוקר סיר מומו שנגמר בצהריים והוא המומו הכי טוב שהיא אכלה בהודו (היא פעם רביעית בהודו), אז כמובן בדקנו את ההמלצות שלה וחזרנו לספר לה לפני שעזבנו שהיא פגעה בול בכל אחת מההמלצות.
הנוף של דהרמקוט מהשביל לטריונד.
גוגל לנס(LENS) לא היה בטוח מה העץ הזה, אמר שאולי זה אלון השעם.
שהגענו לשביל שמחבר את דהרמקוט לבגסו ראינו את הבחור הזה (מישראל) מנגן לעיזים עם הכלי המוזר הזה, בזכות סובלנותה של העז ההודית, לבחור שלום.
טיול קליל מדהרמקוט למקלוד ג'נג, העירה של הדאלי למה.
זמן כוכבי: רביעי באוקטובר 2019 יום רביעי בהודו ויום שני בדהרמקוט ואני כבר יכול לומר שהמקום הזה מאוד תיירותי באופיו, ולמרות שההודיות מורגשת כאן הרי היא במינונים שמאפשרים לעכל אותה הרבה יותר בקלות. השפה ברחוב היא בליל של אנגלית, הודית, עברית, ופה ושם גם שפות אירופאיות, השילוט באנגלית והודית כאשר חלק לא קטן מהשילוט המסחרי הוא גם בעברית, האוכל הוא רב לאומי ועשוי עם תבלון שמתאים לחיך המערבי, והכי דומיננטי, עוצמות הרעש, הצפצופים, הלכלוך הם ברמות שנסבלות גם על ידי. גם הסוחרים ההודים הם הרבה פחות אגרסיביים בניסיונות המכירה שלהם ומשיחה עם כמה מהם הבנתי שרבים מהם מוכרים כאן כבר כמה שנים וכנראה משום כך הם יותר מבינים את הראש המערבי. תוסיפו לכל זה את העובדה שרבים מהם מתפרנסים מהוראה של אומנות כל שהיא לתיירים ותקבלו מקום שמוגדר על ידי הישראלים כנחיתה רכה בהודו, או כמו שאני קורא לזה, על שם אותם חזיות ששווקו בארץ, ללכת עם, להרגיש בלי. אז כדי לאזן את זה, החלטנו היום לקפוץ לביקור במקלוד ג’נג שמתוארת על ידי ישראלים שביקרו בה , כמקום עם אופי יותר עירוני ותוסס, מה שאומר בשפתי, יותר רעש וצפצופים ויותר חרא של פרות. השביל שמגיע לשם מתחיל ממש ליד המלון שלנו ולאחר שהכנסנו אותו לגוגל מאפ יצאנו למעין כביש צדדי ושקט בדרך כלל שנוטה מטה די בחדות ומתפתל בתוך יער שאופיני להרי ההימליה באזור זה, ועל העצים ובשולי הכביש מלווים אותנו מידי פעם קופים סקרנים שכנראה קיוו להזמנה לסעודה. הצלחנו להגיע לסוף הירידה התלולה בלי להידרס למרות נהגי המוניות ההודים ששעטו מידי פעם במורד הכביש ונכנסנו לאזור עירוני שהיה מפגש של ארבעה כבישים בצורה של "ש" אבל עם ארבעה זרועות ולפי המפה של גוגל היינו צריכים לפנות ימינה לדרך שחנו שם הרבה נהגי מוניות וככל שאנחנו מתקדמים מתמעטים לנו הבתים, מה שמרמז על יציאה מהעיר, אבל מאחר שגוגל מאפ אינו טועה אנחנו מניחים שהעיירה נמצאת הלאה היכן שאנחנו רואים בתים בין העצים הרחוקים, אז ממשיכים ללכת וכאן המקום לדבר על איך שגוגל מאפ מסמן דברים כי ברור לכם שטעינו בדרך. שקבעתי מסלול אמרתי לגוגל שאני רוצה להגיע מאיפה שאנחנו נמצאים למקלוד ג’נג, אז גוגל לקח את מה שמוגדר לו בתור התחום המוניציפלי של העיר ושם את נקודת היעד באמצע התחום הזה באופן שרירותי לחלוטין, רק מה, זאת הייתה איזו נקודה ביער שיום אחד, אולי בעוד 20 שנה, יתכן שהעיר תגיע לשם…, אני מניח שאם היינו שמים את המקדש של הדאלי למה, שהיה בעצם היעד שלנו, זה היה עדיף בהרבה.
אז איך שאנחנו חוזרים לכביש הראשי, לחזור לעיר, אנחנו נתקלים בבעיה קטנה, כלומר הבעיה גדולה, לפחות עבור שני עירוניים שבמרב נתקלים בכביש בכלב או חתול ובטח ההודי הממוצע לא היה רואה כאן שום בעיה, אבל עבורנו, עדר פרות של חופש, שמתקדמות לעברנו לרוחב הכביש זאת בעיה, במיוחד כאשר אני מבחין שאחד מהם הוא פר וכל השאר, איך לומר, יש מצב שזה ההרמון שלו, ככה שאני לגמרי לא בטוח שהבחור השחור לא יתעצבן עלינו אם נעבור לידם, אז המתנו מעט עד שהגיעו כמה מכוניות של הודים שצפצפו להם ובמעבר שהם יצרו לנו, עברנו אותם בזריזות.
