הרוטינות של חיינו.

חשבתי לקרוא לרשומה "האף הגדול של ג'ואל מיירוביץ", ברם מכיוון שאני מכבד את האדם ולא הייתי רוצה שיעלב ואפילו לא בטעות קראתי לה השגרות של חיינו.

20/11/22

רוב החיים שלנו מתנהלים באוטומט. בצעירותינו אנחנו חווים תקופה אינטנסיבית של למידה ומאחר שחיינו שלווים ושקטים באופן יחסי, דהיינו רובנו בעולם המערבי המתורבת לא נאלצים להאבק על הארוחה הבאה, אזי רוב הפעילויות שלנו נכנסות למעין רוטינה, ואנחנו חיים בשגרת יומנו מבלי שיהיה לנו צורך בפעילות חשיבה יוצאת מהכלל. זה מתאים לרוב העשייה היומית של רובנו ככה שביכולתנו לתפקד ביעילות מבלי לבזבז אנרגיה מיותרת, כי ידוע שהמוח הוא צרכן האנרגיה המשמעותי בגופנו.

העיסוק החביב עלי הוא צילום, וצילום רחוב במיוחד, ולכן אני צופה די הרבה ביו טיוב בשלל הצלמים שניתן למצוא סרטים איתם ועליהם ובמיוחד בצלם הרחוב הניו יורקי Joel Meyerowitz (ג'ואל מיירוביץ). לפני כחודש צפיתי בסרט שלו מצלם ברחוב, ופתאום ראיתי תמונה שלו מצלם והיא הקפיצה למוחי שאלה שעד היום לא רק שלא שאלתי את עצמי, אלא גם לא הייתי מודע לעובדה שהשאלה קיימת.

עכשיו, שיהיה ברור ,אני צופה בהרבה סרטים של צלמים וכולם בשלב זה או אחר של הסרטון מרימים את המצלמה ומצלמים, אבל עד היום השאלה פשוט לא עלתה במוחי והייתי צריך כנראה צלם יהודי כדי לשאול את עצמי את השאלה, ומיירוביץ הוא ללא ספק יהודי ואפילו עם אף גדול.

אז כמו שרואים, ג’ואל מצלם שהאף שלו בולט מהצד של המצלמה ונראה לי שבשלב זה כל אחד היה מתחיל לחשוב שכנראה איבדתי איזה בורג אחד או יותר מראשי, אבל אני מביט על הסרטון שבינתיים התקדם הלאה, מתעלם לחלוטין מכל מה שקורה בסרט והמחשבה היחידה שמנקרת בראשי היא זאת, איך זה שהוא מצלם והאף שלו לא מתנגש בגב המצלמה? הרי שאני מצלם זה קורה כל פעם וכן כן גם אני יהודי עם אף לא קטן. אני מדמיין לעצמי את ידי מתרוממת עם מצלמה ביד לראשי אבל אצלי משום מה כל פעם האף מתנגש בגב המצלמה ואצלו, מעשה שטן, זה לא קורה. זה בדיוק השלב שבו אני מתחיל להבין אחרי 52 שנות צילום שאצלי זה שונה כי אני מביט בעינית המצלמה עם עין שמאל ולא כמו ג’ואל עם עין ימין.

