מילים, הנושא החביב עלי, אני חושב על הכלה, נרטיב, מגוון אנושי, אני לא יודע איך אצליח לפרק הכל, כל מה שעובר לי בראש בזמן האחרון לכדי משפטים קוהרנטים, הכל רץ שם במוח באופן אינטואיטיבי וצריך לצוד את המחשבות שמורכבות ממילים ולכפות עליהם את הדו מימדיות של דף הניר הדיגיטלי, משימה לא פשוטה כלל ועיקר כי המילים כולן קופצות ונאבקות לצאת אבל הפתח קטן וצר והן יוצאות להן בעירבוביה עליזה ולבסוף לא בטוח שלזה בדיוק התכוונתי.
ישו, אריסטו, מילים שהם אמרו לפני יותר מאלפיים שנים צלחו את דרכן על פני הזמן, הדורות, נחתו והשפיעו עלינו הרבה יותר ממה שאנחנו משערים, כלכלית, מדינית, מה יכול לעשות איש כמו פוטין עם אלפי הטילים שלו מלבד להשמיד אלפי אנשים ואז להפך לאבק בין דפי ההיסטוריה כמו רוצחים אחרים שקדמו לו, אבל הרעיונות של אפלטון וגנדי יחצו ימים וגבולות, וינחתו במוחות של אנשים שעבורם הם לא יותר משם בדפי ההיסטוריה וישפיעו על הדרך בה האנשות צועדת.
נרטיב, כל עם והסיפור המכונן שלו, כל איש והנרטיב שירש מהוריו, ככה אנחנו צולחים את הדורות, מורישים לילדינו אוסף של סיפורים ורעיונות שמוליכים אותם ושאולי בבוא היום יעבירו לילדיהם שלהם, זה יכול להיות סיפור אישי או אירוע משפחתי, או נרטיב של עם שלם והרי על מה אנחנו עומדים מול הפלסטינים כבר עשרות רבות של שנים אם לא הנרטיב הפלסטיני מול הנרטיב הציוני. לאמת אין פה בהכרח תפקיד וגם לעובדות לא בהכרח יש משמעות. הפלסטיני מול המפתח של הבית שהיה להוריו בפלסטין, זה שתלוי 70 שנה על הקיר בבית במקום כל שהוא בעולם, מול הישראלי שבא לתבוע את זכותו על האדמה הזאת שניתנה לו בידי אלוהיו לפני אלפי שנים, נושא עימו את הדוקומנט של ההבטחה כקושאן ניצחי, כן שוב מילים שמרכיבות נרטיב.
הנרטיב של משפחתי היתה השכלה. אולי זה אפילו היה נרטיב של עם שלם, עם שהסתמך על מילים והידע שאצור בהם, ידע שלקח אותו אלפי שנים לשוטט בעולם רק כדי לחזור אחרי אלפים למקום בו היתחיל ולחיות בין עמי האזור בהצלחה לא מבוטלת. הורי תמיד אמרו שנקבל כל מה שנצתרך כדי ללמוד ולהשכיל וגם אם לא תמיד יכלו לגבות זאת במעשים האמירה, הנרטיב היה שם כמשהו בעל מוצקות וללא פשרות, לך תלמד, תשכיל, הכסף לא חשוב, הכסף היתה תמיד בעיה שרחפה בחלל הבית ודנו עליו בשפה שלא הבנתי מילולית אבל עובדתית הבעיה היתה תמיד נוכחת, בצלחת האוכל, בבגדים, ברהיטים המועטים שהיו, אבל הנרטיב ניצח כי איך יכול אדם להיות עני אם את כל עולמו הוא אוצר במילים בראשו, מילים שנשאבו מהספרים ששטפו את חיינו והשאירו עקבות במוחינו מפרפרים כדגים ברשת.