בניגוד לקודמות שהיו פרות של חופש בטבע, אילו פרות בורגניות עם דירה במיקום טוב בעיר.
כלבים בשנ"צ לאורך הרחוב הראשי שמוביל למקדש של הדאלי למה.
קופים במקדש של הדאלי למה.
שני אנשי דת טיבטים בשיחה במקדש.
אני מניח שגם לנעלים מגיע שיהיה רופא.
שהיגענו למקדש ציפתה לנו אכזבה כי מסתבר שלא ניתן להיכנס להאזין להרצאה של הדאלי למה ללא בדיקה בטחונית והם מסיבה לא ברורה סרבו להכניס אותנו עם המצלמות, אבל לא סיפקו לנו מקום שבו יכולנו להפקיד אותם, אז ג’וס נכנסה למוזיאון שלהם ואני ישבתי בחוץ וצילמתי את העוברים ושבים שהיו ברובם טיבטים כמובן. אחר כך אכלנו במסעדה טיבטית שנמצאת במקדש ולאחר שיטוט בין הדוכנים בעיר חזרנו לדרמקוט, שוב ברגל כמובן אולם הפעם בעליה התלולה שבסופה מצאנו "בית קפה" והתפנקנו על תה מאסלה בחלב ובננה, רחוק מהקופים הגרגרנים. מחר יש לנו הליכה הרבה יותר קשה לכיוון הטריונד וכדאי שננוח היטב כי ההליכה כאן בגובה של מעט יותר מ 2000 מטר היא דבר שבו איננו מורגלים והחוסר בחמצן נותן את אותותיו בנו ואם נוסיף לזה את העובדה שבגיל 60 המשאבה כבר לא מה שהייתה אז כדאי לעשות את ההליכות במתינות.
בהגסו נאג, או בפי הישראלים בגסו שזה יותר מזכיר שם של חרק, היא בעצם סוג של קופי פייסט של דהרמקוט כלומר מישהו קם בבוקר אחד בבגסו וראה שהולך להם די טוב שם בדהרמקוט עם עסקי התיירות , אז הוא עשה העתק הדבק אליהם, הבעיה רק הייתה שהרחוב הראשי של בגסו הוא סוג של מתלול די רציני, שמחייב שרירי רגליים די טובות יחסית לרחוב הראשי של דהרמקוט ולכן זה יצא די עקום.
את הבוקר פתחנו במקלחת ממש ממש טובה בזכות המערכת הסולרית של המלון שניפקה לנו מים חמים בכמות נדיבה ותנצרו את הרגע הזה כמונו, כי הוא לא חזר בחלק די גדול מהמלונות ובתי הארחה בהם ישנו, זה היה עד כדי כך בלתי סביר שבאילו שמצאתי איך "לתקן" את מצב התרמוסטט שיפרתי את טמפרטורת המים חמים לטובת כל האורחים שיתאכסנו בחדר לדורותיו. אם אנחנו בקטע של שיחה אינטימית על חדרי אמבטיה ושירותים אני רוצה לנצל את המצב ולומר כמה מילים על חדר האמבטיה ההודי. ההודים, איך לומר זאת, לא מאמינים בוילונות אמבטיה מצד אחד ומהצד השני, גם לא כל כך במגבים לניגוב הרצפה משאריות המים, בכלל אם אני בודק את מערכת האמונות שלהם, מסתבר שגם בניר טואלט הם לא ממש מאמינים,אלא יותר בבידה שזה שטיפת המקומות האינטימיים בעזרת זרם מים קר ולא תמיד ממוקד למטרה, כך שאם הגעתם מארץ שמערכת האמונות שלה הפוכה ולא דאגתם להביא ניר טואלט אתכם, תסיימו עם חדר אמבטיה רטוב מאוד בכל הגזרות. אני פיתחתי תאוריה גם בנושא הזה, ההודים, כך נראה לי מאמינים במפלצת המים הטובה ובמפלצת הלכלוך הרעה והבית צריך להישאר נקי מהמפלצת הרעה שמקומה בחוץ, ברחוב, והמקום בו קורה המאבק בין הרע לטוב הוא חדר האמבטיה וכמו כל מקום שיש בו מלחמה, גם כאן החדר מלא בכל אותם מים שהוקרבו במטרה לגרש את מפלצת הלכלוך לרחוב בו היא גרה. בהחלט יתכן שאני טועה ואילו לא מפלצות, אלה אלים, יש להם כל כך הרבה כאלו, שיווה, ברהמה, לקסמי, אז בטח יש גם אל הלכלוך ואל המים הטהורים.
הטיול למפל, כמו טיולים רבים שלנו, התחיל בהתחלה, שזאת פרקטיקה שמצאנו אותה די שימושית, קמים בהתחלה, מתקלחים בהתחלה ואולי אפילו אוכלים שם ארוחת בוקר ואז אנחנו יכולים להרגיש שמישים ומוכנים לטיול. מכיוון שהתחלה הייתה בדהרמקוט, התחלנו שם את הטיול בזה שהלכנו לכיוון השביל שמחבר אותה עם בגסו, שבדרך אנחנו נהנים מהאווירה הכפרית של העיירה ומקפידים לתעד את החוויות שלנו על גבי החיישן.