עכשיו, יש כאן משהו שהכנסתי לשגרה שלי ואני מתחיל לחשוב עליו בפעם הראשונה בחיי. לפני יותר מ40 שנים שהתגייסתי לצבא והיגעתי למטווח הראשון בחיי אני נשכב על האדמה , מביא את הרובה לכתפי מביט בכוונות הרובה למטרה ויורה ואז חוטף את תרמילי הרובה הנפלטים בראשי, שואל אותי המפקד, אתה שמאלי, אני חושב קצרות ועונה, לא אני כותב בימין, אז למה אתה מחזיק את הרובה הפוך מכולם , שואל אותי ואני מביט בחיילים אחרים ורואה שהוא צודק, לא יודע אני ממלמל, זה פשוט נוח לי ככה, ולקח לי שנים לחבר את האירוע הזה לסיפור שסיפרו לי איך אבי הפך אותי מילד שכותב ביד שמאל לימין וכל זאת מכיוון שהיה בחרדה איך אסתדר בעולם של ימנים. מאז בגרתי ומכיוון שיש לי בת דוד שמאלית אני יודע שיש פתרונות לזה אבל אני אף פעם לא מצליח להחליט מה נוח לי יותר, ההתנייה או מה שבא לי טיבעי. המצלמה לעומת זאת בנויה חד משמעית ליד ימין כי שם המחשף (אותו לחצן שבעזרתו מצלמים), אבל את העינית אני מושיט לעין שמאל ולא לימין ועכשיו אני שואל את עצמי מדוע זה?

יש כאן באופן בסיסי לפחות שתי שאלות:

האם מי שנולד שמאלי מושיט את המצלמה באופן טיבעי לעין שמאל? אם היתה לי מצלמה עם לחצן שמאלי כך שהייתי מצלם ביד שמאל, האם הייתי משתמש בעין שמאל?

השאלה השניה יותר מורכבת (זה קצת מבלבל אז צריך להתרכז). העין השמאלית נשלטת על ידי ההמיספרה הימנית של המוח ולמרות שיש את כפיס המוח שדואג שתהיה תקשורת בין שתי צידי המוח, יש איזו אוטונומיה לכל אחד מהצדדים. אם כך, כאשר ג’ואל מצלם בימין, המידע שהוא קולט עם עין ימין במצלמה זורם לצד שמאל ואצלי בדיוק הפוך המידע מהמצלמה זורם לצד הימני של המוח. במבחן קצר שעשיתי התברר לי שצד שמאל של המוח הוא הדומיננטי אצלי (הוא קיבל החלטה ב 6 מתוך 9 שאלות).

ניתן לראות את התפקודים שעליהם אחראי כל צד ברם חשוב להדגיש שאין פה בילעדיות לכל צד אלא רק דומיננטיות תפקודית. מכאן אני תוהה מדוע אני מעביר את המידע הצילומי לעיבוד ראשוני דווקא על ידי צד ימין של המוח בעוד שצד שמאל יותר דומיננטי אצלי?, התהיה השניה היא לאור תפקודי כל צד כפי שמוצג באיור, מדוע רוב הצלמים כמו ג’ואל מעבירים את המידע דווקא לצד שמאל בעוד שיותר הגיוני להעביר אותו לצד ימין של המוח?. כל זה נשאל מפרספקטיבה כללית אבל שאני חושב רק על המקרה שלי אני תוהה האם אני מצלם בעין שמאל מכיוון שכך נקבע על ידי הדנא (DNA) שלי ופשוט נולדתי שמאלי או שמא הצד הדומיננטי שלי (שמאל) עוקב בדרך זאת אחרי הברדקיסט שנמצא בצד ימין? אין לי תשובות וכל מה שאני יכול לומר הוא שהתער של אוקהם מצדד תמיד בהסבר הפשוט יותר מבין השנים, זה גם עובד טוב ברוב החקירות.

אנחנו צריכים את צד ימין כדי לקחת את העולם אבל ללא צד שמאל לא נצליח לנווט לשם וזה בערך מה שיש לי לומר.

מאת: rolybr

I began to acquire the reading skill at the age of seven and the photography skill I began to acquire at the age of nine and since then my life has moved between the written word and the photographed image. Although it is said that a picture is worth a thousand words, I can be moved by text that is worded in perfection, Hebrew or English, no less than a picture or a photograph. So my ambition is to be able to write my texts like Leonard Cohen or at least like Meir Ariel and create my own images like Eugene Smith, and I know that aspirations may be far greater than I could, but to get closer and maybe high, you have to look far.

כתיבת תגובה