הרבה פעמים אני תוהה מה הנרטיב שאני מעביר לילדי, שכן להורי הדבר היה ברור ומוחלט ולי פחות. הם חיו בעולם שהושפע מהדוקטורינות של דקארט, קאנט, גלילאו, ניוטון, דת המדע קראו לזה, המדע יודע הכל וגם אם נשארו דברים לא סגורים זה הכל רק ענין של זמן, אבל אז בא אינשטיין ושינה את מה שאנחנו יודעים על זמן ובאו אחרים כמו קפקא, ניטשה, וויטגנשטיין (ועוד רבים אחרים) ששינו את ההבנה של הדרך בה אנחנו מבינים את העולם ופתאום ההשכלה היתה במקום השני. ציטוט אהוב עלי של אינשטיין הוא: "דמיון חשוב יותר מידע; כי הידע מוגבל אך הדמיון חובק עולם." "הדבר הכי חשוב, הוא לעולם לא להפסיק לשאול שאלות." וזה לדעתי הנרטיב שלפיו גידלנו את ילדינו, דמיון ושאילת שאלות, כי ברגע שאתה שואל שאלות אתה מטיל ספק וברגע שאתה מטיל ספק המוח שלך פתוח לקבל תשובות חדשות, תשובות שרק הדמיון מסוגל להמציא.
אבל למרות זאת ואולי בעיקר בגלל זה אני מוטרד. אני מוטרד כי למרות שאנחנו נמצאים בעולם שבו המושג להכיל את את השונה נמצא בדו שיח החברתי הרי שהמציאות היא הדרת השונה, התעלמות מהשונה, אלא אם אנחנו זקוקים ליכולותיו, יכולות שרובנו איבדו עקב הרצון הבילתי נתפס להיות כמו כולם, בהתאם לאיזה "סרגל" סטנדרטי שכל מי שחורג מימנו זוכה אם לא ללגלוג כבעבר אז להתעלמות.
נכון, כבר לא מעלים על המוקד את השונה בטענת כישוף, אבל אש השבט ומעגל השבט הלך לכיוון שונה במאה שמונים מעלות והותיר אותם מחוץ לחוג השבט, רחוק מהאש השורפת והמחממת. אין טעם לשוחח איתם כי הם כעת צופים במאסטר שף, הישרדות, האח הגדול ושהשבט אומר את דברו אתה מסולק, לפחות מהפרק הנוכחי. היפים והנכונים נלחמים ואתה מתבקש לבחור צד או להשאר בחוץ.
אז בלא להיות מודע לכך בחרתי צד, מחוץ למעגל, רחוק מהאש המחממת, ליד אנשי הצללים שהיו ניראים מענינים הרבה יותר, ונכון, היה קר שם, רחוק מהמדורה אבל המוח התמלא במילים חדשות, מילים של הנער השרירן שהתאמן בשיטות לחימה כי חשב שככה ינצח את השיטה וזה שצייר מפלצות בטרוף על דפי המחברות, עד שלילה אחד התאבד על מגדל שמירה בצבא, וההוא ששכל את הוריו מסרטן ונותר עם רעיונותיו וציוריו וחלום אחד רחוק על ליאונרדו דה וינצי. זאת לא היתה בחירה בין נכון ושגוי או צודק וטועה אלא בחירה במנעד רחב יותר של הבנה, מה שמאפשר לי להביט על העולם דרך מצלמה ולראות את הדברים מפרספקטיבה אחרת, כזאת שהניואנסים שבה כל כך מרובים, ככה שגם מסע חיים שלם לא יספיק לי להבין את כולה או אפילו את מקצתה ואני דייני בזאת.
אני בנקודה של שבר, נקודה שבה לא ממש ברור לי אם הצלחתי להעביר את השקפת חיי לילדי, האם הם הבינו, האם הם לקחו מעט מזה כצידה לדרך, פער הדורות, אני עושה מה שעבד לי כל חיי, ממתין בסבלנות וכותב, כותב מילים, כותב תמונות, קצת זוכר והרבה שוכח, אז הנה המילים של אמיר דדון, משהו שמאוד התחברתי אליו בזמן האחרון, הם יכלו להיות מילים שלי אבל הוא הקדים אותי וטוב שכך:
מילים ולחן: אמיר דדון
"עכשיו הזמן לראות ביחד ת'אמת
להסתכל על החיים בלי לפחד
את יודעת, אני אף פעם לא זוכר
אני רק מרגיש ואת זה אני כותב.. כי לא סתם
לא סתם הכול פה מסתובב
לא סתם
לא סתם תראי אני אוהב
לא סתם… לא סתם"
Rolybr's Blog - Travel & Street Photography 