באחת החצרות הופתעתי לראות, אישה מטפלת בפרה קשורה עם עגלה, זאת מכיוון שכל הפרות שראיתי עד אז בהודו היו פרות חופש, כמובן שיותר מאוחר ככל שטיילתי ראיתי מגוון של יחסי פרה–אדם ולא ממש הצלחתי לפענח את הסיבות לכל אחד מסוגי היחסים.
בית לבנים אדום אבל לא בית חב"ד, היו שם עוד בניינים שיכולתי לומר בודאות שאינם בית חב"ד, במיוחד מכיוון שלא היו אדומים, בכלל נראה לי שיש תמ"מ שזה תקן מחייב מינימלי מתי מותר לכנות בית בשם זה.
רועת צאן משקיפה על בגסו, בירידה שבין דהרמקוט לבגסו. הבתים שבתמונה שייכים לבגסו עילית. הדרך משם למפל היא משהו כמו שעה הליכה נינוחה בגנון הטיולים בגליל, אבל לדעתי מי שלא רגיל להליכה בגבהים כאלה שיקח לעצמו יותר זמן.
שחזרנו לדהרמקוט שוב עברנו בנקודת רעיית הצאן בין הכפרים אבל הפעם היה שם רועה צאן עם גדי תינוק, שאלתי אותו אם הוא קנה אותו בתרי זוזי, אבל הוא רק חייך, בטוח היה מחייך יותר אם הייתי מחליף את הזוזים ברופיות.
את היום קינחנו במסעדה שנקראת שמים וממוקמת ממש ממול למלון שלנו דהרמקוט אין בתחילת הרחוב הראשי. לבעלים של מסעדה זאת יש עוד מסעדה בשם שמים קטנים, אשר ממוקמת קרוב לסוכנות הנסיעות של שמש, אבל לא על הרחוב הראשי, אלא מעט פנימה. הנוף שם יותר יפה והגודל הקטן שלה עושה אותה למקום אינטימי ונעים, האוכל כמובן טעים.
החלטנו לעשות טיול אחרי צבא, כלומר, החלטנו על זה לפני 3 ילדים, בזמן שהיינו אי שם בסוף שנות העשרים שלנו וראינו צורך לרענן את ההחלטה, כי אחרי הכל קרו דבר או שתיים מאז ובהחלט יש מצב שזוגתי לא ממש תהיה מעוניינת לסבול אותי חודש שלם ברציפות, ללא שום יכולת הימלטות, אבל היא, שידועה ביכולת סובלנותה לכל בעלי החיים, אמרה שנוכחותי לא תפריע לה כלל ואם גידלה את שלושת ילדינו והם עדיין בחיים, הרי גם סיכויי הם די סבירים.
שתכננתי את המסע שלנו להודו, נעזרתי באתר למטייל שהכיל מידע רב ומגוון על הודו, אלא מאי, מהר מאוד התברר לי שחלק לא קטן מהמידע הוא בן 10-15 שנים, ובמדינה כמו הודו עובדה זאת הופכת חלק לא קטן מהמידע לכמעט לא רלוונטי, ואני לא מדבר על עלויות של דברים שמטבעם משתנים מהר. החלטתי איפה לתרום לאתר את התובנות שלי על הודו, נכון לאוקטובר 2019. אני חייב לציין לפני הכל שכל התובנות שלי מהמסע בן החודש שחוויתי, הם תובנות של איש לא צעיר, בן 60, מאוד רציונלי, ושמעדיף לחוות את העולם ללא פילטרים, כמו שהוא. לא תמצאו אותי מסתגר לאיזו תקופה באשרם ומתרגל מדיטציה ויוגה, או לחילופין נזרק בקסול ומעשן את עצמי לדעת. אני אוהב לטייל בטבע ולחוות אותו דרך הרגליים, אני מתענין באנשים שחיים באותה מדינה ורוצה לשוחח איתם על המקום בו הם חיים, על התקוות שלהם, השאיפות שלהם, היום יום שלהם, גם אם לשם כך אני צריך להגיע למקומות שלא בהכרח תיירותיים ולא פחות חשוב, אני אוהב לצלם את כל זה מקרוב מאוד. כמובן שכל המסקנות של הודו שאני חוויתי מתייחסות לחלק מאוד קטן מצפון הודו שבו אני טיילתי ויתכן שאיפה שלא טיילתי שונה לחלוטין (מסלול יפורט בהמשך).
ההחלטה הראשונה שכל מי שמתכנן לנסוע להודו היא קודם כל, למה לכם? באמת, במיוחד שמדובר בהודו זאת שאלה מאוד חשובה, כי שאני עשיתי את התחקיר שלי על "לאן כדאי לנסוע?” ודברתי לצורך כך עם אנשים רבים, הודו קיבלה את מירב ההמלצות… ועד עכשיו אני מנסה להבין למה? כי שאני בוחן כדאיות של נסיעה למקום כל שהוא, אז ברור לי שיש את הדברים שמענינים אותי והופכים עבורי את המסע לכדאי ומענין ויש אנשים שלא יתחברו לאותם דברים. אחד הדברים שלא מעט אנשים אמרו לי שהודו היא זולה לטיול וזה באופן יחסי די נכון, הרבה אנשים שאולי חלקם עומדים על הסקאלה של "לא גומרים את החודש" בארץ, מגיעים להודו ופתאום הם יכולים להרשות לעצמם להוציא סכומים שעבורנו הם שקלים בודדים ואילו עבור המקומיים מדובר בלא מעט כסף.
