2022.09.03 13:44.

(שם אלטרנטיבי: רגע של צלילות)

מכירים את הרגעים החמקמקים האלה, מחשבה שעוברת במוח, אני בונה איתה מחשבה יותר מורכבת ומעצב לה מילים ואז חושב לעצמי, טוב קיבעתי את זה בראש, וכמה שעות/ימים אחר כך אני לא מצליח לשחזר לא רק את זה, אלא גם סביב איזה נושא היתה המחשבה, ממש כמו עכשיו, רגע כזה שאורך הזמן שלו פחות מאורך חיים של חלקיק אנטי חומר, נלכד ברשת התודעה ואני מנסה לעבות אותו, לעצב אותו שלא יחמוק לי שוב מהרשת, מהמטריקס, אבל הוא משיר חלקיקי תודעה במהירות מעצמו, נלחם על חייו בני האל מוות, יש בטח אנשים שהם דייגים טובים ומנוסים מימני ומצליחים טוב יותר במשימה. לכן המצאנו את הציור והכתב ושאר האומנויות, כדי לדוג רגעי מחשבה ואני מאמין שסופרים כנראה הם הטובים שבדייגי המחשבות.
אני מצלם וכותב, זוהי דרכי לנסות. לעיתים יושב אני מול תמונה, שבדרך כלל צילמתי לפני מספר חודשים, תוהה לעצמי, האמנם הייתי כל כך שיכור שצילמתי את התמונה התפלה הזאת? מביט בה והופך במחשבתי. יצור מוזר ומופלא הוא המוח, קולט מחלל האין סוף רגעים חמקמקים, שטף אדיר של מידע שמסתער עליו והוא במיומנות של אומן מחלץ מהתבן והמוץ האין סופיים את הבר, בוחן אותו בכלום של הרגע ומחליט, לשמור או לאבד. אני ממשיך לעבור על התמונות ואז כמו מעשה קסמים נתקעת לי אחת התמונות על מצב של זכוכית מגדלת (עיין ערך בלייטרום) ואני רואה קטע זעיר מאחת התמונות התפלות האילו והוא מענין, "אלוהי" האקראיות שם את הקטע הזעיר מהתמונה אפילו בקומפוזיציה מושלמת…, אני חושב שכוחות ניסתרים רומזים לי משהוווו, טוב לא באמת, אבל אין ספק שאם המקריות הזאת חוזרת על עצמה יותר מידי פעמים יש כאן משהו שראוי לרדת לפשרו. אני החלטתי לכנות את התופעה "גזירים" ולחפש אותה בתמונות הלא מוצלחות שלי והנה דוגמה ראשונה:

Moment of Clarity

ועכשיו קצת מספרים: מספר התמונה הוא 1959 שזהו שנת הולדתי והיא צולמה בחודש מאי, חודש לידתי, והכי מדהים היום הוא ה-13 ואין צורך להרחיב בדבר משמעות המספר…, מישהו מהצד השני מנסה לתקשר איתי ועכשיו נשארה רק שאלה אחת, לענות? או לשים בספאם?, רמז, את הטלפון של בן גביר שמתי בספאם.