אז הנה סיפור על המחיר האמיתי של טיול זול בהודו. האיש הזה ישב בפתחה של מסעדת תיירים שכמותי ותפר את הבובה, כפי שאתם רואים, בובה נחמדה למדי, אפילו בעיני מישהו כמוני שממש לא מתענין בבובות, אבל כן באנשים שיוצרים אותן, בקיצור הוא היה נראה מענין ובלי לחשוב יותר מידי עצרתי לצלם אותו. הוא חייך אלי בנעימות והיציע לי לקנות בובה, עניתי לו שאין לי מקום בתרמיל, אך הוא הראה לי שניתן לקפל אותה לגודל קטן מאוד.העפתי מבט בילתי מחייב בבובה והוא שראה זאת התחיל לשלוף מתיקו בובות נוספות בתקווה שאתרצה ואחת מהן תמצא חן בעיני, לבסוף אישתי לקחה אחת מהבובות ושאלה למחירה והוא נקב בסכום שהיה ברור לנו אחרי חודש בהודו שהוא מחיר מופרך עבור פריט כזה. התכוונו לתרץ ולסרב לו בעבור המחיר, אך משראה זאת התחיל לרדת במחיר מיוזמתו שהוא מנסה נואשות למצוא סכום שיגשר על הפער. הבטתי באישתי והיא החזירה לי את המבט הזה של "בוא נעזור לו" אז עצרתי אותו לפני שירד לי עוד במחיר ולקחנו את אחת הבובות בסכום שהוא בהחלט היה יפה עבורו ואילו עבורנו לא יותר ממחיר ארוחת בוקר. הסיפור יכול היה להסתיים פה ואז יכולנו לחזור הביתה כעבור יומיים, בהרגשה טובה שעזרנו למישהו אולם למחרת שחזרנו למיין באזאר אחרי יום מתיש של שיטוטים בדלהי, פגשנו אותו בשנית והוא שאל לשלומנו ולאן אנחנו הולכים ואמרתי לו שאנחנו רעבים מאוד והולכים לאכול ארוחת ערב לפני החזרה מחר לארץ. שאלתי לשלומו והוא ענה שלא היו היום הרבה תיירים והוא לא מכר ושאל אותנו אולי נהיה מעונינים בבובה נוספת אולם הפעם הייתי חד משמעי ועניתי שלא, אז הוא אמר שאם אנחנו יכולים הוא ישמח לקבל בגדים שאנחנו לא צריכים…
לסיפור הזה אין סוף ובכוונה, כי גם לעוני שתראו ברחבי הודו אין סוף ואתם תאלצו על בסיס יום יומי לסרב לאנשים שמנסים לשרוד עוד יום נוסף וכל תייר שהם רואים הוא בעצם כספומט מהלך בפוטנציאל. זה בדרך כלל המחיר של טיול זול.
אם אתם עדיין קוראים את הרשומה כדי לראות מה אני כותב על הודו, זה סימן שנכשלתי בהעברת המסר ואתם תתכוננו לחוות רחוב עזתי, אחרי אחר המבצעים של צהל, רעש צפצופים בלתי פוסקים, הליכה מזוגזגת בין כלי רכב שעלולים לדרוס אתכם לבין צואת פרות / עזים / חזירים / כלבים או סתם ביוב שעלה על גדותיו, אנשים שירדפו אחריכם בהצהרה שלא רוצים כסף, רק אוכל או למכור לכם משהו שאתם לא בהכרח צריכים. אם תשתמשו בתחבורה ציבורית, מה שנקרא לוקאל באס, אתם לא תתלוננו יותר על השירות של מטרופולין / אגד / דן, כי תבינו שאתם מקבלים שירותי תחבורה ברמה גבוהה ביותר ובציוד שמותאם למאה שלנו ולא לתקופת המנדט הבריטי, גם השיטה של לרוץ בין 30 אוטובוסים בתחנה המרכזית ההודית, לנסות להבין מי הכרטיסן, כדי לדעת מה היעד של האוטובוס, היא שיטה ירוקה שחוסכת ביזבוז של אנרגיה מהפעלת מסכי מידע אלקטרונים. עם זאת לזכותם ניתן לומר שאחרי שיצאו מההלם שיש להם תיירים באוטובוס, הם עשו כל מאמץ כדי לוודא שנגיע אל היעד שלנו. כמובן אתם יכולים להרשות לעצמכם להתנייד בריקשה (טוק טוק) או במונית ולשלם בין 100-250 רופי לריקשה (5-12.5 שח) כאשר המחיר לנוסע הודי הוא בין 30-50 רופי או לשלם 300-X000 רופי למונית תלוי באורך הנסיעה. ואני חייב לציין שבמחיר הזה תקבלו בדרך כלל מונית נוחה למדי. באחת מאותם פעמים בודדות שניסיתי להתמקח עם נהג הריקשה, הוא הצביע על שלט תעריפון שהיה כתוב עליו 50 רופי לנוסע ואמר שאם אני רוצה להמתין שימלא את הריקשה אני יכול לשלם רק 50. המתנו וכאשר הביא אותנו ליעד שמתי לב שבעוד שאני שילמתי 50 רופי, הנוסעים ההודים שילמו 30. גם באתרים תיירות רשמיים המצב דומה, יש תור לתיירים ותור להודים ותמורת הפריבילגיה של תור קצר יותר אנחנו משלמים 500-600 רופי לכניסה בעוד שהודי משלם 30-40 רופי. באחד מהפעמים שהייתי צריך להגיע לתחנת האוטובוס בבוקר כדי לקחת אוטובוס מג’יפור לדלהי, בדקתי בגוגל מאפ וראיתי שנסיעה כזאת צריכה לעלות כ-80 רופי, יצאתי לרחוב ועצרתי טוק טוק והוא בלי למצמץ דרש 200 רופי, הייתי במצב רוח נדיב ואמרתי לו שאני מוכן למקסימום 100 רופי והוא בתגובה סובב את הריקשה ונסע הלאה, עם הריקשה השנייה שעצרתי כבר לא התווכחתי על 2.5 שח ונתתי לו את 150 הרופי שדרש. מה שאני מנסה לומר הוא, שתמורת הזכות להיות תייר בהודו, לא רק שתפסעו ברחוב מזוהם, הומה מקקפוניה של צפצופים, ותדלגו בין רכבים שמעדיפים לנסוע בדיוק במקום שבו אתם הולכים (בדרך כלל אין מדרכות), לבין צואת בעלי חיים, אתם גם תשלמו עבור התענוג הזה תעריף תיירים מיוחד, אז תתרגלו כי לא הקשבתם לאזהרות.
אם יש משהו שאזכור כל ימי חיי, או לפחות עד מחר בבוקר הוא הרגע הראשון בו יצאנו מהטרמינל של שדה התעופה באמריצר ופגשנו את הרחוב ההודי. אני מביט אל הכאוס הצבעוני והמטורף של בית המשוגעים הזה, תוך כדי כך שאני מרגיש איך המולקולות הקרירות האחרונות של הטרמינל מתאדות במהירות מעורפי, ועיני מביטות בחוסר אמון אל מה שעולם הדימויים המצומצם שלי עד לרגע זה, יכול לתאר כרחוב עזתי ביום גרוע במיוחד והמחשבה הבאה שמתגנבת למוחי היא שאני צריך לרוץ בחזרה למטוס ולתפוס את הטייס האידיוט שהביא אותנו בטעות למקום הלא נכון, אבל האוטובוס, אם אפשר לקרוא ככה לגרוטאה הצהובה שמולנו, שחונה לו על המגרש החולי המאובק, כתוב עליו באותיות של קידוש הלבנה בצבע אדום,”פריי רייד טו גולדן טמפל" שזה משהו כמו נסיעה בחינם למקדש הזהב. בשלב זה אני מסכם לעצמי שאנחנו תקועים במדינה העלובה והמטונפת הזאת למשך 31 הימים הקרובים ומלכסן את עיני לרעייתי לראות את תגובתה, אבל היא עסוקה בלהסביר בנימוס בריטי אופייני לחצי תריסר ההודים שמקיפים אותנו, ומקרקרים, טקסי סייר, טוק טוק סייר, שאין עלינו כסף ואנחנו מחפשים מכשיר ATM ואני רואה בעיניים שלהם שאין מצב שהם מאמינים לה לשנייה, כי לא יכול להיות שלאישה הלבנה הזאת עם המבטא הבריטי המצוחצח הזה אין כסף. אני סורק את הרחבה הענקית והמחוררת בבורות רבים שעמוסה לעייפה באנשים, לבושים בשלל צבעי הקשת, נעים בין אופנועים, ריקשות, מכוניות ואוטובוסים שמצפצפים בקולי קולות, תוך שהם בולמים מילימטרים ספורים מהאנשים או אחד מהשני, עוברים מצד ימין, עוברים מצד שמאל, ללא שום חוקיות שנראית לעין, פרט לרצון הטבעי להתקדם הלאה בכל מחיר והדבר היחידי שעולה במוחי פרט כמובן לרצון הפרימיטיבי לא להיות פה, הם הציורים הכאוטיים של פיטר ברויגל האב שמזכירים במשהו את הרחוב ההודי, אבל בציורים שלו למרות העומס יש איזו רמה מסוימת של ניקיון ואילו המציאות ההודית היא סוג של עליבות מטונפת שחוגגת את עצמה, ואם אני צריך לחשוב על דימוי שיתאר אותה, אפתח בזה שהייתה תחרות האישה הכי מכוערת בעולם ובאמת באו הנשים הכי מכוערות מכל קצוות תבל להתחרות, אבל מי שלקחה את כולן בהליכה הייתה הודו, אבל כאן קרה משהו מוזר, כי במקום פשוט לקחת את הפרס ולהיעלם, היא התלבשה בבגדים הכי צבעוניים שלה ושמה את האיפור הכי בולט ומודגש ויצאה בקרחנה מוטרפת מלווה באורות ופיצוצים של זיקוקי דינור.
בינתיים מבטי המשוטט בקדחתנות מבחין בכיתוב הגואל של ATM ומחלץ את רעייתי משיעור של נימוסים והליכות לאספסוף ההודי אל השקט המבורך של חדרון בצידי הטרמינל בו ממוקמת עמדת הכספומט.
שיצאנו חזרה לרחוב היינו עשירים ב 10000 רופי, סקרתי שנית את האוטובוס המרופט ואמרתי לרעייתי שדי מעניין שכמעט אף אחד לא עולה עליו למרות שהוא מציע נסיעה בחינם לעיר למקדש הזהב, ותהייתי האם כדאי לעלות עליו, היא ללא היסוס ענתה ששווה לנסות שתוך כדי כך האוטובוס התחיל לנוע, רצנו לכיוונו ועלינו עליו תוך וידוא שאכן הוא נוסע למחוז חפצנו.
הסיקי המבוגר בעל הזקן הענק והבגדים הלבנים שנהג באוטובוס, ניווט אותו בבטחה בכביש המחורר כגבינה שוויצרית, תוך כדי כך שהוא מקפיד להיכנס לכל בור אפשרי ובלוויית צפצופים בלתי פוסקים לכל דבר אחר שנע אף הוא על הכביש בקרבתו, וכאן הוא המקום לומר מספר מילים על הדרך ההודית בהשוואה למקבילתה במדינות העולם המערבי. בעולם המערבי הכבישים מחולקים לסוגים שמגדירים מה מהירות כלי הרכב שרשאים לנוע על אותה דרך, כך שלא תמצא רכב אטי שנוסע בכביש מהיר. הדרך בהודו לעומת זאת, כולם נעים עליה, כלי רכב, אנשים, פרות, כלבים, קופים, סוסים, חזירי בר, ומידי פעם גם פילים, העדיפות כאן נקבעת לפי משקל הרכב בחזקת כוח הצופר שלו מה שאומר שאוטובוסים ומשאיות הם בראש שרשרת המזון וכולם מפנים להם את הדרך ברגע שהם צופרים, בתחתית כמובן, אחרי ההודים הולכי הרגל, הפרות, הקופים והכלבים, נמצאים כמובן התיירים ובמיוחד אילו שזה עתה נחתו ולא ממש הפנימו את חוקי הרחוב, כך שעד לסוף הטיול אני כבר אפסע ביותר אדישות בזמן שמישהו מאחורי יצפצף במלוא צופרו, אך כרגע זה היום הראשון ואנחנו מקפצים בבעתה בין כלי הרכב ששועטים מסביבנו… אה, ציינתי שמדרכות בהודו, פחות או יותר לא ממש קיימות, ואם הן נמצאות ואף אחד לא נוסע עליהן, אזי פרושה עליהן מרכולתו של איזה בסטיונר. אחרי 25 דקות היגיע האוטובוס למשהו שנראה פחות כמו עזה המופצצת ויותר כמו מרכז העיר אמריצר, כלומר עזה אבל מלאה ברכבים בכל מקום אפשרי, הנהג לשאלתי איפה הגולדן טמפל החווה לאיזה כיוון בילתי מתחייב ומלמל משהו שאולי היה, תעופו לי מהעניים ומהאוטובוס, אבל אני לא מתחייב על זה, יען כי הסיקית שלי לא משהו ויכול להיות שפשוט הוא פלט בביישנות, שיהיה לכם יום נעים. ירדנו לרחוב עמוסי תרמילים ומיד הוקפנו בהודים שרצו מאוד לעזור לנו בפתרון של השלמת כל מיני דברים שחסרים לנו ופשוט עוד לא היינו מודעים להם, אבל רעייתי שוב פעם בנימוס בריטי היסבירה להם שכל מה שאנחנו כרגע צריכים זאת עזרה קטנה במציאת סוכנות של איירטל כך שנוכל להשתמש בסמארטפון ליותר מאשר שעון כיס. עכשיו, כאן יש איזה קטע הודי שבכללי הוא אולי משעשע אבל שאתה עם מוצילה כבדה על הגב, אז אולי קצת פחות, כאשר אתה מבקש מהם כיוון והם לא יודעים, ישנן שתי תגובות אפשריות, הראשונה היא שהם יצביעו לכיוון מסויים שבה נדמה להם שמקום נמצא ושאני מבקש להיות יותר ספציפי, הם אומרים, זה עוד עשר או עשרים חנויות, כאשר יש מצב שהם טועים בפקטור 50 או שהפרוש שלהם למה זאת חנות אחת שונה משלנו. התגובה השניה ואני משוכנע שרבים מאיתנו מכירים אותה, היא לנדנד את הראש כאילו יש להם ציר מהעורף לכיוון הלסת, ואז הכי חשוב זה לא להקשיב למילים אלא להבין את המשמעות של הנדנוד, כי זה יכול להיות כל דבר שבין, עזוב אותי באמא שלך, לאין לי מושג למה אתה שואל דווקא אותי, אבל בסדר, אני אנסה להראות כאילו אני מנסה לפחות לחשוב על השאלה שלך.
אחרי הליכה של יותר מקילומטר פעם ראשונה עם מוצילות של כ 13 קג’ המזגן של הארץ המובטחת, חנות האיירטל, היה מעודד מאוד ואיתו גם נעלמו כל רעשי הרחוב, לבחור הנחמד עם הטורבן בצבע אופטימי של ורוד, שניגש אלינו איך שהורנו את המוצילות הסברנו שחפצה נפשנו בשני סימים מקומיים שאנו מצפים לתשובה של, בטח, אין שום בעיה ולצאת אחרי כחצי שעה מקסימום למלון ואחר כך לחילופי המשמר בגבול, שהם כידוע קטע משעשע מהסרטים.
"ממליץ מקומי יש לכם?"
"ממליץ? אנחנו רק לפני שעה הגענו, ובכלל על מה אתה מדבר?"
אחרי דיון לא כל כך קל אני מבין מימנו שאנחנו צריכים מישהו מקומי, שיש לו טלפון והוא ממליץ עלינו (למה?) שנוכל לקבל סים מקומי ואת המספר טלפון שלו מכניסים לבקשה שלנו בתור OTP , (שוב פעם, למה? ואל תשאלו אותי מה זה OTP) כדי להפעיל את הקו. בשלב הזה אני שומע ברקע מישהו מדבר במבטא מוכר ומבחין בשתי בחורות צעירות מהארץ, ופונה אליהן ושואל אותן אם גם מהן ביקשו את הממליץ המקומי? שאני מקווה עדיין בסתר ליבי שעוד מעט יופיע דן שילון ויאמר לי שהמתיחה הסתיימה ושאומר שלום לצופיי הטלוויזיה…, אבל לא! הן מאשרות לי במלוא הרצינות שזאת אכן הדרישה כאן והן פשוט לקחו את נהג הטוק טוק שיהיה ממליץ שלהן.
אני פונה למוכר ואומר לו, אני יכול להביא כל אחד?
הוא עונה לי, כן אין בעיה.
טוב, הראש שלי עובד שעות נוספות ואני אומר לו בעל בית המלון שלי זה בסדר?
כן, הוא עונה לי.
אני מתחבר דרך הוויפי של החנות לגוגל מאפ שלי, מוצא את המלון שסימנתי עוד בארץ, ונותן לו את הכתובת וטלפון של המלון, שנמצא בסך הכל כ 10 – 15 דקות הליכה משם, אבל שיחה עם בעל המלון מבהירה לנו שקודם עלינו להירשם ורק אחר כך ימליץ עלינו, לא פראייר ההודי. אני מביט בשעון, הזמן לא לטובתנו ואם זה ימשך ככה, לא נגיע לגבול שזה בפני עצמו אירוע של לפחות שעה נסיעה, אז יוצאים לרחוב עם המוצילות, מזגזגים בינות לתנועה הסואנת, להודים הנודניקים, וצואת הפרות ומגיעים למלון שברור לנו כי אפילו בתרחיש האופטימי ביותר, אין סיכוי שראה ימים טובים, משלמים את המחיר המופקע לדעתי של 700 רופי (35שח), וחוזרים לחנות עם קבלה שעליה מספר הטלפון, בזמן שיא של כ 45 דקות, ומושיטים אותה לבחור שמופתע לראות אותנו שנית בפרק זמן קצר כל כך.
הסים שלי הלך יחסית לעובדה שהתהליך התבצע על הסמארטפון של הבחור, די מהר ותוך כשעה, כולל פתרון תקלות (כמו למשל הוא שינה לי את התפריט לאנגלית כדי שיוכל לעבוד עם הטלפון שלי), היה לי קו פעיל, אבל שניגש לטלפון של אישתי, התברר אחרי מספר ניסיונות שמספר הטלפון של בעל בית המלון, טוב רק עבור מספר אחד ביום והוא רצה שנחזור שוב למחרת, מה שהיה משבש לי את התוכניות שגם ככה היו די גבוליות מבחינת הזמן, וכאן די התחלתי להתרגז ואמרתי לו בקול די רם שאני צריך היום את הטלפון פעיל ולא משנה לי איך, קרמה אולי לא כל כך טובה להודו, אבל כנראה שקצת עזרה, כי איש מבוגר שישב שם אמר לו, אני אערוב לו, קח את הטלפון שלי. אני מביט בפליאה על התפנית הפתאומית ומחייך לאיש המבוגר עם זקן לבן שלבוש בבגד לבן וטורבן צהוב ומנסה להחליט אם זה מעין חוש הומור הודי כאשר האנשים בחדר צוחקים, אני מחייך אליו ואומר לו תודה רבה והוא אומר משהו על מחויבות הדדית של אנשים לעזור זה לזה, מסיים את עניניו עם הבחור שמולו ישב ופונה אלי ואומר:
מאיפה אתם?
אני עונה לו, מישראל.
אווו, עונה לי , הייתי בישראל כמה פעמים ויש לי שם חברים, בואו ניתן להם לעבוד ואני אזמין אותך בינתיים לכוס תה.
אני חושב, כוס תה זה אומר להכנס לאחד מהדוכנים האלה, כלומר מים שלהם וכלים שלהם, לא טוב בכלל, אבל אין מצב שאני יכול לסרב להזמנה אחרי שמול כל החדר הוא בא לעזור לי, מחייך ואומר, תודה רבה אבל אני לא רוצה להכביד עלייך.
אין בעיה הוא מבטל אותי בהינף יד ואנחנו יוצאים לדהבה הסמוכה לכוס תה.
אני מביט בחשש באיש שמוזג מים מברז מלוכלך לקומקום שחור ומפוייח וכדי להעסיק את מחשבותי במקום אחר אני פונה אליו ושואל אותו איך היגיע לבקר בישראל?
אהה עונה לי, אני אחד המזכירים של מקדש הזהב, ואני יוצא מטעמם לשליחויות בכל מיני מקומות בעולם, אז יוצא לי להכיר אנשים, היום אני לא בתפקיד, אבל תבואו מחר בבוקר ואראה לכם את המקדש.
שחזרנו לחנות, כבר היה ברור לשנינו שאין מצב שנגיע לחילופי המשמר בגבול, כך שקיבלנו די בשלווה את הידיעה שגם המספר שלו לא עבד ושנצטרך לחזור למחרת בבוקר, הם פותחים רק ב 10 בבוקר מכיוון שזהו יום חג. נמסטה.
כיוון שבמועד קבלת ההחלטות לא היה לי מושג ירוק על הודו, פניתי למספר אתרים כדי לראות מהם מה הם המסלולים המועדפים על ידי ישראלים, או במילים אחרות, מהי דרך החומוס ההודית שזה כינוי שנטבע על ידי ישראלים, אני מניח, למקומות שהיו בהם כל כך הרבה ישראלים עד כדי כך שבתפריט של המסעדות מופיע חומוס כבישול ישראלי. השיקולים שלי אם כך, אחרי שבחרתי את התוואי הוגבלו למצב מזג האוויר באותם מקומות ולשיקולי התניידות ממקום למקום שהתגלו כשיקולים המשמעותיים יותר. בגדול, ההמלצה היא למי שמגיע בסוף עונת המונסונים, היא להתחיל בצפון בהימליה ההודית ומשם לרדת למישורים וראג’סטן. זה גם די התאים לזמינות האוטובוסים והטיסות באותם כיוונים. הבחירה שלי הייתה, נחיתה בדלהי ומשם קונקשן לאמריצר, שהיה של יומיים שם, מקדש הזהב, חילופי משמרות בגבול, קניית סים הודי (מה שהתגלה כסוג של טעות), דארמאסלה באוטובוס (5-6 שעות), לינה בדרמקוט ושהיה שם כ 4-5 ימים, אוטובוס לקולו (כיוון מנאלי) לפסטיבל הדוסרה (Dussehra) וקפיצה משם לעמק פרווטי למניקאראן ואולי גם קאסול, כ 2-3 ימים, משם נסיעה למנאלי, שהיה שם של כ 4 ימים עם יציאה של יום לושישט ויום נוסף לעמק סולאנג, זה לאישתי חובבת האקסטרים שרכבה שם על סוסים ועשתה אומגה, אני הסתפקתי בהליכה לכפר סמוך מעל לעמק. משם נסיעה בסליפר של יום וחצי הביאה אותנו לרישיקש שם תכננו להיות כ 3-4 ימים, אך המציאות ההודית הישאירה אותנו שם יום נוסף. הייתה לנו משם גם יציאה חד יומית להארידוור שם מתקיים טקס פוג’ה (ארטי) שאמור להיות יותר מענין מזה של רישיקש. חברת הרכבות ההודית, ממש כמו מקבילתה הישראלית, החליטה לבטל את הרכבות לואראנאסי מרישיקש ולכן ניגשנו לסוכן נסיעות לברר את האלטרנטיבות שלנו, מה שהוביל לשהייה של יום נוסף ברישיקש ונסיעה לשדה התעופה בדיהרדון משם לקחנו טיסה של שעה ורבע לואראנאסי, מה שחסך לנו כ 15 שעות ברכבת והקטין את חשבון הבנק שלנו ב 15000 רופי בהתאמה, ואחרי זה עוד אומרים שהיקום אינו פועל בדרכים מסתוריות…
לואראנאסי הגענו במה שמכונה שעת העומס, אם יש משמעות למושג כזה בעיר שממילא עמוסה, ונהג מונית הוביל אותנו באומץ לב לבית הארחה שליד אסי גהאט (מדרגות שיורדות למזח) בו שהינו 3 לילות וגם שמחנו לעזוב בטיסה נוספת לג’יפור שברג’אסטן. בג’יפור היינו 4 ימים ומכיוון שהיינו לקראת סוף הטיול עשינו שם את חלק מהקניות שתכננו, ורעיתי שוב הפגינה את אהבתה לאקסטרים ועלתה על גב של פיל בעליה למבצר אמבר. פסטיבל האורות שהיגיע באותם ימים של עזיבתנו המתוכננת לאגרה, לביקור בטאג מאהל, גרם לכך שלא נותר מקום אפילו בלוקאל באס, שהם אוטובוסים כל כך עלובים שאפילו ברשות הפלסטינית מתביישים להשתמש בהם. אנחנו נפרדנו מהרעיון לצפות באתר הכי מפורסם בהודו, ולקחנו אוטובוס לדלהי, למיין בזאר שם העברנו את 5 הימים האחרונים של הטיול.
Rolybr's Blog - Travel & Street Photography 